רבי נחמן והרב שג”ר על סף המוות

הרב יאיר דרייפוס • תמוז תשס"ז

שיחה שניתנה בישיבה לאחר פטירת הרב שג”ר, על רפואה, קונפורמיות ועמידה מול המוות.

ג

ג

בתורה נז מליקוטי מוהר”ן, התורה האחרונה שלימד הרב שג”ר בישיבה, למדנו על שינוי השפה. הסרטן איננה מחלה גופנית במובן הפשוט, אלא היא מחלה שיש לה שורשים עמוקים בנפש האדם. היא נובעת מהפגמים העמוקים ביותר של האדם; לכן אם יהיה תיקון, לא יהיה סרטן. הרב שג”ר קישר את הדברים לתיאוריות פוסט-מודרניות, המסבירות ששינוי השפה הוא שינוי המציאות, והעתיק את ההסבר לתחום הקדושה: הצדיק הוא זה שיכול לשנות את השפה, ובכך לשנות את המציאות.

דרך שינוי השפה ודרך צירופים חדשים, יכולה המציאות להשתנות. מול התפיסות הרגילות, שמדברות על המחלה כהתרחשות ‘אובייקטיבית’ של הגוף, קיימת תפיסה אחרת. לרבי נחמן היה מאוד חשוב לערער על האובייקטיביות הזו, שהוא ראה בה אפיקורסות. לצד זאת, כפי שנראה בהמשך, היחס שלו לרופאים היה מורכב יותר. זה מעניין אותי כי אני ראיתי כמה הרב שג”ר היה מושפע מר’ נחמן בתקופת המחלה, וגם העמדה שלו הייתה מורכבת; מצד אחד, הרב שג”ר בכל זמן מחלתו נזקק לרפואה, קיבל כימותרפיה, שמע בהתמדה רבה בעצת הדוקטור שלו ועשה בדיוק את מה שהוא אמר. אני זקפתי גבה על הדביקות הזו, בזמן שמכל הכיוונים אמרו שזה חסר טעם כי אין לזה שום סיכוי, וזה סתם סבל מיותר - ובכל זאת הוא הלך בדרכו. אך יחד עם זאת, הוא באמת לא חשב שהרפואה תבוא מהכימותרפיה.

העמדה הזו של הרב שג”ר, היחס שלו לרפואה, זו תורה שצריך ללמוד אותה. לאורך כל הדרך היא התקיימה אצלו לצד העמדה המאוד קיצונית, מאוד רדיקלית, לפיה שינוי השפה הוא שינוי המציאות. לא מדובר כאן על תנועה שהוא עסק בה בהקשרים אחרים, שבה שינוי ההנחות הבסיסיות משנה את האופן שבו האדם תופס את העולם. כאן מדובר על שינוי משמעותי ועמוק בקיום של האדם, על תיקון הברית, היחלצות מן הניכור, היחלצות מן המקום הכאוב. עצם ההיחלצות הזו עשויה לשנות את הצירופים המוכרים של הגוף. כלומר, ההתנהגות של הגוף, בסופו של דבר, מביעה איזשהו מבט, איזושהי פרספקטיבה. אם הפרספקטיבה הזאת משתנה - הכול משתנה. זה דבר שונה, דבר שהוא פלא; אבל הפלא הזה הוא דבר שאפשר לדבר עליו באופן ממשי. זה דבר פלאי - לא דבר שתלוי במאמץ או בגיוס כוחות הרצון כדי שהוא יתרחש, לא משהו מיסטי, אני אתפלל ויהיה בסדר, גם נסיעה לקברי צדיקים לא תעזור כאן. השינוי עצמו לא תלוי בי. אני יכול רק להאמין שייתכן שהשינוי יקרה, והחל מנקודה זו - הוא עשוי לקרות ויכול לא לקרות. מהבחינה הזאת, הכול יכול להשתנות. ואני יכול לומר שראיתי בעיני שהרב שג”ר באמת היה דבוק במקום הזה עד יום מותו, במקום של שינוי השפה, של הנס. הוא בסופו של דבר לא זכה. אבל האמונה העמוקה שלו אפשרה מקום להשתנות ולחיי נצח.

