נער מסכן וחכם

 • 

אבישר הר-שפי   פרשיות המשכן המרבות בתיאור פרטיו החיצוניים (מבנה, חומרים, מידות, כלים, בגדים) מכוננות מתח מובנה בין ממד זה ובין ההתגלות נטולת החומר והמידה המתרחשת במרכזו ואשר לשמה הוא נבנה. ברצוני לגעת כאן במתח זה דרך התבוננות לא בראשיתו של המשכן אלא בסופו, וביתר דיוק – בראשית של סופו, המתוארת לטעמי כבר בפרק הראשון […]

אבישר הר-שפי

 

פרשיות המשכן המרבות בתיאור פרטיו החיצוניים (מבנה, חומרים, מידות, כלים, בגדים) מכוננות מתח מובנה בין ממד זה ובין ההתגלות נטולת החומר והמידה המתרחשת במרכזו ואשר לשמה הוא נבנה. ברצוני לגעת כאן במתח זה דרך התבוננות לא בראשיתו של המשכן אלא בסופו, וביתר דיוק - בראשית של סופו, המתוארת לטעמי כבר בפרק הראשון של ספר שמואל.

ספר שמואל בוחר לפתוח באקספוזיציה עשירה המוסרת את סיפור לידתו של שמואל. בפרק ב’ נפגוש את שמואל על רקעה של התרחשות אלימה ותאוות בשרים המתחוללת במשכן ה’ - “ובא נער הכהן כבשל הבשר והמזלג שלוש השיניים בידו, והכה בכיור או בדוד או בקלחת או בפרור, כל אשר יעלה המזלג יקח הכהן”, בני עלי אף שוכבים את הנשים הצובאות פתח אוהל מועד, ומוקף בכל הבשר האלימות והמין עומד נער קטון חגור אפוד הבד אשר אמו מעלה לו מעיל קטן כל שנה. זו התמונה בה אנו מתחילים להכיר את שמואל, תמונה המציבה אותו בהנגדה חריפה וכחלופה ל”בני הבליעל”, בני עלי.

כל זה בפרק ב’, אך פרק א’ פותח בחנה המוצבת ביחסי הנגדה הן לפנינה והן לעלי. חנה מתוארת בפרק במגוון עשיר של ביטויים המתייחסים לעולם הנפשי והרגשי שלה - “ותבכה…ירע לבבך…מרת נפש…בכה תבכה…עוני אמתך…מדברת על לבה…קשת רוח…ואשפוך את נפשי…שיחי וכעסי”, היא אף  זוכה ליחס אישי ואינטימי הן מצד אלקנה אישה האוהב אותה אהבת נפש, והן מה’ הסוגר בעד רחמה בראשונה וזוכר ופוקד אותה באחרונה.

למולה עומד עלי, ומול העולם הפנימי העשיר והרוחש של חנה המלווה בתנודות חזקות בין יש ואין, מאופיין עלי במבט חיצוני ומנוכר היכול להבין רק התרחשות חיצונית ובעלת קול גלוי ואשר כל התרחשות פנימית הנעשית בחדרי הלב (“היא מדברת אל לבה”) סתומה בפניו ונדמית לו לשכרות.

בהמשך נפגוש כאמור את סיאוב משכן ה’ בידי בניו של עלי המוצבים אל מול שמואל אך נדמה כי לא לחינם הם מונכחים כבר בתחילתו של פרק א’ (פס’ ג) כרמז למה שקורה במשכן גם כאשר אנחנו פוגשים בו רק את עלי. זו לא ‘חכמה’ להתחלחל מהרוע הגלוי והגס (שבפרק ב’) אבל לכתוב חשוב להצביע על שורשיו הסמויים והחבויים היטב בכוונות הטובות. גם המשחק הלשוני ‘בני עלי בני בליעל” (ב, יב) יותר מאשר רומז על הקשר המהותי שבין היותם של חפני ופנחס בני בליעל להיותם ‘בני עלי’.

“והיה כי הרבתה להתפלל לפני ה’ ועלי שומר את פיה” - החטא כאן הוא בדקות, כוונותיו של עלי טובות, הוא שומר על סדרי הקדושה ורואה בחריגה מהם סכנה. הוא זוכר את חטא נדב ואביהו ששתויי יין היו והוא מרגיש חובה למנוע את ההתדרדרות במדרון החלקלק המתחילה בתפילה ארוכה מידי, בסערת רגשות, בדיבור פנימי ללא קול, וסופה מי ישורנו. ניתן להצדיק אותו אך הכתוב צועק כי המדרון החלקלק מצוי לא אצל חנה אלא דווקא בדרכו של עלי, בשמירה היתרה הגורמת להתעלמות מן הפנים, לניכור, ומתוכן של כוונות טובות מוביל לבסוף לגסות והאלימות של בניו.

