אור, חושך, עמימות

ש

ש

א. הקדמה - יתרון החושך

ונודע שיעקב מובחר שבאבות, והוא דבוק במידה בפני עצמו ממידותיו של ה’ יתברך, והוא מידת האמת ליעקב וגדול ממנו, כי הוא דבוק בשם הוויה שהוא שם העצם המיוחד שלמעלה משאר השמות ד’אל אלוקים’, מידת אברהם ויצחק, שהם רק כינויים, ומאחר שכולו טוב וקדושה, אינו צריך לאהבתו וקרבתו וברכתו…[1]

ר’ צדוק מבאר בקטע המובא לעיל ש”יעקב הוא המובחר שבאבות”, אלא ששלמותו סבוכה, נפתלת במחוזות החושך והרמאות ומלאת סתירות. יעקב זכה לחלום הסולם בלילה דווקא; ‘ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש…’.[2] בעלי הסוד קשרו את דמותו של יעקב להארות שזוכים להם דווקא בלילה, בחושך.

מהו יחסה של המסורת היהודית לחושך וללילה? האם החושך הינו רק העדר האור, הממד הרפוי של ההוויה, או שיש בו משהו עצמי, אולי אפילו מקום של ישות השונה מהמוכר לנו?

הסטריאוטיפ של החושך בעולם המערבי הוא של חלק טפל ולא חשוב של היממה והקיום בכלל, שכן עיקר ההוויה תלוי בעשייה המתרחשת ביום. על כן נתפסת השינה כ’דילוג’ על חלק טפל של מעגל הקיום, וכאגירת כוחות וחיוניות לקראת היום הבא.

לעומת זאת, הלילה והחושך במסורת היהודית, כפי שבאה לידי ביטוי בעיקר בחכמה הפנימית, הינם חלק אורגני מן המעגליות של הזמן. למשל, בתרגום יונתן בן עוזיאל על פסוקי בריאת האור והחושך, מתנהרת החלוקה בין יום שנועד לעבודה, לבין הלילה שעיקרו למנוחה.[3]

אצל חז”ל ובעיקר בחכמה הפנימית מלמדים על יתרון האור הבא מתוך החושך דווקא.

הפסוק בקוהלת:[4] ‘וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות, כיתרון האור מן החושך’ - נתפרש לא במובן של יתרון האור אלא בשבח האור היוצא דווקא מתוך החושך. כך בזוה”ק: ‘לית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא’ - אין אור אלא זה הבא מתוך החושך.

על כן באים דברינו לעורר מוטיבציה להתהפכות, לא רק שכלית אלא קיומית ממשית, ביחס לצד הלילה שבקיום. מן הראוי להיפתח ללילה, ולהכיל אותו בנפש כ’זמן איכות’ שגבוה בערכו ובעוצמותיו לאין שיעור מהיום המואר לכאורה.

נפרוט בקצרה את הנקודות העיקריות שבהן נדון להלן:

* האפלולית והעמימות כאופציה של גילוי האור האלוקי, תפיסה הבאה לביטוי בספר הבהיר[5] ויש לה רקע נרחב במדרשים. בהקשר הזה נלמד על הצדיק המצוי בצל, כפי המורחב בתורותיו של ר’ נחמן, בניגוד לרשע רע העין, המזוהה עם אור השמש.

* תיאור הויכוח עם הנצרות על מציאות החושך, כפי העולה מניתוח סוגיה שקשורה לחנוכה בבבלי מסכת עבודה זרה.

* דמותו של יעקב, שעפ”י החכמה הפנימית מסמנת גילוי אלוקים בחושך ובהסתר.

* נחתום באפילוג: החושך שבנפש - היכולת להכללת הפגמים, היצרים והחולשות במעגל החיוביות האנושית.

ע

ב. יעקב תיקן תפילת ערבית

נפתח בדיון על תפילת ערב, כפי העולה מדברי הראי”ה קוק:[6]

ולפי שהדברים המושגים למעלה מתהלוכות השכליות המוטבעות, באים הם שלא כסדר ההדרגה הטבעית מהקל אל הכבד… כי אם בפתע יגלה האור הגדול מנועם ה’… תיקרא התפילה מצד היותה כוללת זאת התכלית בשם פגיעה, כדרך ההולך ופוגע, לא לפי ערך מידת מהלכו של הולך לבדו, כי אם גם לפי ערך מידת קרבתו של הנפגע המתאים לזה. וכן היה באמת יעקב אבינו ע”ה, שוודאי השלימתו ג”כ התפילה לאותו החיזיון הנבואי הנשגב של מראה הסולם וכל פרטיו, שעל כן נתייחס לתפילתו שם פגיעה, ויפגע במקום, והיא מתאימה לערבית.

