מצוקת הכתבים של הרב שג”ר: חשיפה או החמצה

הרב יאיר דרייפוס • תשע"ג

פרק מתוך הספר ‘נגיעות בשפת הלב’: על יחסו המורכב של הרב שג”ר להוצאת כתביו לאור.

הדמיון הראשון שעולה במוחי במחשבה על המצוקה והמתח שבין אדם לבין מילותיו, בין איש הרוח לבין כתביו, הוא תיאור מעורר רטט שרשם עזריאל קרליבך על הרב קוק בתום ימי ה’שבעה’ עליו. על העיזבון הספרותי שהשאיר אחריו הרב קוק הוא כתב כך: ‘נשארו ספריו על המצוות התלויות בארץ, שאינן אלא טרחה למדנית לתווך בין צרכי הגולה ובין צרכי בניין ארץ ישראל. ונשארו עוד אגרות ראי”ה שלו… ונשארו כמה שירים, כמה ספרי קבלה, ואותו אוסף אמרות מפורסם ‘אורות מאופל”.

קרליבך, שהיה איש ספר מובהק והיה קרוב לרב קוק, לא ידע ולא שיער את מסת האוצר הספרותי שהרב קוק רשם למגירה. לכן חש דחף לספר עליו משהו. אבל הרב קוק רשם יומנים; זה היה האוצר האינטימי של הייחוד שלו עם עצמו ועם בוראו. הוא לא שיתף איש בעולמו, היה מכונס בבדידותו. קשה להעריך מה הניע אותו להיענות לרב הנזיר ולאפשר לו להוציא את כתביו לאור. כך רשם הרב הנזיר בהקדמה ל’אורות הקודש’ על מסירת הכתבים של הרב קוק לידיו:

בעוד שבע שנים (בתרפ”ב), והנני בירושלים, מסתופף בצל הרב בבית מדרשו, יומם ולילה. ויהי היום ואעל אליו בשאלה: רבינו, קדושה יש כאן אצלו, רוח, השפעה סגולית. האם יש גם תורת הרב, תוכן לימודי מסויים, מה, שיטה. והתשובה, כן, ודאי.

מאז גמלה החלטתי, לברר תורת הרב, כשיטה א-להית שלימה, יסודותיה, ויסודי היסודות, ועל פיהם לבחור כתביו ולסדרם, במאמרות.

הרב מסר לידי כתבי קדשו, ועודד אותי בדבריו, כי הוא סומך עלי בסידורי.

הרתיעה של תלמיד חכם הוגה ומתבונן מכליאת רוחו במילים, יש לה רקע יהודי עמוק במסורת, שהרי אסור לכתוב תורה שבע”פ. זו אינה רק הלכה פורמלית; היא משקפת את הייסורים העמוקים הכרוכים במחשבות, בדמיונות ובמכתמים שמקננים באינסופיות הרוח של ההוגה, כהריון שממתין ללידה, ואת הפחד והחרדה להתנתק מהם, לשחרר אותם לחלל הפנוי של הבלי בני אדם ותעתועיהם.

‘ואתה מחיה את כולם’ - אדמו”ר הזקן לימד שהקב”ה מחיה את עולמו בכל רגע, ולא כמשל הצורף, שאחרי שייצר את הכלי שוב אין קיומו תלוי בצורף שעשאו. כך גם מילותיו של אדם אחוזות ודבוקות בו, ולא ניתן לנתק את המילים מהנשמה שהביאה אותן לעולם.

 

ישנן הארות גבוהות שאי אפשר להעביר דרך תורות, דרך דיבור ישיר ומובנה. יש שלב בו האדם לא יכול יותר לדבר, ואז הוא עולה מהדיבור לניגון. אחר כך ישנו שלב בו גם הניגון אינו מספיק, והוא הופך לצליל יחיד, ואף לקול דממה דקה. זהו המקום בו האדם עצמו הופך לצליל שאינו נשמע, ללא-כלום. אבל זוהי עדיין הבעה, ואף ההבעה העמוקה ביותר; מה שנקלט בה מהאדם הוא הלא-כלום שבו, המקום שאינך יכול לומר עליו דבר.