גם בהצבתה של חנה אל מול פנינה – מול חנה הריקה אך היוקדת, מתוארת פנינה בשפע של ילדים, מין שפע קבוע ומובטח שאין בו את ההתרוקנות והמסכנות אך אין בו גם את האינטימיות, את ה’פנים’, אין בו סגירה אך אין בו גם זכירה ופקידה, יש בו קבע אך אין בו תחנונים. זו הנגדה המזכירה את ההנגדה בין ארץ מצריים השטוחה ומלאת הפריון התמידי אל מול ארץ ההרים והבקעות אשר “למטר השמים תשתה מים… אשר ידוד אלהיך דרש אתה, תמיד עיני ידוד אלהיך בה, מרשית השנה ועד אחרית שנה” (דברים, יא). מענייין לציין כי שמותיהם של חנה ופנינה מורכבים כמעט מאותן האותיות אך האות הבולטת הנוספת אצל פנינה היא הפ’ (הנפוצה אגב במצרית העתיקה), פ’ המופיעה גם אצל חופני ופנחס ששמותיהם גם הם כחנה ופנינה בעלי ח’ ונ’ אך נוספת אצל שניהם הפ’ ואצל פנחס גם הס’. -

אם נשוב לעלי, הוא מוצג כשומר הסף - הוא גם יושב על פתח המשכן וגם שומר את פיה של חנה, וכמו שומרי שיר השירים המכים ופוצעים את הרעיה המבקשת והכוספת, פוצע עלי את חנה. גם לאחר שחנה הולכת לאכול וההדורים מתיישבים לכאורה, מספר לנו הכתוב במילותיו המצומצמות על הפצע הפתוח שבלבה של חנה: “ותלך האשה לדרכה ותאכל ופניה לא היו לה“. כך עלי בשמירתו היתרה על המקדש גורם לסילוק השכינה ממנו, לסילוק הפנים, שכאמור מתחיל כאן רק בדקות (אסור לשכוח את האמת החזקה שבדמותו (ג, יז-יח)) ונוכח בבוטות אצל בניו. לעומת זאת מתפילתה של חנה הניצבת בלבו של המשכן (ולא על הסף) כלב פועם בו והמייצגת את ה’פנים’ (מול עלי המסתכל עליה ‘מאחור’), נולד שמואל המתואר כמשרת את פני ה’ (ב, יח). שמואל הוא אף היחיד שישמע את קול ה’ בדור בו הסתיידו העורקים, הקשב האינטימי נסתם ואין בוחזון נפרץ (ג, א).

את בנה קוראת חנה שמואל “כי מה’ שאלתיהו” השאילה מייצגת אי קניין, אי אחיזה, פתיחות תמידית, גם כאן מול בני עלי המתנהגים כבעלי המשכן ואדוניו. אך גם אצל עלי משהו נסגר כבר – “כי זקן האיש וכבד הוא”, עיניו כהו (ג,ב), והוא כבר אינו זוכר את המעיל הקטן שעשתה לו אמו. מידה כנגד מידה העונש אותו הוא מקבל הנו שאיש מצאצאיו לא יזקין וכל זרעו ימותו אנשים.

שמואל, הנער חגור אפוד הבד מסרב גם כשהוא גדל למשכן של קבע, להתמסדות, הוא מכיר טוב מאוד את ההסתאבות שב’קבע’ ובמקום זה סובב בכל ישראל ללא מישרה או רכב צמוד והנהגתו נשארת תמידית הנהגה של ‘תחנונים’, של שאילה ולא של אחיזה. בסופו של דבר מואס העם בהנהגתו של שמואל, הוא זקוק לממסד, לאחיזות, למלך “ככל הגויים”. בעיניו של ה’ זו אינה מאיסה אישית אלא מהותית: “לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם…ויעזבוני ויעבדו אלוהים אחרים כן המה עשים גם לך ” (א,ח). ההתמודדות שבין חנה לעלי (ופנינה), ובין שמואל לבני עלי, היא ההתמודדות העמוקה שבין עבודת ה’ לעבודה זרה שהיחס למקדש ה’ משמש לה נייר לקמוס.

זהו הסיפור של שמואל הנער. כמו אמו שהביאה אל המשכן המסתייד והמסתאב הבלחה של פעימות לב, של דיבור פנימי, כך שמואל הוא הבלחה קצרה של נער מסכן וחכם בתוך המציאות הנוטה להתקרשות, להמלכה תמידית של “מלך זקן וכסיל”.

ישיבת שיח יצחק גבעת הדגן - אפרת, מיקוד: 90435