תפילת ערבית, בעולמו של הרב קוק, מסמנת אפשרות גבוהה לקרבת אלוקים, אפשרות שאינה אפשרית כלל ביום. המתפלל בלילה עשוי לזכות להארות כמעט נבואיות. המקובלים מלמדים, בעקבות ר’ עקיבא, שתפילה היא לכיוון מערב,[7] לפי ששם מקום שכינה. האינטואיציה המבוטאת כאן היא שדווקא במקום שקיעת השמש והעלמת האור, שם נפתחים היכלי האור הפנימי.

מדוע? מהו אותו יתרון הלילה? התחושה האינטואיטיבית אכן מאשרת שיש אופן של היפתחות שאינו יכול להתרחש ביום.[8]

תחושה זו מעוגנת בתפיסה הקבלית-חסידית, שלפיה המגע עם הלילה והחושך, הוא המאפשר לחרוג אל מעבר לתודעה, לפרוץ למקומות הגבוהים שבנפש.

ל

ג. נהורא מגו חשוכא בבריאת העולם

‘דע כי יסוד מוסד הוא בידי בעלי הקבלה הפנימית, כי עניין החושך והאור הרמוזות בתורה האמיתית, אינה כמו שאנו מרגישים בהם בחוש ראותינו, אבל הדבר בהפך, כי האור המוחש אצלנו בעולם ההגבלה הוא חושך, והחושך המוחש אצלנו הוא אור’.[9]

בעלי הסוד מלמדים שמחוזות האפלוליות והעמימות הם המקום בהם מתבטאת יכולתו של האדם למגע עם האלוקי. תפיסות שלפיהן המוצא של ההוויה הוא החושך שקודם לאור וגבוה ממנו, אנו מוצאים בכמה מדרשים.[10]

אינטואיציה זו עומדת בבסיס תורותיו של ר’ נחמן על הצדיק הנמצא בצל,[11] ובכך ניצל מרוע העין של הרשע. תורות אלו מסמנות אצל ר’ נחמן את מעמד היהודי בעולם הזה, השרוי במציאות של זרות והסתרה, אשר דווקא ממקום זה מתאפשרת הישרדותו והתקדמותו.[12]

באחת התורות, מלמד ר’ נחמן שההוויה נפלה לאבילות בעקבות הסתלקות השכינה מהעולמות אל המערב.[13] המערב מסמן את מקום השקיעה של האור, את מקור הבכי והגעגועים לאור. הוא דורש את ראשי התיבות של המלה מערב - רחל מבכה על בניה, כמו בא לומר שהדרך היחידה לפגוש בשכינה היא במקום היעלמותה, במחוזות המערב, החושך וההסתר.

ל

ד. חנוכה - חושך מואר: הויכוח עם הנצרות

נפתח באגדה המובאת במסכת עבודה זרה:[14]

ת”ר: לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך, אמר: אוי לי, שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים! עמד וישב ח’ ימים בתענית [ובתפילה], כיוון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך, אמר: מנהגו של עולם הוא. הלך ועשה שמונה ימים טובים. לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים - הוא קבעם לשם שמים, והם קבעום לשם עבודת כוכבים.

הרקע לסוגיה זו הוא ללא ספק הויכוח עם הנצרות על הבנת מציאות החושך. אדם הראשון חשב שהחושך הוא הכאוס, ממלכת השטן, ותלה את התגברות החושך בחטאו. אחר שהבין את המעגליות של הטבע שלפיה יש ארבע תקופות בשנה וישנה מחזוריות של התגברות האור והתמעטותו, קבע שמונה ימים טובים.

מלשון הסוגיה ‘לשנה אחרת עשאן’ וכו’, ניכרת ההשוואה לסוגיית ‘מאי חנוכה’ - לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל ובהודאה’. כמו כן ברור שחג בן שמונה ימים אחרי תקופת טבת, הוא למעשה חנוכה, ואילו שמונת הימים שנקבעו לעבודה זרה, הם הימים שבין חג המולד של הנוצרים לבין ראש השנה שלהם.

