‘ספרה נא לי את הגדולות’

איתן אברמוביץ • תשס"ז

מחשבות סביב תורה לד בליקוטי מוהר”ן – על החיים כסיפור מעשיה.

ע

א.

“דע שסיפורי מעשיות מצדיקים, היינו ממה שאירע להם, הוא דבר גדול מאד, ועל ידי זה נטהר מחשבתו”

עולם הסיפורים הוא בדרך כלל מקום שקט ונינוח, מוגן מסכנות החיים ותהפוכותיהם. דרכו של הסיפור להשקיף על הכל ממרחק בטוח, ובכך הוא מאפשר לגלוש תוך כדי שמיעתו אל שינה רגועה. אבל ר’ נחמן טען שסיפורי מעשיות אינם מרדימים אלא מעוררים דווקא, והם “דבר גדול מאד”; נראה שבטהרת המחשבה כאן יש יותר מאשר בריחה נעימה מתלאות המציאות. הסיפור כאן אינו מקום של ביטחון אלא של חוסר וודאות, הרגע שבו הרגליים מתנתקות מאחיזת הקרקע המוכרת, והמובן הפשוט של הדברים מתערער. הדרך בה מתאר ר’ נחמן את הסיפור והפעולה שהוא מייחס לו מכוונים אל הערעור הזה, ורואים בו את עיקר משמעותו.

כ

ב.

“אבל אי אפשר לספר מעשיות של צדיקים כי אם מי שיכול להדמות עצמו לה’ ית’, דהיינו שיכול להבדיל בין אור לחושך… כי כנגד כל מעשה של צדיק יש כנגדו רע… וההפרש הוא רק מי שיכול להבדל בין אור וחושך, זה יודע גודל ההבדל וההפרש שבין מעשיות של צדיקים ומעשיות של רשעים”

כאמור, המסגרת של הסיפור מהווה מחיצה דקה שמאפשרות לנו להיות משוחררים יותר בשיפוטנו את המאורעות. הרע שבסיפור אינו מאיים עלינו ישירות, ולכן קל יותר להמתיק אותו. מצד שני, גם הטוב שבסיפור אינו מענג אותנו בצורה בלתי אמצעית; לכן מתעורר החיפוש אחר טוב גבוה יותר, כזה שיעלה מתוך הסיפור ויגיע אלינו. הטוב הזה טמון בספרותיות, במה שהופך רצף מאורעות טרגיים או מאושרים לסיפור.

אבל נראה שר’ נחמן מכוון לערפול עמוק יותר. הקושי להבחין בין אור לחושך טבוע בעצם הסיפוריות של הסיפור: האם האור המתואר בו הוא האור המוכר והידוע, או שמדובר בדימוי אירוני הרומז למשהו אחר לגמרי? האם המספר מתכוון למה שהוא אומר, או אולי הוא בעצם לועג ומבליע חיוך ציני? האם הצלחת להבין את הדברים עד תומם? וכך במידה רבה יותר בסיפורי החיים, העומדים ברקע של כל התיאור הזה: כידוע, ישנם צדיקים שגם כשמביאים אותם אל שערי הגיהינום הם בטוחים שהובאו לשם כדי לגאול נשמות אבודות. ומי יודע מה משמעות הסיפור שלך? כמו בסיפורים, גם בחיים המחבר נעדר, ואין מי שיכריע מה היתה כוונתו.

כ

ג.

“כי כנגד כל מעשה של צדיק… יש כנגדו מעשיות של רשעים, שגם להם אירע כיוצא בזה. כגון שמצינו שפנחס עשה דבר גדול שפרח באוויר, וכנגד זה יש מעשה של רשע, שגם בלעם פרח באוויר, כי הרע לעומת הטוב… כי זה מסטרא דקדושה על-ידי תפילתו… היינו שעשה הניסים על-ידי תפילה, אבל מעשיות של רשעים הם על-ידי תחבולות, או כישוף, או דבר אחר מסטרא אחרא”

לא רק המחבר נעדר, גם נוכחותם של הגיבורים אינה מהווה נקודת משען. לא ניתן להכריע שהסיפור הוא מעשיה של צדיקים רק בגלל שגיבורו הוא צדיק; אפילו ההבחנה בין פנחס לבלעם לא תועיל כדי להבחין בין הסיפורים שלהם. הגיבורים לא יוצרים את הסיפורים אלא נוצרים על ידיהם, הם לעולם אינם דמויות המוכרות לנו ממקום אחר, הנושאות ערך ידוע. הסיפור כאן הוא מרחב סגור בתוך עצמו, ולא ניתן לייבא לתוכו משמעויות ממקום אחר.  את מרכז הבמה תופסת ההתרחשות הדרמטית, וגם השחקנים המוכרים ביותר רק ניצבים סביבה. רק שיפוטם של המאורעות יקבע את גורל המעשה, ובדיעבד ישפוט גם את דמותו של הגיבור. הדבר גלוי יותר בסיפורי החיים - האדם אינו מבטא בהם את מה שהיה מונח בו מראש, הוא אינו מטביע בסיפורו את צלמו; רק המאורעות יקבעו בדיעבד את דמותו.

