שקורין אותו רבי

הרב אורי ליפשיץ • 

ש ש   כמו חזרתו הנצחית של הזמן, חוזר הסיפור ברבי אלעזר בן דורדיא לשולחנם של הלומדים בואכה ימי התשובה והרחמים. האתוס המוכר שתקצר היריעה בהערת השוליים מלהפנות למאמרים שעשו בו שימוש, הוא האתוס של כוחה הגדול של התשובה התלויה באדם. רבי אלעזר בן דורדיא שזומן לחיי העולם הבא זכה לזה בעקבות תשובה מעומק הלב, […]

ש

ש

 

כמו חזרתו הנצחית של הזמן, חוזר הסיפור ברבי אלעזר בן דורדיא לשולחנם של הלומדים בואכה ימי התשובה והרחמים. האתוס המוכר שתקצר היריעה בהערת השוליים מלהפנות למאמרים שעשו בו שימוש, הוא האתוס של כוחה הגדול של התשובה התלויה באדם. רבי אלעזר בן דורדיא שזומן לחיי העולם הבא זכה לזה בעקבות תשובה מעומק הלב, שהגיעה על סף מותו, בהכרה ש’אין הדבר תלוי אלא בי’.[2]

מהי התשובה? ‘שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד שנאמר יעזוב רשע דרכו וגו’, וכן יתנחם על שעבר שנאמר כי אחרי שובי נחמתי’ (רמב”ם, תשובה, ב, ב). רבי אלעזר בן דורדיא, כך מקובלנו, נותן ראשו בין ברכיו, ובכיו משקף את עזיבת דרך החיים ההוללת שלו, את הסרת התאוות ממחשבתו, את גמירות הלב שלו שלא יעשה זאת עוד, וכמובן, את התחושה העמוקה של ‘אחרי שובי ניחמתי’, חרטה עמוקה וכנה על כל שעבר.

תשובה ניצחת זו סותרת את דבריה של הזונה מכרכי הים, הטוענת ש’אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה’, ומוכיחה את היכולת לתקן, תמיד, ובלבד שתבין שאין הדבר תלוי אלא בך.

 

אך כמו עץ התאנים, שכל זמן שהאדם ממשמש בו מוצא בו תאנים מתוקות (עירובין נ”ד), כך סיפור זה נותן טעם לשבח בכל פעם מחדש, ופריו נותן בעתו.

 

אפתח בשורה התחתונה, ובניסוח חד. רבי אלעזר בן דורדיא לא חוזר בתשובה. הסיפור לא מתאר חרטה, לא וידוי ולא קבלה לעתיד, ואף בת הקול שמזמנת אותו לחיי העולם הבא, ודבריה מהדהדים כתגובה לדברי הזונה מהפתיחה, לא מצביעה על תשובתו שהתקבלה. אמנם מקום בעולם הבא יש לו, אבל ‘תשובתך נתקבלה’ לא שמענו.

הסיפור מתאר כמובן את בדידותו של אלעזר בן דורדיא. היעדר התקשורת שלו עם בני אנוש באשר הם לכל אורך הסיפור, זועק לשמים. גם הדברים שנאמרים באותו מעמד מביך מעבר לשבעת הנהרות, לא נאמרים לו. ‘אמרה: כשם שהפיחה אינה חוזרת…’. לא ‘אמרה לו’ אלא ‘אמרה’, ואמירה זו לא זוכה לתגובה. היא מופרחת לחלל האויר, והוא מסב את עצמו, והולך בלי לומר דבר.

חווית הבדידות מתגברת בהמשך - פנייתו לכל מרחבי היקום היא תמיד לזוגות - הרים וגבעות, שמים וארץ, חמה ולבנה, כוכבים ומזלות. העולם מוצג לפנינו כזוגי, רק אלעזר לבדו, ראשו בין ברכיו, ולא נותר לו מפלט אלא הבכי.

כאשר מתבוננים כך על הדברים, הרי שהאמירה ‘אין הדבר תלוי אלא בי’ לא נשמעת כהצהרת עצמאות חגיגית ולקיחת אחריות על החיים, אלא כאמירה טראגית, מלאת תסכול וכאב. הרי אלעזר בעצמו לא רואה פתח לעשות תשובה (כך נאמר לו בתחתית החבית של הקיום האנושי), ואם אין מי שיבקש עליו רחמים, אז אין מוצא. עברתי עבירה, שניתי ושילשתי - ומכאן שמחילה לא תהא לי (כך ביומא פ”ו:-  תניא, רבי יוסי בר יהודה אומר: אדם עובר עבירה פעם ראשונה – מוחלין לו, שניה – מוחלין לו, שלישית – מוחלין לו, רביעית – אין מוחלין לו, שנאמר ‘כה אמר ה’ על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו’ ואומר ‘הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר’).