אפשר לומר כאן משהו על הרב שג”ר. אנחנו לומדים תורות שלו, אומרים עליו כך ואומרים אחרת; אבל מאחורי כל זה יש משהו חלול: מה אפשר באמת לומר? בסופו של דבר, ביחס אליו, כמו ביחס לכל אדם, כל מה שנאמר הן מילים שאינן מביעות דבר. אני חש את זה בצורה מאוד חזקה בלוויות, כאשר מרבים לעתים בדיבורים על הנפטר. בסיטואציה הזו קשה שלא לחוש את הפער האינסופי שבין מה שאפשר לומר במילים, טובות ומדויקות ככל שיהיו, לבין הלא-כלום שהוא האדם עצמו, הצליל הייחודי שלו.

הרב שג”ר היה מודע לכך. אולי זו הסיבה ששנים רבות התעקש לא לחשוף את אוצרו הספרותי, הפער שחש בין נקודת הסוד הכמוסה בו לבין אי יכולתו להביע אותה.

למעשה, זהו לדעתי המסע של האדם הרוחני: הוא מתחיל מהמילים, כי האדם הוא תמיד קודם כל ‘רוח ממללא’; אבל המסע מוביל לכך שבסופו של חשבון הוא מקלף את המילים מעל הדבר שהוא עוסק בו, מעל האדם או הרעיון, כדי לתפוס אותו במקום שאינו ניתן להבעה. ברגע שהמילה נאמרת, היא ממעטת את הזוהר, מעמעמת את האור. נסתכל על הכוס הזו, על הספר הזה. ברגע שתגיד ‘זו כוס’, ‘זה ספר’, אתה כבר מחמיץ משהו, את כל החד-פעמיות של הדבר שאינה יכולה להידחק למסגרת המילה. האמן יכול, באמצעות השקָטה, להיפטר מן המילה ולראות את הדבר שעליו אי אפשר עוד לומר דבר, ואז גם לצייר או לפסל אותו. באופן כזה אפשר להגיע למגע עם הממשות של מה שעומד מולנו.

‘המילים מסורות בידך ואי אתה מסור בידיהן’ - כך רשם הרב קוק לעצמו. פעמים רבות אנו מתמכרים למילה. לבהירות, ליציבות, לביטחון שהיא משרה. בדברים אלו של הרב קוק ישנה קריאה להשתחרר משבי המילים, לא לראות את החיים רק מהמקום המוכר, המדובר לעייפה, לנסות להשתחרר מהתיווך הלשוני ולהגיע לדבר עצמו; לדבר כך שהשפה תוליך אותנו אל מעבר לה. מי שחוֹוה את החד-פעמיות של הרגע יכול לומר מתוכו משהו חד-פעמי. הציטוט, הכתיבה, ההוצאה לאור - כל אלה כבר אינם נוגעים לכך. חִשבו על כל הספרים הישנים המונחים בארון, זקנים וצהובים; כמה ידיים משמשו בהם, כמה מוחות משמשו בהם. אבל בסופו של דבר, מקורם באמירות שנוצרו מתוך איזושהי חד-פעמיות. התורה היא התגלות מתחדשת, והמילים הן רק ההבעה שלה; צריך תמיד לשמור על קשר-עין עם המקור, עם הרוח, עם האינסופיות. אפשר לראות בכך פתח להבנת הכתיבה של הרב שג”ר. ההשראה המרחפת על כתיבתו היא של מילים הנולדות מהאור, עקבות של אינסופיות בכתיבה הסופית.

*

יומניו של אדם הם תורה שבע”פ. הפיכתם לספר הוא קיבועם כתורה שבכתב. ועולם המילים נתקלל בחטא האדם, וגזירה על המילים להיות מגורשות מבית אימן ומחדר הורתן, וידיים זרות ממששות בהן, מטעינות אותן בשלל פרשנויות ורוחות.

אלא שהקללה עשוייה להתהפך לברכת עוצמת הפרשנות. דווקא ההתנתקות שלהן מאומרן מאפשרת לדורות הבאים להפוך בהן ולהחיות אותן באנרגיות מחודשות ומקוריות, ובכך להחיות גם את הנפטר. כמו משה, שלא היה מבין מה שאומר ר’ עקיבא, אך נחה דעתו כששמע שהוא מוסר הלכה למשה מסיני. ואכן חביבים דברי סופרים יותר מיינה של תורה. תורה שבע”פ, שנתנתקה ממילותיו של משה בסיני, מצמיחה חיוניות ופוריות.