הז’אנר של מופתי הצדיקים אותו מתאר ר’ נחמן מתאים לתיאור שלו: אלה סיפורים ללא מחבר, התלויים לגמרי ביכולותיו של המספר. שמות הצדיקים מוכרים בעיקר מתוכם, מעמדם ודמותם נקבעים על-פי הסיפורים בהם הם משתתפים. המופת העומד במרכזם של סיפורים אלה נעשה ע”י הגיבור, ובכך יוצר את דמותו. הספרותיות כאן נוצרת על-ידי הנס, הריחוף באוויר. הפריצה של המופת מהסדר הרגיל היא זו שעושה את הסיפור לסיפור, ובכך הופכת את האדם לצדיק או רשע, לגיבור של סיפור. אבל ההתעלות שיוצרת את הסיפור היא גם זו שמכריחה את העמימות, את הזה לעומת זה, את חוסר היכולת להכריע בין מופתי הצדיקים לכשפי הרשעים. הסיפור הוא אותו סיפור, תחושת הריחוף זהה, ומי ישפוט מה עומד מאחוריה?

כ

ד.

“ועל-ידי זה נטהר מחשבתו, גם ניצול מצרות. כי בלבול הדעת הוא בחינת מוחין דקטנות, ומזה באין צרות… וסיפורי מעשיות של צדיקים הם בחינת מוחין דגדלות… ועל-ידי זה מטהר מחשבתו ממחשבות רעות… ועל-ידי זה ממתיק הצרות והדינים. גם צריך לידע איך לספר המעשה, כי בכל מעשה יש צמצום… נמצא שנעשה אצלו מהמעשה ומהסיפור שהוא דיבור, נעשה אצלו מחשבה, ובודאי צריך שיהיה זה הצדיק שמספר ממנו גבוה ממנו כדי שיהיו המעשיות של אותו צדיק בבחינת מחשבה אצלו, על כן צריך לידע ממי לספר ואיך לספר. ואזי נטהר מחשבתו ויכול לעלות אל עולם המחשבה… ומי שרוצה לכנס אל עולם המחשבה צריך לשתוק”

הבלבול של המוחין דקטנות הוא מקור צרות החיים, התודעה המיטלטלת בין המאורעות הטובים לרעים, מנסה לחמוק מהמכות. מטרתו של הסיפור היא להתעלות לנקודת מבט גבוהה יותר, להיחלץ מהעמדה השופטת את הדברים מבפנים, ולסגל מבט ספרותי יותר על המאורעות. למאורעות כסיפור אין ערך פרטי, הם אינם נמדדים על-פי המפגש הבלתי אמצעי אתם, ישנה רק רוח כללית השורה על הסיפור, רוח של קדושה או טומאה.

כאשר המעשים הופכים למעשיות, הם מתבררים כצמצום שאינו כפשוטו, כלבוש חיצוני שניתן להעלאה. התפשטות הצמצום תלויה ביכולתו של המספר, במעבר של המעשה לדיבור, ומשם למחשבתו של השומע. המטרה אינה עיצוב המחשבה בדמותו של הסיפור, שהדעת המתרוצצת תישאר קשורה בו, אפילו אם הוא סיפור טהור וגבוה.  תכלית הסיפור היא להגיע להשקטה פנימית, התנקות מכל תוכן מסוים, הנדרשת כדי לבוא אל עולם המחשבה. הסיפור הוא הקושר בין עולם המעשה לדיבור ולמחשבה, אבל אליה הוא לא מגיע, תפקידו רק להסיר ממנה את כל הצמצומים הרעים והצרות. התכלית אינה ההתבוננות על החיים כסיפור, אלא עליית העולמות, השתיקה המשתררת אחרי שנדמו גם ההדים שבראש, ההתעוררות בטהרתה מתוך שנת העולם.

כ

ה.

