שבעת המינים – רצוא ושוב

חובב יחיאלי • תשס"ג

שבחה של ארץ ישראל הוא היכולת להוות מקום עלי אדמות לאלקי השמים, להיות קישור בין האדם לאלוקים. התבוננות בשבעת המינים.

כ

כ

מה שמסמל יותר מכל את ט”ו בשבט אלו שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, ושגור על פי כל הפסוק המונה אותם: “ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש”. במסגרת דברינו נבקש לעיין בפסוק מרכזי זה, דרך מספר שאלות העולות מקריאה ראשונה: ראשית, מדוע חוזרת המילה “ארץ” פעמיים? שנית, מדוע בחר הכתוב בניסוח “זית שמן ודבש”, ולא מנה מינים אלו בשם הפרי בלבד? בנוסף, האם יש הגיון או רעיון מאחורי סדר המינים כפי שהובאו בפסוק?

בקבלה ובחסידות מובא שבין האדם לאלוקים מתווכים ארבעה עולמות בסדר יורד: אצילות - בריאה - יצירה - עשיה. עולם האצילות שונה משמעותית משאר העולמות, שהמשותף להם הוא היותם שמות פעולה, עולם זה הוא ‘גבוה מעל גבוה’, ‘נוגע ואינו נוגע’ באלוהות עצמה.

לגבי שלושת העולמות ה’פעילים’, ניתן לראות כי הם מייצגים רמות שונות של פעולות: הבריאה היא פעולה של הפקת יש מאין, פעולה המיוחסת לה’ בלבד, שכן האדם מסוגל ליצור רק מן החומרים שכבר קיימים בעולמו (גם בדמיונו החופשי והמשוחרר שבו ‘בורא’ האדם דברים, הוא עושה זאת בעזרת מרכיבים הלקוחים מן העולם הנברא והקיים). התוצר של פעולת הבריאה הוא בבואה של הבורא, משהו שעומד בפני עצמו, שלם, בריא, ברי (=ברור בארמית).

בעולם היצירה הדברים פחות פשוטים שכן יש יצר טוב, אך גם יצר רע. היוצר אוסף חומרים, ובעזרת דמיונו ומחשבתו יוצר מהם דבר מה מורכב ומשוכלל יותר. בסופו של תהליך נוצר פרי משולב של תוך-האדם והחומר החיצוני, וכוחות הנפש (הטובים והרעים) באים לידי ביטוי. זו הסיבה שבכל מה שקשור לאומנות ויצירה משתמשים במונחים רגשיים, וכמעט לא ניתן לשפוט דברים בקני-מידה אובייקטיביים, שכן נפשו של כל אדם ונקודות המגע בינו ובין החומר, שונות וייחודיות.

בעולם העשייה, העולם הנמוך והרחוק ביותר מה’, אין מדובר על הנפש אלא על ‘כלי המעשה’, יש מעשים שמותרים וכאלה שאסורים - עשה ולא תעשה. התוצרים של עולם זה הם שימושיים מאד אך רדודים. כאן הכל נבחן במבחן התוצאה, רווח והפסד, היצע וביקוש. לעומת היצירה שבה מתבטא גם עולמו הפנימי של הפועל, בעולם העשיה אין הבדל משמעותי מי יעשה את הפעולה, כיוון שהתוצאה תהיה זהה. אדריכלים שונים יתכננו מבנים יחודיים, אך אין זה משנה מי הוא הקבלן שיבצע את התוכניות.

 

אם מתבוננים בשבעת המינים, בעזרת התכונות ודרך האכילה של כל פרי, ניתן לראות שהם בעלי רמות שונות התואמות את שלושת העולמות. נתחיל דווקא מאמצע הפסוק, שם מופיעה התאנה, הנאכלת כמות שהיא - כבריאתה. “נוצר תאנה יאכל פריה” - מלבד השמירה, אין צורך בעבודה נוספת ובהכנתה לאכילה, או בהפרדת ובירור חלקים מסוימים ממנה. בכך יונקת היא בתכונותיה מעולם הבריאה, שבו הדברים עומדים בצורה עצמאית לגמרי.