על מה נסב הויכוח בין אלו שקבעום לשם שמים לאלו שקבעום לשם עבודת כוכבים? הדברים ברורים: עפ”י התפיסה הנוצרית, העולם הוא חושך שמקורו בחטא הקדמון. החושך הוא ממלכת השטן, הכאוס, ורק באור נמצא החיוב. זו הסיבה בגללה הם קבעו את ראש השנה שלהם בתקופה שבה החושך בשיאו, שהרי בקביעת זמנה של ראשית השנה מבטאת כל חברה את מהותה של השנה ההולכת ובאה, ולדעתם של הנוצרים עיקר השנה הוא חושך וחטא. לעומתם, לפי התפיסה היהודית ראש השנה חל בזמן של שוויון בין היום והלילה, ומבחינה אמונית-תיאולוגית הלילה כמו היום שייך למעגל האלוקי, וכחשיכה כאורה לפניו.[15] אדם הראשון קבע את ימי החנוכה כימים טובים, כביטוי לשמחת גילוי ההארה שבחושך. אלוקים מתגלה בחושך, בתהיות ובספיקות, בפגמים ובחולשות, כשם שנוכח הוא בשלימות, בבהירות ובהארות.

ך

ה. יעקב - מידת האמת, במחוזות המסתורין והנפתלוּת, בלילה

אחר כל זאת נבוא להתייחס למידת האמת המיוחסת ליעקב. בחסידות, ובמיוחד אצל ר’ צדוק, הופכים את הקערה על פיה; דווקא בסביבה של שקרים ורמאות, יכולה להתכונן האמת.

כך כתב ר’ צדוק:[16]

…כי זיווגו הוא רק בארם מקום הרמאות, ובבני קדם מקום הניחושים היפך מיעקב איש תם, ולא נחש ביעקב… כי העזר רק כאשר הוא נגדו, והיינו העזר לשלימות הוא מצד הנגדי לו… ולכך הגיע יעקב לברכות ג”כ ע”י רמאות… שכל שלימותו רק ע”י רמאות שהוא היפך מידתו, שזה העזר כנגדו, והיינו שיש לו רמאות במקום שצריך, ואז גם מצד תמות מבורר שראוי לברכה. נמצא בירור יעקב רק מצד הרמאות שהוא העדר השלימות והתמימות.

ר’ צדוק פיתח במקומות רבים עמדה מפותלת של ‘הפוך על הפוך’ ביחס למציאות; בכדי לזכות להארת האמת, יש צורך להשתלב בפיתוי ובשקריות אולם לדעת שהפיתוי איננו האמת והמציאות אלא שיבוש וחיקוי דל שלהם. רק מעמדה נפתלת זו, אדם עשוי לזכות לבהירות ולכנות.

כיוונים אלה קשורים אצל ר’ צדוק ליעקב. בספרו ‘קומץ המנחה’[17] כותב ר’ צדוק שהדרך היחידה של יעקב לזכות בדין של ראש השנה, הינה באמצעות הפיתוי ברמאות. כך כתב:

‘…וכן יעקב בר”ה ע”י שופר נראה כחרד, כמ”ש היתקע וכו’, ועושה תשובה על הכל ונגלהו טוב, ואין מזכירים חטא בר”ה בגלוי, כי מראה עצמו נגלה טוב ומעלים חטאיו כמדרגת עשיו, ואין זה מדרגת יעקב רק ‘וחטאתי נגדי כו’, אבל במקום מידת הדין, הוא הפיתוי ברמאות והעלמת האמת שהוא מדרגת יעקב אבינו עליו השלום. כי העולם הזה הוא עלמא דשקרא וכל עורב למינו, לכן מצד המשפט השקר נוצח בו, אבל רק כאשר מגיע לו טוב מצד המשפט וזהו כשנראה הגלוי טוב. והדברים עמוקים ואכמ”ל, וד’ הטוב יכפר אם לא בדעת דברתי’ (!)