אני חש שהשפה הזו צריכה את האנשים שישמעו אותה. העובדה שהיום אנשים מדברים את השפה הפוסטמודרנית, זה מראה שמשהו באמת קורה; לא באופן אישי, אצלי או אצלך, אלא משהו מופיע בעולם. מתגלה כאן משהו חדש, שמערער על האובייקטיביות של המדע, על ההנחה שהגוף הוא אוטונומי וכפוף רק לכללי המדע, במנותק מכל הקשר אחר. וזה באמת תלוי בשפה, לא רק בגלל שאדם מסוים באופן אישי בא לידי השגה ותופס משהו, אלא בגלל שהשפה היא האמצעי שבו מדברים. זה מה שקורה בשיח החברתי, ומכאן נפתחות האפשרויות של האדם להאמין ולפעול.

 ג

רבי נחמן והרב שג”ר

אני רוצה לקרוא קטע מחיי מוהר”ן, המתאר את מה שקרה סמוך למותו של ר’ נחמן. הוא נפטר בחול המועד סוכות, והמסופר כאן התרחש בראש השנה האחרון:

שאז התגבר עליו החולאת מאוד כנזכר לעיל, ובליל השני דראש השנה אחר אמירת התורה, אחר כך התגבר עליו ביותר החולאת שלו. ועמדו קצת אנשים אצלו והיו רצים והולכים במהירות להביא הדאקטיר ולא יכלו להביאו, כי היה באמצע הלילה. ענה ואמר טוב להודות לה’ על שלא בא הדאקטיר. ואמר כל מי שרוצה לחוס על חייו, יתאמץ שלא יניח לבוא לשום דאקטיר אצלו, אף על פי שאחר כך יכול להיות שאני בעצמי אצווה להביא לי דאקטיר, אף על פי כן תראו אתם לבלי להניח שיבוא אצלי שום דאקטיר.[1]

כאן מתחיל המלכוד של רבי נחמן. קודם כל, הוא אומר ‘טוב להודות לה” שלא בא הדוקטור, ואומר שצריך ‘להתאמץ’ כדי למנוע את הגעתו. מה זה בדיוק להתאמץ? המאמץ הוא בגלל שיש לחץ חברתי, וכולם אומרים ללכת להביא את הרופא, אז צריך להתאמץ שלא להביא שום דוקטור. אבל אז הוא אומר: אולי בכל זאת, ‘יכול להיות שאני בעצמי אצווה להביא לי דאקטיר’. בכך הוא חושף את המלכוד שהוא נמצא בו. כך גם בהמשך: ‘אף על פי כן תראו אתם לבלי להניח שיבוא אצלי שום דאקטיר’, זאת אומרת, גם אם אני עצמי אצווה אחר כך להביא את הדוקטור, אני מגלה לכם עכשיו – אל תשמעו למה שאני אומר לכם.

כי אחר כך בערב סכות שהתגבר עליו החולאת ביותר. והתחילו כמה אנשים לצעוק להביא הדאקטיר, וגם הוא בעצמו ציווה להביא הדאקטיר. ואנוכי לא רציתי בשום אופן שיביאו דאקטיר אף על פי שנראה להאנשים שהוא בעצמו מסכים להביא דאקטיר, אף על פי כן ידעתי האמת שבאמת אין זה רצונו כלל, אף על פי שעדיין לא ידעתי אז כלל מה שאמר בליל השני דראש השנה הנ”ל שהזהיר לבלי להניח לבוא אצלו דאקטיר, אף על פי שיצווה בעצמו כנ”ל כי אני בעצמי לא הייתי אז אצלו כשאמר זאת, אף על פי כן ידעתי בעצמי כפי השיחות הקדושות ששמענו מפיו הקדוש מקודם, שבוודאי באמת אין חפץ בשום אופן את הדאקטיר.

