צהר תעשה לתיבה

הרב נעם סמט • תשע"ח

ש ש ש המעבר מתקופת החגים אל החורף המתקרב טומן בחובו ציפייה וחרדה. בפתחה של עונת הגשמים ממלאת את הלב הציפייה אל הגשם המבורך שיבוא ויחדש את הכל אחרי החגים, ולצידה – החרדה מן המבול המאיים שפרשת השבוע מציבה ברקע, או מהפכו – היובש הנורא של הבצורת. הגשם שבחוץ מהדהד גם אל מרחבי הפנים – […]

ש

ש

ש

המעבר מתקופת החגים אל החורף המתקרב טומן בחובו ציפייה וחרדה.

בפתחה של עונת הגשמים ממלאת את הלב הציפייה אל הגשם המבורך שיבוא ויחדש את הכל אחרי החגים, ולצידה - החרדה מן המבול המאיים שפרשת השבוע מציבה ברקע, או מהפכו - היובש הנורא של הבצורת.

הגשם שבחוץ מהדהד גם אל מרחבי הפנים - האם תהיה זו שנה של שפע ורוויה? האם נזכה השנה לפתיחת שערי השמיים ושערי הדעת והלב, או שמא ייסגרו אלו בפנינו? ושמא שנה של סערה ותוהו לפנינו?

 

'חורף הוא בחינת עיבור', מלמד ר' נחמן בשיחותיו.

כמו הכניסה של נח אל התיבה – ההתכנסות של החורף, החזרה אל המסתור, יכולה להיות תנועה של הגבלה והתגוננות, בריחה מן החוץ המאיים.

מאידך, זו יכולה להיות תנועה של התכנסות אל הרחם, חזרה בתשובה אל העטיפה האימהית.

תנועה חורפית שכזו תנכיח את החורף כמרחב הנסתר, הלא נודע של השנה, זהו מרחב הפוטנציאל העמוק והעטוף שאליו אנחנו מתכנסים כדי להגיח ממנו מחדש.

ההתמסרות, השקיעה אל תוך חומו של הבית המוגן, הוויתור על הפעלתנות והעשייה הקיציים - אלו יכולים לחדש את הדמות, לאפשר ולפתוח בפנינו אופקים חדשים בתוכנו. דווקא המקום החורפי הרך והמוותר, המתכנס והאפלולי יכול להצמיח בתוכו עולם חדש.

 

אלא שהחזרה אל הרחם עלולה להיות רגרסיה ילדותית. ההתכנסות והמיקוד פנימה יכולים לחדש, אבל עלולים להישאר כלואים בתוך מרחב פנימי, לא בוגר ולא מתקשר.

'צוהר תעשה לתיבה' מצווה הקב"ה את נח, ודורש ממנו בעצם לשמור על תקשורת עם החוץ, לאפשר את נקודת הממשק.

איך מאתרים את התנועה הנכונה? איך נכנסים אל התיבה בלי לאבד את מגע העין עם העולם? איך מתמסרים בלי לאבד את עצמנו?

אולי, האפשרות הזו כרוכה גם בצורך לא לבוא אל התיבה לבד. 'שנים שנים' - ההתכנסות יחד משמרת את המבט אל האחר, אל בן-הזוג, אל השכן, ואלו ממשיכים לאתגר ולהצמיח.

אנחנו מוזמנים כאן לתנועה מורכבת, להתכנסות שיש בה ערנות ואינטנסיביות, הרפיה שלא מאבדת את הפוטנציאל המתוח שלה.

 

'אל חי יפתח אוצרות שמים'. יהי רצון.