ר’ צדוק עומד על הסתירה שבין הדין לבין האמת - בין הדין של ראש השנה לבין האמת של יעקב שהוא בבחינת ‘וחטאתי נגדי תמיד’. במקום המשפט שמה הרשע - הוא לפי ר’ צדוק תיאור של חיים של משפט - “כי העולם הזה הוא עלמא דשיקרא וכל עורב למינו, לכן מצד המשפט השקר נוצח בו”. הסיבה לכך היא שמציאות הדין היא חסרת כנות; מה שקובע הוא איך אתה נראה ומוצג ברגע המשפט, וזה כרוך בהצגה חסרת כנות של עצמך, באימוץ ‘פוזה’ נוחה לך כדי לזכות בדין וכיו”ב.

גם ר’ נחמן ביטא כיוון דומה בתורות ובסיפורים שלו. הדברים עולים הן ב’מעשה מתבואה משגעת’ והן ‘במעשה ממלך עניו’,[18] וכבר הארכנו בכך לעיל.

ד

ו. יעקב - תיקון הברית

את הדיון על תיקון הברית, נפתח בלימוד קטע מהזוה”ק:[19]

תא חזי ‘ויחלום’. וכי יעקב קדישא, דאיהו שלימא דאבהן, בחלמא אתגלי עלוי ובאתר דא קדישא לא חמא (ליה) אלא בחלמא?! אלא יעקב בההוא זמנא לא הוה נסיב, ויצחק הוה קיים… ‘ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה’ - הכא לא כתיב ביה ‘חלום’, דהא מדרגא אחרא עלאה הוה… בגיני כך יעקב בההוא זמנא כתיב ‘ויחלום והנה סולם מוצב ארצה (וראשו)’, מהו סולם? דרגא דשאר דרגין ביה תליין, והוא יסודא דעלמא. ‘וראשו מגיע השמימה’, הכי הוא לאתקשרא בהדיה: וראשו מגיע השמימה, מאן ראשו? ראשו דההוא סולם, ומאן איהו? דא דכתיב ביה (בראשית מז לא) ‘ראש המיטה’, בגין דאיהו ראש להאי מיטה ומנה נהיר. ‘מגיע השמימה’, בגין דאיהו סיומא דגופא, וקאים בין עלאה ותתאה, כמה דברית איהו סיומא דגופא, וקאים בין יריכין וגופא, ועל דא מגיע השמימה.

חלקם הראשון של דברי הזוהר עוסק בשאלת היחס שבין החלום לבין המראה. החלק השני מלמד על תיקון הברית, שכן ישנו קשר הדוק בין שני החלקים.

המראה הינו הסתום והעליון, לעומת החלום שהוא הנמוך, בהיותו רק מסביר את המראה. יעקב לא זכה בתחילת דרכו אלא לחלום ולא למראה, כי היה בחו”ל ולא היה נשוי, וכן עדיין יצחק קיים ולא הגיעה שעתו להתגלות.

אמנם החלום הוא הנהיר והמואר, אך זו אינה מעלתו אלא פחיתותו. המקום הגבוה הוא דווקא הסתום והחשוך, המוצא של האלוקי.[20] הזוהר מיישם עיקרון זה בעצם מבנה גוף האדם: המקום הנמוך הוא הראש, המוחין, ההארה, ואילו המקום הגבוה הוא מקום הברית, ראש הגוויה.

מקום הברית הוא המקום הסתום של מוצא הקיום, של הברית בין הסופי לאין-סופי המוצאת את ביטויה במקום סופי בעל כוח אין-סופי. על כן מקומו של התיקון הוא במחוזות הסתומים, בהשראה של ההשגות העליונות, שכן אי אפשר לתקן את הפגם במישור של הדעת, החוכמה, המוחין, אלא יש לבוא למקום אחר שרק בו נמצא הכוח לתיקון.

בנקודה זו אנו שבים לשאלות העתיקות בדבר יכולתו של האדם לחרוג מהדעת בכדי לדבוק בחיים שלמעלה מן הדעת, במוצא החושך והסתימוּת הקודמים להארה ולבהירות של הקיום.

כ

ז. אפילוג - הארת החושך בנפש

מהי משמעות הדברים? היכן ההד הקיומי שלהם?

נדגים זאת במישור האנושי, במגע בין אדם לאדם. הניסיון הפשוט מלמד שהיכולת לחדור לעולמו של אחר, להכיר אותו ולחבור אליו, מתעצמת דווקא מתוך עמדה של ריחוק, של מבט מן הצד, מבט שאיננו ישר וממוקד. בני זוג שרוצים להכיר זה את זה, ככל שינסו למקד את מבטם זה על זה, לא יראו דבר ולא יקדמו את הקרבה ביניהם. היום מדברים על כך שהזוגיות מתעצמת לא כשמביטים זה בפני זה, אלא כשהזוג מתבונן ומתמסר לנקודה שלישית.