וכאן מגיע ר’ נתן אל הנקודה:

רק שהוא מוכרח להסכים לקרוא דאקטיר מחמת העולם שאומרים להביא דאקטיר ואינו יכול לשנות דעתם. כי כן היה דרכו, אף על פי שהוא ידע בעצמו שדבר זה אין טוב לפניו, אף על פי כן אם היו אנשים מפצירים לעשות אותו הדבר לא עבר על דעתם.

וכן היה בכמה דברים. והוא בעצמו חשב פעם אחד כמה דברים שעשה בשביל רצון אנשים שהפצירו בו לעשות אף על פי שידע בעצמו שלא יועיל כלל וכו’ וכן היה בעניין הדאקטיר… על כן אחר כך קראו דאקטיר בערב סוכות וכו’ והלוואי לא היו קוראין אותו כי לא הועיל כלל, וכפי הנראה קירב הסתלקותו.

מייד נרחיב את הדיון על העמדה הזו, אך קודם לכן נזכיר התבטאות נוספת של ר’ נחמן:

…ענה ואמר להאיש שעמד לפניו אז. הלוא מן המיתה כבר אין אני מתיירא כלל. ענה ואמר הלא אף על פי כן עשינו איזה דברים בעולם… ותפס אז איש אחד וטפח לו בכתפיו ואמר לו בזו הלשון: ‘אברמיל, מיר האבן זיך פארט עפיס גיטאהן אויף דער וועלט’ [אברהם, מכל מקום עשינו משהו בזה העולם] והבן.

כאשר אני רואה את התיאור הזה אני רואה את הרב שג”ר, גיליתי את מקור הדיבורים שלו. יש כאן שתי אמירות: דבר ראשון – אני לא מפחד למות, דבר שני – עשינו משהו. גם הרב שג”ר אמר לי מהרגע הראשון, יומיים אחרי גילוי המחלה, שהוא לא מפחד מהמוות. מאוחר יותר, סמוך למותו, הוא גם אמר – ‘היה כדאי’. והדבר הנוסף שאני שומע בדברי רבי נחמן ומזהה ברב שג”ר הוא היחס לרפואה.

כ

לקרוא לדאקטיר מחמת העולם

אני שואל את עצמי, מה בעצם כתוב כאן? ביחס של רבי נחמן יש משהו מאוד מרתק ומאוד יהודי בעיני. מצד אחד, הוא דיבר בהרבה מקומות נגד הדוקטורים, ובהרבה מקומות נגד הרפואה. הוא דיבר על זה מתוך כך שהוא באמת האמין שיש בזה אפיקורסות. מצד אחר, הוא קרא לדוקטור, ואז אמר שצריך לברך על כך שהדוקטור לא הגיע. בסופו של עניין, מסכם רבי נתן ואומר, כך היתה דרכו של ר’ נחמן - כל העולם הולך לדוקטור, אז גם אני אלך לדוקטור. באיזשהו מקום הוא מפסיק להתנגד. הוא לא הלך נגד, הוא לא היה איזה מהפכן קיצוני שהולך תמיד נגד הזרם, אלא להיפך: אם כל העולם אומר לקחת כימותרפיה, אז הוא יכול להגיד בדרשות שלו שכימותרפיה זה אפיקורסות, וששינוי השפה יביא את הרפואה, ולא הרפואה הקונבנציונלית; ואף על פי כן, כשהוא יהיה חולה - הוא יילך ויעשה את מה שכולם עושים.

אבל למה בעצם? אם יש לך עמדה, אם אתה חושב שהרפואה היא אפיקורסות, אז תילחם! אם כל העולם יגיד לך לאכול חזיר - תגיד שמנהג העולם לאכול חזיר?! והרי ר’ נחמן טען שהרפואה מבטאת פגם חמור הרבה יותר, שהדוקטור משקף את האפיקורסות עצמה. ואם כך, למה אתה הולך כמנהג העולם? מה זה משנה שהעולם מפציר בך?