 

אם נדייק, נראה שגם פנייתו- ‘בקשו עלי רחמים’-  איננה פניה המבקשת שיקבלו אותו בתשובה. ישנו הבדל עמוק בין אדם שמרחמים עליו, לאדם שזוכה בדין לתשובה ולמחילה. לא שמענו בדבריו ‘ניחמתי על שעשיתי, מעשי העבר שלי הם פשעים ועבירות חמורות. אנא בקשו מבורא עולם שיפתח לי פתח לתיקון ויתן לי הזדמנות נוספת’. הדברים מתחוורים יותר כששמים לב לתשובת השמים והארץ וכל צבאם. ‘עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו’ - כלומר, גם אנו זקוקים לרחמים, גם הקיום שלנו הוא רעוע, רופף, לא יציב ולא דבר שאפשר לסמוך עליו. ברור שאין כאן זכר לתשובה (הכוכבים או הגבעות לא חטאו ולא מצביעים בדבריהם על תהליך התשובה שהם צריכים לעבור בעצמם ורק אחריו יוכלו לבקש עבורו). הנושא הוא הרחמים.

 

באופן מחודד ניתן לראות את בקשתו שיבקשו עליו רחמים כשיקוף לניכור שלו מהעולם, מעצמו ומאלוקיו. הוא לא מבקש רחמים בעצמו, כי אינו מאמין בעצמו וביכולתו לשוב, ואף אינו מאמין שירחמו עליו. אולי לא רק ניכור יש כאן אלא גם גאוה – בקשת הרחמים היא הכרה בחולשתו של האדם, בעובדה ש’לא מגיע לו’, בצורך שלו במישהו שיכניס אותו תחת כנפיו, שיהיה לו כאמא, במישהו שיגש אליו מלמעלה ויקבל אותו.

 

למרבה האכזבה, סיומו של הסיפור איננו שמח. לא נרשם ‘הפי אנד’ בדמות התגלות של הקב”ה המקבל את תשובתו של ראב”ד (כי, כאמור, אין כאן תשובה), ולא לידה מחודשת ממצבו העוברי. רבי אלעזר לא קם מבכיו, לוקח את חייו בידיו, מתחתן, ומקים כפר נוער לגמילה מסמים והתמכרויות אחרות.

 

ומכאן לבכי. הביטוי ‘געה בבכיה’, בודאי עם התוספת ‘עד שיצתה נשמתו’ משקף בכי טוטלי. בכי שאין בו חרטה או קבלה לעתיד, אלא חוסר אונים, ייאוש מוחלט והעדר תקווה.

כך אנו מוצאים באחד מסיפורי החורבן הנוראים (גיטין, נ”ח.)

אמר רב יהודה אמר רב: מעשה בבנו ובבתו של ר’ ישמעאל בן אלישע שנשבו לשני אדונים. לימים נזדווגו שניהם במקום אחד, זה אומר: יש לי עבד שאין כיופיו בכל העולם, וזה אומר: יש לי שפחה שאין בכל העולם כולו כיופיה, אמרו: בוא ונשיאם זה לזה ונחלק בוולדות. הכניסום לחדר, זה ישב בקרן זוית זה וזו ישבה בקרן זוית זה, זה אומר: אני כהן בן כהנים גדולים אשא שפחה? וזאת אומרת: אני כהנת בת כהנים גדולים אנשא לעבד? ובכו כל הלילה. כיון שעלה עמוד השחר, הכירו זה את זה, ונפלו זה על זה וגעו בבכיה עד שיצאה נשמתן. ועליהן קונן ירמיה: +איכה א’+ על אלה אני בוכיה עיני עיני יורדה מים.

 

הגעיה היא תיאור קולו של השור. בכיו של אלעזר בן דורדיא איננו בכי אנושי, אלא נהמה עמוקה וקמאית, כקולו של העגל המובל לשחיטה. ממילא ניתן גם להבין שיציאת נשמתו איננה פרי הבכי, אלא שהבכי הוא הוא התגובה נוכח המוות הממשמש ובא, ואין ממנו מציל.

 

ולמרות חוסר האמון של אלעזר בתשובה, ולמרות חוסר נסיונו לשוב, הרי שיוצאת בת הקול ומזמינה אותו לחיי העולם הבא.