מדוע? התשובה פשוטה, וניתן לנסח אותה בניסוח קבלי ובניסוח מוסרי-אנושי.

בניסוח הקבלי יש לומר שהיכולת לראות היא רק במחוזות העמימות. ראיה חודרנית ומוארת כלפי מישהו יוצרת כהות וטשטוש, בדומה למתבונן על אור השמש בלא מיסוך. כשם שאין אפשרות להביט באלוקים, אלא רק להכיר בנוכחותו יתברך בהארה כהה עמומה דרך גילויו בעולמנו, כך גם אין לאדם גישה לצלם אלוקים, אלא מעמדה עמומה מלאה בשפלות.

בניסוח מוסרי-אנושי ניתן לומר, שעמימות זו הינה אופן של השראה שאפשרית מתוך עמדה של שמחה וטוב לב. במצב זה אין לאדם את הדחף היצרי לפלוש לרשות האחר, אין רצונו להשתלט עליו ולנכס אותו. כך שומר האדם על כבודו של האחר דווקא מתוך ריחוק ממנו, שהרי חשיפה של הזולת לעיני אחרים לרוב מעלימה את ממשותו ולא מחזקת אותה. למשל: אדם שנחשף בתקשורת במיקוד אלים ופולשני, לא ניתן להכירו באופן ממשי. הוא הופך לתדמית, לעיוות של דמותו.

יש לגישה זו השלכות מרחיקות לכת בכל הקשור ליחסי איש וזוגתו, הורים וילדים וכיו”ב. בדרך כלל, קרבה בין בני זוג מביאה לרמת חשיפה גבוהה, עדי כדי אובדן המסתורין שבאחר ובנאליזציה של חיי הנישואין. התחושה של האחד כלפי השני שוב אינה רוויה בקסם, בגעגועים, בהתחדשות.[21]

את הפסוק: ‘עתה ידעתי כי אישה יפת מראה את’, פירשו חז”ל שאברהם לא הכיר בה עד עכשיו מתוך צניעות שבשניהם. הם חיו שנות נישואים משותפות רבות, ולא הכירו זה את זה. היכולת להצטנע מעמדה של ענווה, מחד, ושל שמחה ולב טוב, מאידך, היא המאפשרת את הזיקה העדינה של ‘נוגע ואינו נוגע’, עמדה שרק מתעצמת עם השנים. תכלית הידיעה שלא נדע, זו אמת שאינה פילוסופית אלא קיומית; ככל שיודעים יותר מתוך מודעות שככל שידעתי הרי שלא ידעתי, מעצימים את המסתורין, את אי הידיעה.[22]

ש

[1] ישראל קדושים עמ’ 86.

[2] בראשית כח, יא.

[3] ‘ויקרא אלוקים לאור יום, ולחושך קרא לילה…’ (בראשית א,ה), תירגם יב”ע: ‘וקרא ה’ לנהורא יממא, ועבדיה למיפלח ביה דיירי עלמא, ולחשוכא קרא ליליא, ועבדיה למינח ביה ברייתא’.

[4] א, יג.

[5] הספר נקרא ‘הבהיר’ כביטוי למציאות של אור שניכר באפלולית ובעמימות.

[6] עולת ראי”ה ח”א עמ’ טז.

7. המקור לכך הוא בסוגיא בבבא בתרא דף כה.

[8] דוגמה פשוטה מחיי החולין: בתכניות רדיו המשודרות בלילה יש בדרך כלל עיסוק בכאב האנושי, מתוך נינוחות רדיופונית שאינה אפשרית ביום. האם בשידור באמצע היום אפשר לנתח חלומות או לדון במלכודים בחיי הנישואין כפי שניתן בשידור לילי?

[9] כתם פז למקובל ר’ שמעון לביא, בראשית דף כ ע”ב.