המשפט של רבי נחמן מאוד מאפיין את התחושה של הרב שג”ר. מה שהעולם אמר לעשות, זה מה שהוא עשה. אפשר לתפוס את זה כמין קונפורמיזם, אתה עושה את מה שכולם עושים, אבל אי אפשר להגיד את זה על רבי נחמן, וגם לא על הרב שג”ר. יש כאן נקודה הרבה יותר עמוקה. הנקודה היא לא קונפורמיזם, אלא שיש פער בין הסובייקט במובנו האישי מאוד, לבין מה שהעולם נוהג. למשל, ביטוי שהוא דיבר עליו בישיבה, ‘שאין דרכם של בני אדם לרפאות אלא שנהגו’[2] - הוא פירש את המשפט הזה כך שלמרות שגם הרפואה הקונבנציונלית היא סוג של מאגיה, כוחה נובע מכך ש’נהגו’, וצריך להתנהל כמו שכולם מתנהלים.

הייתה בו סלידה מהיומרה להמציא פטנטים. לכן הוא מאוד התנגד לרפואה האלטרנטיבית, למרות שגם את זה הוא לא אמר בצורה נחרצת. אני חושב שבאופן פרדוקסלי הרפואה הרגילה, הכימותרפיה, נראתה לו כמו מאגיה, לכן הוא הלך אליה; אבל הרפואה האלטרנטיבית נראתה לו רפואה ‘באמת’, ולכן הוא הסתייג ממנה. אני מתכוון לומר שבעיניו הרפואה האלטרנטיבית היא משהו יותר אפיקורסי מהרפואה הרגילה, בגלל שהיא מתייחסת אל עצמה ברצינות ומבטיחה שאם תבין את הדברים לעומקם ותנהג נכון תוכל לרפא כל מחלה. היומרה הזו יצרה אצלו התנגדות הרבה יותר חריפה. לכן למרות כל התרפיות שהצענו לו, ולמרות שהוא כיתת רגליו שלא בטובתו והלך לכל מיני מטפלים כאלה ואחרים - בסופו של דבר הוא לא עשה עם זה כלום, לכל היותר ניסה פעם או פעמיים והפסיק, ורק בכימותרפיה הוא דבק בעקשנות.

אני חושב שמה שהכריע את העניין זה מה שה’עולם’ אומר. יכול להיות שזה ישתנה, אבל היום העולם עדיין אומר שאדם שחולה במחלה קשה הולך קודם כל לבית החולים. אחר כך אולי הוא יחפש אלטרנטיבה, אבל היא עדיין תקרא ‘אלטרנטיבה’, לצד המסלול המרכזי של הרפואה הקונבנציונלית. לא כל כך משנה מה טיבה של הרפואה, אלא האופן שבו היא נתפסת בחברה. ר’ נחמן אמר שהעולם אומר ללכת לדוקטור, וזה מה שאני חש שהניע את הרב שג”ר לעשות את הכימותרפיה באדיקות רבה. ואם הדוקטור אמר ללכת לעוד סוג של כימותרפיה, למרות שברור היה לחלוטין שזה לא יועיל לשום דבר - אם העולם אומר אז עושים את זה.

זאת נקודה שמאוד השפיעה עלי. יש כאן איזו קונפורמיות, שפירושה איננו במובן השלילי של הליכה בתלם, אלא במובן של ‘תתנהל בענווה’. זו אמונה מאוד עמוקה: אל תתחכם יותר מדי, ככה העולם עושה. אל תגיד: ‘שמעתי איזה משהו שעושים בהודו, שיטה חדשה בצרפת’. תתנהל באופן מתון, באופן סולידי. יש בזה גם קשר עמוק לרציונליזם: גם את הרציונליזם הקב”ה ברא, ואני מקבל אותו ככזה, גם זה גילוי שכינה. גם אם יש על זה קושיות הן לא רלוונטיות; ברור שמה שעובד זה הנס, אבל מה נעשה בינתיים, הרי לא נשב רגל על רגל? אני מתייחס בכבוד לרציונליזם של ההוויה - ככה הדברים מתנהלים.