מסתבר, אם כן, שיש רחמים, והרחמים מופיעים ללא צידוק וללא תשובה, ואולי דווקא במקום של הייאוש של האדם מעצמו, של ההגעה לרבדיו התשתיתיים. הפולמוס בין הזונה בפתיחה לבת הקול בסיום הוא לא על אפשרותה של התשובה, אלא על אפשרותם של הרחמים בעולם. הזונה מכרכי הים מצויה במחוזות האנושיים בהם נעדרים הרחמים, התקשורת והחמלה. בת הקול לא מנסה לטעון ‘שובו בנים שובבים כולל אלעזר בן דורדיא’, אלא משמיעה את הקול הנשי השמיימי, המרחם והמזמין אותו לחיי העולם הבא.

 

הזמנה זו וסיום זה של הסיפור מציגים חלופה לעולם התשובה. אמנם צדקה הזונה ש’אין מקבלים אותו בתשובה’. אך מסלול אחר יש להם לחוטאים, והוא הוא המעורר את הרחמים. המסלול הזה הוא ההכרה שהקיום כולו רופף ולא יציב, ההגעה אל הנשמה, אל בדידותה (כדבריה של זלדה), הרכנת הראש בין הברכיים, הגילוי שאין הדבר תלוי אלא בי, ואני לא יכול, וגם לו יכול הייתי - הרי העשיה האנושית היא באמת חסרת תוחלת, ומכאן הגעיה בבכי.

 

את דברי החיתום שהשפיעו לא מעט על תפיסת הסיפור, אנו שומעים מפיו של רבי.

רבי בוכה גם הוא, אך בכיו של רבי נבדל מגעייתו של ראב”ד. בעוד ראב”ד מדבר, אח”כ גועה בבכי ובסוף מת, הרי שרבי בוכה,  אולם זהו בכי שמאפשר לו לדבר, בכי אנושי שהחיים ממשיכים גם אחריו.

 

מקובל לראות את בכיו של רבי כבכי שיש בו התפעלות מכוחה של תשובה, וממילא גם את המשפט השני, ‘לא דיין לבעלי תשובה’, כביטוי של השתאות מכך שבמקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד.

 

לעומת זאת, ניתן לקרוא את דברי רבי כביקורת, כמיצגים את מה שבעיניו הוא העוול שבקבלתו של ראב”ד לעולם הבא, ועוד קריאה לו בשם ‘רבי’.

על פי דרכנו - ייתכן ועצם תפיסתו של ראב”ד כחוזר בתשובה היא המכוננת את ביקורתו של רבי. בעולמו של רבי, מעשים טובים נושאים פירות, וחטאים תרדוף רעה. מבחינתו, עצם אפשרותה של התשובה היא שערוריה, וכך גם שליש קונה עולמו בשעה אחת, ועוד קוראים לו רבי. רבי (שבחינתו היא של תורה וגדולה במקום אחד) מסיק שאלעזר בן דורדיא החוטא קנה את עולמו, עשה תשובה, עלה במעלות התורה והיראה באופן כה מטאורי, שזה זועק.

 

עמדה זו משתקפת גם בבכיו של רבי נוכח בתו של אחר:[3]

בתו של אחר אתיא לקמיה דרבי, אמרה ליה: רבי, פרנסני. אמר לה: בת מי את? – אמרה לו: בתו של אחר אני. אמר לה: עדיין יש מזרעו בעולם? והא כתיב +איוב י”ח+ לא נין לו ולא נכד בעמו ואין שריד במגוריו! – אמרה לו: זכור לתורתו ואל תזכור מעשיו. מיד ירדה אש וסכסכה ספסלו של רבי. בכה ואמר רבי: ומה למתגנין בה – כך, למשתבחין בה – על אחת כמה וכמה.

 

רבי מופתע שיש מזרעו של אלישע בעולם. ציפייתו היא לעולם של צדק ודין, ומושגי הרחמים המשתקפים בסיפורים אלו לא מקובלים עליו, ומעוררים את תמיהתו. הפסוק המובא על ידו הוא פסוק מתוך פרק המתאר את נוראות עונשו של הרשע (באדיבות בלדד השוחי), ורבי מסרב לפרנס את בתו.[4]

באופן אירוני, האש המלחכת את ספסליו של רבי מלמדת שלמרות חטאיו ורשעותו של אחר, הרי נרו עוד מאיר, ובניגוד לדברי בלדד שם אודות הרשע ((ה) גַּם אוֹר רְשָׁעִים יִדְעָךְ וְלֹא יִגַּהּ שְׁבִיב אִשּׁוֹ (ו) אוֹר חָשַׁךְ בְּאָהֳלוֹ וְנֵרוֹ עָלָיו יִדְעָךְ)

הרי שאישו לא דעכה.