[10] למשל: מחלוקת ר”י ור’ נחמיה אם האורה נבראה תחילה או העולם נברא תחילה:

ויאמר אלוקים יהי אור. ר’ יצחק פתח, ‘פתח דבריך יאיר מבין פתיים’ [תהילים קיט]. ר’ יהודה ור’ נחמיה; ר”י אומר: האורה נבראת תחילה. משל למלך שביקש לבנות פלטין והיה אותו מקום אפל. מה עשה? הדליק נרות ופנסין לידע היכן הוא קובע תימליוסיס [=יסודות, נדבכים]. כך האורה נבראת תחילה. ור’ נחמיה אמר: העולם נברא תחילה. משל למלך שבנה פלטין ועיטרה בנרות ופנסין. ע”כ דרש ר’ יודן. [מדרש בראשית רבה פרשה ג, א]

תפיסתו של ר’ נחמיה מעוגנת בתפיסות הסוד שלפיהן המוצא של העולם הוא במחוזות הסתומים, התוהו קודם לאור ונשמות התוהו גבוהות מנשמות התיקון. האור איננו אלא החצנה של הסתימוּת, רעיון שיוסבר בהמשך המאמר, בהקשר של הזוה”ק.

[11]  ליקוטי מוהר”ן קמא נה ג.

[12] דברים ברוח דומה כתב ר’ צדוק על עיוורונו של יצחק. לדבריו, כהות הראיה של העיניים היא המאפשרת ראיה רוחנית:

…לפי שיצחק שהוא מידת היראה, אותיות ראיה, שהוא מצד מידתו מידת הצמצום הוא כוח הראיה בהקבלת פני השכינה… שזה מצד מדרגתו, לכך הוצרך להיסמא מחיזו דהאי עלמא, ועי”ז זכה לרוחניות… ואז כשכהו עיניו הגשמיים מפני הראיה הרוחנית, מסתמא גם הוא היה יכול לראות ללבב…

[13]  ליקוטי מוהר”ן תנינא סז.

[14] בבלי ע”ז ח, א.

[15] לאור ביאור זה מובן איך צמחה המחלוקת בין ר’ אליעזר לר’ יהושע, האם העולם נברא בתשרי או בניסן. היה מוסכם שר”ה נקבע בזמן של שוויון יום ולילה, וחלקו באיזה משני הזמנים נקבע החג.

[16] קומץ המנחה עמ’ 63.

[17] קומץ המנחה אות סז עמ’ 60.

[18] ר’ נחמן מתאר בסיפור זה את העולם כמלא שקרים. רק באמצעות הצחוק [הקאטאוויש, תחבולה שמקבילה לרעיון הפיתוי ברמאות של ר’ צדוק] ניתן לזכות להארת פנים בפנים. הימצאותו של החכם עמוק בתוך מדינת השקרים, מתוך מודעוּת שהכל שקר, מאפשרת לו לזכות לראות פני המלך.

[19] זוהר חלק א דף קמט/ב.

[20] על עניין זה כתב הראי”ה קוק: ‘המחשבות היותר עמומות, שביסודן הן נובעות מרום המעלה העליונה שבאמת, הן הן מיישבי העולם והחיים. והמחשבות היותר מבוררות, שהן תוצאות ממדרגה פחותה באורה, מחוסר מעט של אור האמת הנשגבה, הרי הן מבלי עולם’ (אוה”ק ח”א, עמ’ קל).

[21] …הקשר בן בני זוג, שנוסד עפ”י רצונם, נראה רופף ובר התרה, אבל באמת דווקא הרופפות יוצרת את המרווח המאפשר לשכינה לחדור ביניהם… הפגישה עם השכינה היא מגע עם הפלא, כדרכה של אמונה, ואם בני הזוג יתעקשו לטבוע בתוך גבולות הטבעי, הפלא אכן יתפוגג, יתעלה ויתעלם בסתר התעלומה (אני לדודי ודודי לי, הרב יצחק גינזבורג, עמ’ פ).

[22] כאשר מאמינים כי המפגש האמיתי הוא דווקא בפלא הגדול משניהם, אזי החתירה פנימה זה לעולמו של זה, נעשית לאו דווקא תוך הרחבת הדעת והגמשת האישיות להכיל את השני, אלא אולי אפילו  תוך כדי ההפך מזה, תוך כדי ביטול כלפי השני, מפני שאצלו משתקף הנפלא ממני שבמשותף. לכן גם כשמשתדלים לחדור זה לעולמו של זה, הדבר נעשה לא תוך כדי ראיה ‘בגובה העיניים’, אלא תוך כדי הצצה מהססת באלכסון, כזאת המודה שלא הכל גלוי לפניה, והמכבדת את הנסתר (שם, עמ’ פב).