פעם, לפני הרבה שנים, היינו יחד בשבת בסמינר בבית הארחה. כשהגישו את הצ’ולנט, אני הייתי באיזה משטר קפדני של אוכל ולכן לא אכלתי. הרב שג”ר הסתכל עלי ופסק: ‘מי שלא אוכל בשר בשבת הוא לא יהודי’. מאז אין שבת שאני לא אוכל בשר. וגם הוא המשיך לאכול צ’ולנט וקוגל עד יום מותו, למרות שכל בר-דעת יודע שזה דבר הרסני לגוף.

זה השפיע עלי מאוד. אחרי כל הנהייה בחיפוש אחר ניסיונות סופר-מתוחכמים, תזונה כזו או אחרת, בא הרב שג”ר במין אדישות ואומר: תפסיקו לבלבל את המוח, יש פה דרך שהעולם היהודי הולך בה, מה שהיהודים אוכלים זה צ’ולנט בשבת. כל השאלות המדעיות, התרבותיות, מהיכן הגיע המנהג וכן הלאה, לא רלוונטיות. חמין אולי מזיק, אבל צ’ולנט זה בסדר - הנקודה היא השפה…

 ג

הרב שג”ר והישיבה

תמיד תמהתי, ועדיין אני תמה, אם כי כבר קצת מחייך על הנושא, האם הרב שג”ר רצה להקים את הישיבה או לא. אני זוכר שאמרתי לעצמי, שאם הוא היה הולך מהעולם בלי להקים את הישיבה, בלי לפרסם את הספרים - זה היה פשוט דבר מזעזע. אני לא רוצה לחשוב על דבר כזה, שהוא היה יושב לו אלמוני בחדרו בלי שיידעו עליו שום דבר.

אבל במבט לאחור, כל התהליך הזה היה פלא ממש.

ביום כיפור תשנ”ו הייתי איתו, ואחרי תפילת נעילה פתאום נחה עלי הרוח ואמרתי לו: שמעון, החלטתי החלטה. הולכים להקים ישיבה בשנה הבאה. הוא הסתכל עלי במבט מלא תמיהה ואמר: מה קרה? מה העניין?

בחנוכה כבר ישבנו עם קבוצה של אנשים להתחיל לתכנן את העניין, בפורים היה כנס פתיחה, ובאלול הייתה ישיבה. זה סיפור הדברים - מנעילה ועד אלול, פחות משנה אחר כך. זה סוג של פלא, ובמבט לאחור מי יודע מה היה אם זה לא היה קורה. אבל עד יום מותו שאלתי את עצמי האם הוא רצה ישיבה או לא רצה, האם הוא רצה להתכסות או להתגלות.

באיזשהו מקום הוא התייחס גם לכל זה ככה: העולם אומר שהרב שג”ר צריך להקים ישיבה, אז מקימים ישיבה. ובמקרה הזה העולם היה אני. אולי הוא לא רצה ישיבה, אבל כיוון שהעולם אומר, אז מקימים ישיבה.

ג

קונפורמיזם, ענווה ושלווה

זה דבר מאוד עמוק באמונה. העולם אומר - לך על זה. אל תשאל שאלות. האם זה מבטא רפיסות? חולשה? להיפך – צריך הרבה כוח ותקיפות על מנת לוותר על האגו שלך. זה נכון לגבי רפואה, וזה נכון לכל סוג של התנהלות – אל תתחכם, אל תהי צדיק הרבה. נסה ללכת בזרימה הזו.

הרב שג”ר הזכיר הרבה פעמים את אמונתו של בוגר הישיבה בצלאל בלום זצ”ל. גם בצלאל חלה בסרטן, אבל הוא סירב לקבל כימותרפיה למרות שמכל הכיוונים ניסו לשדל אותו לכך. גם הרב שג”ר עצמו ניסה להשפיע עליו לקבל טיפול ולא הצליח, אבל הוא התנגד לכך עד שנפטר. זה שיקף עוצמה אדירה של אמונה ודביקות, אבל בנקודה הזו גם נחשף הפער בין אמונתו של הרב שג”ר, שנבעה ישירות מדמותו המורכבת של ר’ נחמן, לבין אמונתו של בצלאל שהיה ברסלבר מן הסוג החדש.