*

סיפור השיח המפותל והכאוב בין הרב שג”ר לבין כתביו מחזיר אותי לקיץ תשנ”ט. למרות קרבתי הרבה אליו, לא יכולתי לשער איזה סדר גודל של אוצר ספרותי נמצא במחשב שלו, וכן במחברות ובפנקסים מלפני עידן המחשב. עמל אדיר של עשרות שנות לימוד, יצירה וכתיבה. היה ברור לי שצריך לחפש מסילות לליבו של הרב שג”ר כדי לשחרר קצת את אוצרותיו. ידעתי שהוא נרתע רתיעה עמוקה מהוצאת דיבוריו לרשות הרבים. אולי מפני שלא האמין בעצמו מספיק, אולי כדי להישאר אלמוני השוכן בצניעות במקום מרוחק מבני אדם, ואולי כיוון שהבין את עוצמות הפירוק והתוהו שמשוקעים בכתביו, וחשש מתוצאות חשיפתן. אולי חשש שעוד לא איכשר דרא ולא איכשר שעתא, ואולי התחבט כאמוראים אם ‘ייתי ולא אחמיניה’ או ‘איתיב בטולא דכופיתא דחמריה’.

ואולי הייסורים הללו שלו, ‘ייסורי חנק דמלכא משיחא’, קרבו את מיתתו.

 

במבט רטרוספקטיבי, אינני יודע מדוע נענה להפצרותי. אבל העובדה היא שהוא מסר לידי בחודש תמוז תשנ”ט טיוטות על התשובה וביקש שאעבוד עליהן.

עמלתי עליהן ימים ולילות בחודשי הקיץ, ובחודש אלול באותה שנה הוצאנו לאור את המהדורה הראשונה של חיבורו ‘שובי נפשי - חסד או חירות’. לימים העידה עדנה אחותו שספר זה היה אהוב עליו ביותר.

אני זוכר היטב את חששותיו מחשיפת הספר לרבים, אך לא פחות מכך גם את קורת הרוח שהייתה לו כשהגיעו אליו ההדים החזקים שיצר הספר.

ריגש אותי לשמוע את הניסוח של מרים באירוע היארצייט הראשון בבנייני האומה, שאמרה כלפַי, ‘אתה טלטלת את צלוחית האפרסמון… הפצת את טבעו בעולם.[1]

*

סמוך לפני הסתלקותו מן העולם, חשף הרב שג”ר את התעצמות האמון שלו בעצמו. הייתה זו מעין תחנה סופית במסע האישי שלו מהספקנות אל הוודאות ואל האמון שלו בעצמו. אני זוכר את עוצמת ההפתעה שהייתה לי, בעת ששמעתי את המכתב הדרמטי ששלח לקרוא בפני המוני משתתפי הכנס לרפואתו, ערב חג השבועות התשס”ז. לראשונה דיבר על הערך העצום שהוא מייחס לכתביו, שראה בהם לא רק תיקון אישי וחברתי אלא תשתית לתיקון לאומי של ממש. כך רשם:

על אף העובדה ששנים רבות – בעקבות התורה החסידית – הקדשתי את מאמצי העיקריים לפיתוח השיח האישי-קיומי, שמטבעו הוא פונה לפרט, ולא פעם הוא עומד במתח עם הפניה לתיקון החברה, מכל מקום, על התיקון האישי להביא גם לתיקון חברתי. מכאן רצוני לפתח אלטרנטיבה יהודית-תורנית היונקת ממסורת ישראל, באופן שתוכל להתקבל בחוגים רחבים ככל האפשר בחברה הישראלית, גם זו החילונית.

זאת ועוד, רצוני היה ליצור במסגרת הקהילה הציונית-דתית אמירה תורנית ממשית, שתוכל לספק מענה הולם למאוויים הדתיים והקיומיים של בני הדור, ולהוות חלופה ממשית לזרמים הקיימים בחברה זו. כל זאת, על רקע המשברים והסתירות שהחברה הזאת – אליה אני שייך ובתוכה אני חי – נקלעה להם, ושאליהם הרביתי להתייחס ואף לכתוב. אני מאמין שבמאמצים הבאים לידי ביטוי בכתבי, עברתי כברת דרך לקראת הפתרון המיוחל, גם אם מה שכתבתי, עדיין רחוק משלמות…

אחרי הכנס אמר לי שנוכח לדעת שתורתו איננה רק תורה ממשית אלא היא תורת אמת; סתם ולא פירש. קשה היה להאמין שדיבור כזה יצא מפי הרב שג”ר על עצמו. היה זה קורטוב של נחת מעמל חייו, שזכה לו רק על סף הסתלקותו.