“ולזכות לזה, שיוכל להדמות אליו ית’ להבדיל בין אור וחושך כנ”ל,הוא על-ידי השגחה, היינו שיצא מטבעיות, שזה בחינת כלליות הקדושה. וזה זוכין על-ידי ארץ ישראל… ועל כן נאמר “תמיד עיני ה’ אלוקיך בה”, כי שם הוא רק השגחה”

הטבע הוא החוקיות שבתוך הסיפור, הדטרמניזם הסיבתי המתנשא לטעון שאין מחוץ לו דבר, ואינו מאפשר לראות את הסיפוריות שבעולם. רק מי שיוכל להשתחרר מהקיבעון הזה, שיוכל לראות את הדברים כיצירה ולא כגורל, יצליח לטהר את מחשבתו. “כלליות הקדושה שבכל הקדושות” אינה הקדושה הנוכחת בתוך הסיפור, התלויה בגורמים הפנימיים שבו ומתרחקת מרובם. זוהי הקדושה שבעצם ההשגחה, הנוצרת מכוח מבטו של הצופה הרואה את הדברים - את כל הדברים - כסיפור. ארץ ישראל היא המקום בו באמת כל העולם במה, שבה לעולם אין הדברים רק כפי שהם נראים מגובה העינים.

אבל בכך לא הופך האדם לשחקן בפני ה’, אלא להיפך - ההשגחה היא הפתח להידמות לה’. ברגע שאני מודע לכך שמביטים בי אני מתחיל גם להביט בעצמי, ויכול להשתחרר מלחץ המאורעות ולראות את הסיפוריות שבהם. המבט של ההשגחה אינו שופט את המאורעות - אין מקום לכך ביחס לסיפור - ולכן גם אינו מלחיץ. הוא גם אינו מבט מתערב, שהרי אין הבדל בין סיפורי הארץ לסיפורי ארץ העמים, “אותם בתים ואותן חצרות”. המבט רק הופך את הדברים לסיפור, מעלה אותם מהמעשה אל הדיבור והמחשבה, מהצמצום למרחב.

כ

ו.

“זה יודע גודל ההבדל וההפרש שבין מעשיות של צדיקים למעשיות של רשעים. כי זה מסטרא דקדושה על-ידי תפילתו, היינו שעושה הנס על-ידי תפילה. אבל מעשיות של רשעים הם על-ידי תחבולות, או כישוף, או דבר אחר מסטרא אחרא”

נוכחותו של ה’ כצופה  יכולה להאיר גם את נקודת התפילה כמבחינה בין המעשיות. תפקיד המשגיח הוא היחיד שניתן לה’ בתורה הזו. הוא אינו מתערב בסיפור בצורה גלויה, הוא לא המחבר שלו, ודאי לא אחד מגיבוריו. לכן התפילה כאן לא יכולה להיתפס כפשוטה, כמורה שהפלא שבסיפור נובע מהתערבות אלוקית. מסגרת הסיפור היא תחומה וברורה, וה’ נשאר מחוצה לה.

הפלא שהופך מאורע סתמי לסיפור הוא ההתעלות על הטבע, על הסתמיות, הריחוף באוויר. הפלא יכול לנבוע מכשפים, מתחבולות של הפעלת כוח. כך קורה בסיפורים שנעשים כאלה מכוח המחבר שלהם או גיבורם, סיפורים שמשקפים עמדת כוח חיצונית שיצרה אותם וקבעה אותם כסיפורים. כאלה הם רוב סיפורי ההיסטוריה, שנכתבו בידי המנצחים השולטים בדיבור. סיפורים אלה לא עלו מן המעשה אל הדיבור אלא נקבעו שם בכח השלטון, ולטהרת המחשבה אינם נוגעים, אין בהם צד של שתיקה ונגיעה באינסוף. התפילות לעומתם הן חסרות מחבר, מקומן אינו נקבע ומעוצב בידי כוחות חיצוניים, אלא על-ידי היכולת להגיד אותן, על-ידי יכולתן לכונן אירוע של תפילה. סיפורי התפילה הם סיפורים שאינם באים משום מקום, שאינם מנסים להשפיע ולהניע לכיוון מסוים. הם הופכים לספורים מתוך עצמם, מתוך הביטול שלהם, בכך שאינם משרתים אף גורם חיצוני. הקלילות שלהם היא זו שמאפשרת לרחף באוויר, ולהביא את המחשבה אל טהרתה. לספר את החיים כתפילה פירושו לתת להם להתגלגל על הלשון בנחת, בלי למשוך אותם כקו הנע מפה לשם. זהו הדיבור של ההתבודדות, דיבור שאינו מצפה לתגובה אלא רק מגולל את סיפורו; התפילה כסיפור חיים והחיים כסיפור תפילה.

ישיבת שיח יצחק גבעת הדגן - אפרת, מיקוד: 90435