לאן זה לוקח אותנו? להגיד שהכול תלוי בשינוי השפה, ואז ללכת לכימותרפיה כי כך נהגו - זה שילוב מוזר, עד שקשה להבין איך אפשר להכיל נשיאת הפכים כזו: מצד אחד להיות הכי שמרן בעולם, ומצד שני להיות לגמרי במקום של הפלא, במקום שבו הכול פתוח. בדרך כלל הרפואה לא נתפסת אצלנו כמגע א-להי; אתה משליך את זה אל התחום האובייקטיבי, אל הדוקטור, ולא משאיר דבר לעצמך. אבל המחלה היא דיבור שא-להים מדבר איתנו, ואנחנו מתעלמים מזה. זה נכון גם בתחום הפסיכולוגי, לא רק הרפואי הקלאסי, כאשר מישהו פונה לפסיכולוג כדי שיפתור לו את הבעיות. אבל בשונה מהרפואה, כאן אחת השיטות היא להחזיר את זה לפציינט, לשמש לו ראי. בגישה כזו הפסיכולוג ינסה לא להתערב, וזו גישה שהרבה יותר מדברת אלי בהקשר של אמונה, כי היא מאפשרת לאדם להנהיר את עצמו לעצמו. בעמדה של הרב שג”ר הפניה לרופא לא החליפה את העיסוק במשמעות האישית של המחלה, אלא התקיימה לצידה כביטוי של מקום אחר.

אני חש שהתיקון שלי הוא דווקא בנקודה הזו - להיות קונפורמיסט. יש בי צד נון-קונפורמיסטי שמתנגד לדרך המקובלת, שחייב לשבור את התרבות של בית אבא, לא ללכת לאוניברסיטה אחרי התיכון אלא לישיבה, ומהמקום הזה הלכתי עשרות שנים; עשיתי מה שנראה לי נכון לעשות, מתוך הבעירה הפנימית שלי. והיום, ‘נער הייתי גם זקנתי’, והתקרבתי דווקא למקומות הללו של ר’ נחמן ושל הרב שג”ר. אני עובר תהליך שבו אני חש התקרבות ל’צ’ולנט של שבת’. איני יודע מה הייתי עושה אם חלילה הייתי נקלע לסיטואציה של מחלה, ה’ ישמרנו. מצד אחד, יש לי התנגדות עזה מאוד לכימותרפיה; מצד שני, זו סיטואציה שאתה לא יכול לדון בה עד שאתה מגיע אליה. מה הייתי אומר לעולם? הרי העולם יגיד לי לקחת, יצעק ויעשה מהומות. אפשר אמנם להילחם ולעמוד מנגד, אבל יחד עם זה, יש כאן נקודה של ענווה. דווקא מכיוון שאני דבוק היום במקומות של שינוי השפה, אני יכול גם ללכת בדרכים הקונבנציונליות. אני לא חושב שמשם תבוא הישועה, אבל כמו שאמר הרב שג”ר, אני לא מפחד למות. אם בן אדם לא מפחד למות, השאלה הזו לא כל כך מעסיקה אותו.

הרב שג”ר לא פחד למות. לא הייתה לו שום אימה. כשאדם פוחד, רואים את זה עליו, זה ניכר, וזה משבש את המערכות. עד ההידרדרות האחרונה הוא היה מפוכח, דיבר בצורה רציונאלית, אפילו חילק הנחיות בכל מיני עניינים כספיים קטנים. זה נשמע מאוד הזוי, שאדם מתעסק בדברים כאלו בזמן כזה. אבל לדעתי זו הייתה גדולתו. זו נקודה הרבה יותר גבוהה, שלווה כמעט סטואית. אני מקווה שאני מצליח להעביר את מה שחוויתי, כי זה המקום הכי גבוה שאני יכול להעלות על דעתי באמונה: לשלוט בעצמך עד שאתה כבר עוצם את העיניים.

ג

ב

[1] ר’ נתן מנמירוב, חיי מוהר”ן, רכב.

[2] ברכות ס ע”א.

ישיבת שיח יצחק גבעת הדגן - אפרת, מיקוד: 90435