רבי בוכה - בכי שיש בו חוסר הסכמה עם צורת ההנהגה הזו של העולם, ומסיק, לפי דרכו, שזה חלק משכרו של לומד התורה (גם אם מתגנה בה). מכאן, ק”ו פשוט הוא לשכרו של רבי עצמו, המשתבח בתורה, ואולי ק”ו זה משיב את נפשו של רבי ומוחה דמעתו מעיניו.

 

אך נראה שהמעגל נסגר ומשתנה בסיפור סבלו של רבי, וההתרחשות המלווה אותו טרם מותו הוא.

הגמרא (ב”מ פ”ה.) מלמדת על כאביו של רבי הן בפיו והן בעשייתו את צרכיו, ומתארת כיצד שומר סוסיו היה מאכיל את אורוותו הענקית (הגדולה משל שבור מלכא) בדיוק בזמן התפנותו של רבי לבית הכסא, על מנת שקול הסוסים יעמעם את קול בכיו של רבי, ‘ואפילו הכי מעבר ליה קליה לקלייהו, ושמעו ליה נחותי ימא’.

ייסורי תופת אלו מגיעים עד קצוות הארץ, עד המקום הנחות של הימים, משם יצא אלעזר בן דורדיא למסעו האחרון.

המעשה שכונן את הייסורים הללו, הוא המעשה המפורסם בעגל שנלקח לשחיטה וביקש רחמים מרבי.[5]

בנוסח הבבלי - ‘אזל תליא לרישיה בכנפיה דרבי, וקא בכי’, אך בירושלמי (כלאים, פ”ט, ה”ג) הנוסח: ‘געה ואמר ליה רבי שיזבי’. הירושלמי שם מילים בפיו של העגל, הגועה בבכי, ומבקש רחמים. געייתו של העגל, כמו גם געייתו של אלעזר בן דורדיא לא עושה רושם על רבי. רבי עונה ‘לכך נוצרת’, ומציג לפנינו עולם קשוח של יעוד ומהות, עולם נטול חמלה, והפמליא של מעלה גם היא לא חוסכת שבטה, והיא כואבת עד מאוד.

רבי לומד את הלקח ומבקש מהמנקה להניח לעכברים, כי ‘רחמיו על כל מעשיו’. אלא שהגמרא מחדדת ומכאיבה עוד יותר. לדבריה, בכל שנות יסורי רבי לא הצטרך העולם למטר, ‘דאמר רבה בר רב שילא: קשי יומא דמיטרא כיומא דדינא’. דברי אמימר מלמדים שרבי לא רק למד את השיעור אודות הרחמים והנזקקות, אלא גם את השיעור אודות הבדידות ו’אין הדבר תלוי אלא בי’:

‘אמר אמימר: אי לאו צריך לעלמא – בעו רבנן רחמי עליה ומבטלי ליה’.

כמה כאב חבוי במשפט הזה. רבי סובל וכואב, בוכה וזועק. חבריו יכולים לבקש עליו רחמים ולבטל את הצער, להביאו לחיי העולם הבא, אלא שהם זקוקים בעצמם (העולם כולו זקוק) למים, לחיים שלהם. גם הם זקוקים לרחמים…

ורבי נאנק במיטתו שלוש עשרה שנים תמימות, ומתוך בדידות זו מגיע אל מותו.[6]

 

בעלי תשובה שמקבלין אותן… שקורין אותן רבי (ע”ז י”ז.)

ש

ש

ש

ש

ש

ש

ש

ש

ש

ש

ש

ש

ש

ש

ש

ש

[1] תודה לחבורת ‘שיח שבים’ בריש אלול על ההשראה.