משני צידיה של התאנה ניצבים להם הגפן והרימון שבהם יש צדדים טובים ורעים: בגפן אנו מכניסים את כל הפרי לתוכנו ופולטים את הגרעינים-חרצנים, ואילו ברימון אנו קודם מקלפים את החוץ ואז אוכלים רק את הגרעינים. צורת אכילה זו דומה בתכונותיה לעולם היצירה, שבה נוצר ‘שיתוף פעולה’ בין החומר והיוצר. ביתר פירוט ניתן לשים לב כי תהליך האכילה בענב וברימון מנוגדים זה לזה: בענב נפלטים הגרעינים, וברימון רק הם נאכלים; בענב מתרחש תהליך ההפרדה בתוך האדם, וברימון הוא מתרחש מחוצה לו.

בתחילת הפסוק ובסופו אנו מוצאים את הצמדים “ארץ חיטה ושעורה” ו”ארץ זית שמן ודבש”. אלו הם ביטויים מובהקים של עולם העשיה, כיוון שכדי לאכול אותם יש לבצע בהם תהליך של עיבוד. הפעולה אינה רצונית, כמו ביצירה, אלא הכרחית. סימן לכך שאלו הם המינים של עולם העשייה, אנו מוצאים בכך ששני הצמדים מתחילים במילה “אֶרֶץ“, המכריזה עליהם כשייכים לעולם העשייה הארצי והמגושם. גם כאן יש להבדיל בין הזוגות הניצבים משני צדדיו של הפסוק: לגבי חטה ושעורה לא היה צריך הכתוב לפרט את התוצר, כיוון שהוא ברור לכל, שכן אדם מן הישוב אינו אוכל אותם כמו שהם. לעומת זאת את הזית והתמר ניתן לאכול בדומה לענב, ע”י הוצאת הגרעין, ולכן הדגיש הכתוב שהוא מתכוון לתוצרים הנעלים של פירות אלו - “שמן ודבש”. כאשר מתייחסים אליהם ככה הרי שהם שייכים לעולם העשייה, בדיוק כמו החיטה והשעורה.

את אותו הבדל שהצגנו לעיל בין אכילת הגפן ואכילת הרימון, ניתן לראות במיני עולם העשיה: בחטה ובשעורה אנו מחפשים את הגרעינים ומסירים מעליהם את כל הקליפות, לעומת הזית והתמר שבהם אנו מעוניינים דווקא בקליפה, ומפרידים ממנה את הגרעין.

 

אם כן, שבעת המינים אינם מופיעים באופן אקראי, אלא מסודרים כעליה וירידה: הפסוק פותח בחיטה ובשעורה השייכות לעולם העשייה, ממשיך לגפן שבעולם היצירה, עולה לתאנה שבבריאה, ומשם יורד חזרה אל הרימון שביצירה ואל הזית והתמר שבעשייה. מה פשר סדר זה? בחסידות מבואר (ראה ליקוטי מוהר”ן תורה ו’) כי על האדם להיות בתנועה מתמדת של “רצוא ושוב”, ביטוי הלקוח מתיאור יחזקאל את תנועת החיות במרכבה. כלומר, עבודתו הרוחנית של האדם אינה חד-סטרית, אלא בכל שלב עליו להרקיע שחקים ‘ולקטוף כוכבים’, ומיד אחר כך לחזור אל חייו הארציים וליישם את השגותיו הרוחניות. התנועה המתמדת הזו מקרבת אט-אט את האדם-אדמה אל “אלקי השמים”.

 

שבחה של ארץ ישראל הוא היכולת להוות מקום עלי אדמות לאלקי השמים, להיות קישור בין האדם לאלקים (דרך ארבעת העולמות). בארץ זו מתרחשת תנועה מתמדת בין השמים לארץ - “סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה, והנה מלאכי אלוהים עולים ויורדים בו”. זאת בניגוד למגדל בבל, שבו ניסו האנשים לחיות בתנועה חד כיוונית, לבנות מגדל היוצא מן הארץ “וראשו מגיע השמימה”, אך אינו חוזר ארצה. כמו שאת תכונותיו הטובות של האדם ניתן לראות ע”פ מעשיו, כך גם אחד האופנים שבהם מתבטא שבח זה של ארץ ישראל הוא ב’מעשה ידיה’ - המינים שנשתבחה בהם הארץ, שבסדרם המיוחד מבטאים את הרעיון הנשגב של “רצוא ושוב”.

ישיבת שיח יצחק גבעת הדגן - אפרת, מיקוד: 90435