*

בתחילת חורף תשס”ז הוא סבל מכאבים. שלחו אותו מרופא לרופא, ואף אחד לא ידע מה יש לו. זה נמשך מספר חודשים, בהם הוא די הקפיד להגיע לשיעורים שלו, אבל ראינו שזה לא זה. בשלב מסוים היה נראה שהוא חוזר לעצמו, ודווקא באותו שבוע התברר במה מדובר.

התקשרתי אליו בבוקר בו הגיעו תוצאות הבדיקות, והלב שלי כבר ניבא לי רעות. הוא היה נסער מאוד, ואמר: ‘יש לי סרטן בלבלב, נשארו לי רק כמה חודשים לחיות’. ומייד הוא הוסיף: ‘אני מבקש שתטפל בכתבים שלי’.

עשרה ימים לאחר מכן נפגשנו בישיבה, והוא מסר לי את הכונן הנייד עם כל הכתבים במעמד קורע לב, מתוך בכיות נוראות של שנינו. אחר כך הוא יצא מהקרוואן שהיה לנו אז ליד הישיבה, הסתכל על הדלת ובכה. הוא ידע שלכאן הוא לא חוזר יותר.

בהמשך הוא הקים ביחד איתי ועד להוצאת הכתבים, מינה את תלמידו הרב שמעון דויטש לעמוד בראשו, וירד לפרטי הפרטים המעשיים. אבל הרגעים הללו היו מבחינתי אקט סמלי של מסירה, של הורשה. הפרטים היו פחות חשובים לי. מבחינתו היה בזה גם אקט של התנקות, של התנתקות, כתנאי להבראה. הוא נפרד מהכתבים שהיו תמצית חייו, שתמיד שמר עליהם בקנאות, וכעת מסר אותם לידי ואמר לי ‘קח’. כמה ימים לאחר מכן, רשם לעצמו את המשפטים הבאים:

מסרתי ליאיר את החומר והכתבים שהיו על המחשב. עד היום שמרתי עליהם בקנאות. הוא ראה בדבר הבעת אמון. ואפילו צוואה ומינוי וירושה. יש אלמנט כזה.

אך האקט עצמו היה של התנקות ושחרור. שחרור מהעבר של התנקות והינתקות כתנאי להבראה.

יש בכך צד מפחיד שבחתיכת המתכת הקטנה של הדיסק חקוקים חיים שלמים, שעות אין ספור של מחשבות התחבטויות יצירה וסבל. באמצעות המחשב הופכים הסימנים לאותיות, ובאמצעות תודעת הקורא הופכות האותיות לחיים ולחזרה של העבר. לשנים לשעות הארוכות שחלפו ונחקקו בנצח הדיסק.

במעמד קורע הלב הזה, הוא בעצם נפרד לא רק מהכתבים, אלא הסתלק מהעולם.

נשלם סיפור טראגי ונשגב.

*

‘אתה יִילדת את אבא, כמו שנתן הנביא יילד את דוד המלך, וכמו שר’ נתן יילד את ר’ נחמן’.

כך אמרה לי שולמית קיציס בברית המילה של נתן בנה, סמוך לפני מותו של אביה הרב שג”ר

*

יש בי שמחה רבה על שהרב שג”ר ותורתו יוצאים לאור. הקב”ה זיכה אותי להיות שותף לכך כבר שנים רבות.

אלא שקול אחר בתוכי משתומם: אולי צריך להוציא את הרב שג”ר לצל ולא לאור, כי לאור נמשכים גם החיצונים. הלא הוא העיד על עצמו שאמונתו נמצאת בצל.

אני מאמין שרק בעוד שנים רבות יכירו באמת בערכו. לר’ נחמן זה לקח מאתיים שנה. הרב קוק עדיין לא יצא לאור עד היום.

עד מתי?

עד שיפוח היום ונסו הצללים.

ע

ע

[1] ברוח המדרש בילקוט שמעוני פרשת לך לך רמז סב: למה אבינו אברהם דומה, לצלוחית של אפרסמון המוקפת צמיד פתיל ומונחת בקרן זווית ולא היה ריחה נודף. כיון שהיתה מטלטלת היה ריחה נודף. כך אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם טלטל עצמך ממקום למקום ושמך מתגדל בעולם.

ישיבת שיח יצחק גבעת הדגן - אפרת, מיקוד: 90435