[2] והתניא: אמרו עליו על ר”א בן דורדיא, שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה. פעם אחת שמע שיש זונה אחת בכרכי הים והיתה נוטלת כיס דינרין בשכרה, נטל כיס דינרין והלך ועבר עליה שבעה נהרות. בשעת הרגל דבר הפיחה, אמרה: כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה, כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה. הלך וישב בין שני הרים וגבעות, אמר: הרים וגבעות בקשו עלי רחמים, אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: +ישעיהו נד+ כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה. אמר: שמים וארץ בקשו עלי רחמים, אמרו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: +ישעיהו נא+ כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה. אמר: חמה ולבנה בקשו עלי רחמים, אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: +ישעיהו כד+ וחפרה הלבנה ובושה החמה. אמר: כוכבים ומזלות בקשו עלי רחמים, אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: +ישעיהו לד+ ונמקו כל צבא השמים. אמר: אין הדבר תלוי אלא בי, הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. יצתה בת קול ואמרה: ר”א בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא… בכה רבי ואמר: יש קונה עולמו בכמה שנים, ויש קונה עולמו בשעה אחת. ואמר רבי: לא דיין לבעלי תשובה שמקבלין אותן, אלא שקורין אותן רבי. (ע”ז, י”ז.)

[3] אחר שלא האמין בתשובה הוא רב רבו של רבי. אך בניגוד לסיפורנו, שבו ראב”ד נחשף לקול הנשי המלמדו ש’אין מקבלין אותו בתשובה’ כשהוא ממצה את עולם הזנות, הרי שאחר שומע קודם את בת הקול שאומרת ‘שובו בנים שובבים – חוץ מאחר’, ובעקבותיה הוא תובע את הזונה המלמדת אותו שאחר הוא. ואכמ”ל.

[4] סירובו זה של רבי מזכיר סירוב אחר שלו לפרנס עניים בשני בצורת, אם אינם בני תורה - כמובא בב”ב ח. ” …רבי פתח אוצרות בשני בצורת, אמר: יכנסו בעלי מקרא, בעלי משנה, בעלי גמרא, בעלי הלכה, בעלי הגדה, אבל עמי הארץ אל יכנסו. דחק רבי יונתן בן עמרם ונכנס, אמר לו: רבי, פרנסני! אמר לו: בני, קרית? אמר לו: לאו. שנית? א”ל: לאו. אם כן, במה אפרנסך? [א”ל:] פרנסני ככלב וכעורב, פרנסיה. בתר דנפק, יתיב רבי וקא מצטער ואמר: אוי לי שנתתי פתי לעם הארץ! אמר לפניו ר’ שמעון בר רבי: שמא יונתן בן עמרם תלמידך הוא, שאינו רוצה ליהנות מכבוד תורה מימיו? בדקו ואשכח, אמר רבי: יכנסו הכל.”

 

[5] אהורייריה דבי רבי הוה עתיר משבור מלכא כד הוה רמי כיסתא לחיותא הוה אזיל קלא בתלתא מילי הוה מכוין דרמי בההיא שעתא דעייל רבי לבית הכסא ואפי’ הכי מעבר ליה קליה לקלייהו ושמעו ליה נחותי ימא …ע”י מעשה באו מאי היא דההוא עגלא דהוו קא ממטו ליה לשחיטה אזל תליא לרישיה בכנפיה דרבי וקא בכי אמר ליה זיל לכך נוצרת אמרי הואיל ולא קא מרחם ליתו עליה יסורין וע”י מעשה הלכו יומא חד הוה קא כנשא אמתיה דרבי ביתא הוה שדיא בני כרכושתא וקא כנשא להו אמר לה שבקינהו כתיב (תהלים קמה, ט) ורחמיו על כל מעשיו אמרי הואיל ומרחם נרחם עליה… כולהו שני יסורי דרבי לא איצטריך עלמא למיטרא דאמר רבה בר רב שילא קשי יומא דמיטרא כיומא דדינא ואמר אמימר אי לאו צריך לעלמא בעו רבנן רחמי עליה ומבטלי ליה (ב”מ, פ”ה.)

[6] באופן המתאים לעצמו, רבי שב בתשובה ומתקן את דרכיו. בא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו ופירש ולא עשה (רמב”ם, תשובה, ב, א). בכך הוא נותר בשיח של הכפרה התלויה בתשובה, גם אם התשובה היא ביכולת לרחם. השלמה של המהלך נמצאת, אולי, בדעתו החריגה אודות כפרת יום הכיפורים. דבריו הידועים ש’על כל עבירות שבתורה, בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה – יום הכפורים מכפר’ (שבועות י”ג.), מלמדים שכמעט כל אחד זוכה לכפרה, אפילו אם אכל בעיצומו של יום. הגמרא מדייקת בשיטתו - ‘יום הכפורים לא בעיא תשובה’ (יומא פ”ה:). ייתכן שכאן נמצא הד לבת הקול של רבי אלעזר בן דורדיא, המאפשרת כניסה לעולם הבא גם למי שלא שב בתשובה.

ישיבת שיח יצחק גבעת הדגן - אפרת, מיקוד: 90435