אין ברירה בעולם כלל

ש

ש

"וְהַשְּׁתִיָּה כַדָּת אֵין אֹנֵס" (אסתר א, ח).

יש בהתנהגות האנושית משהו פרדוקסלי. מצד אחד – ניתן כח גדול מאד ליכולת האדם, לרצונו ולבחירותיו. בעידן המודרני, המילים "אחריות", "משמעת עצמית" ו"מוסר עבודה" הינן מילים המגדירות את האדם. עצמאי ובוחר.

מאידך, ישנה תכונה אנושית הפוכה, והיא – "חפש את האשם". אם אירע ונפלת, נכשלת או סתם לא הצלחת – הרי שהרצפה עקומה או שלא היו התנאים המתאימים. ובכלל, אם זה היה תלוי רק בי – הרי שמזמן זה היה קורה, אלא ש…

הפרדוקס הזה, הוא הדרך שלנו לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלימה. אדם יכול להיכנס לסערת הקרב, ובעת הצורך – לסגת בנתיב שהוכן מראש ולא להרגיש אשם. אדם יכול להתווכח בתוקף או לפעול למען משהו בכל הכוח, וכשמשהו משתבש – להצטדק ולהסביר למה בסיטואציה כזו הרי שהדברים משתנים ויש להתגמש על פי השטח וכו'. אם עד לפני דור הייתה ההליכה עד הסוף העיקר, ורק לעיתים נעשה שימוש בדרך מילוט, הרי שבעידן הפוסטמודרני התהפכו היוֹצרוֹת ("וְנַהֲפוֹךְ הוּא" [שם ט, א]) והאדם שוהה בעיקר בנתיבי המילוט, פותח דלתות למדרגות האחוריות, משכתב את עצמו ואת עולמו לדעת, וסברות מתהפכות לכאן ולכאן, נרטיב הולך ומשתלט.

השפע הכלכלי ורוחב הדעת העצום פותחים אינסוף אפשרויות. אינסוף ברירות. אני הולך ונעשה בררן. באוכל, בלבוש, במקום מגורים ועבודה ובאנשים איתם אני בוחר להתרועע. היכולת לברור, לבחור – מנשאת אותי, מגביהה אותי. שהרי אני שולט. את זה כן ואת זה לא. האחד קרוב אלי והאחר רחוק ממני. והרצון לעוצמה ולשליטה הולך וגובר. תאווה מיוחדת נוצרה בדור אחרון – תאוות פתיחת האופציות.

לרגע נהפוך את היוצרות (נהפוך הוא – כבר אמרנו?). נעצום עיניים ונדמיין את עצמנו בצד הנברר. זה לכאן וזה לכאן, זה בכֹה וזה בכֹה. ללא שליטה, ללא בחירה, ללא הבנה למה! איך התחושה? מן הסתם התחושה היא קשה. כאשר משהו נופל עלינו – בדרך כלל זה קשה לנו, ושורש הקושי הוא חוסר הבנה. אם תרצו – השאלה "למה", הכל כך אנושית, הרי היא השאלה המנסה לרדת לעומק הגורל, אך לא יכולה לו.

כאשר חוסר ההבנה מחלחל – לפרט ולקולקטיב, כאשר סופסוף מבינים אנו שאנחנו לא מבינים – צומח הנרטיב. מתפתחת ההתייחסות הסובייקטיבית לדברים, כיוון שאין לי אפשרות להבין אותם ואת פשרם באופן אובייקטיבי. השאלה "למה" לא מוצאת מענה, וכיוון שכך, היא נפסלת מלהיות שאלה נכונה או לגיטימית. השאלה עכשיו היא "איך". איך אני מרגיש עם הדבר, איך אני רואה את המציאות.

אבל יש דרך שלישית (להפוך את ההפוך). הדרך השלישית בוחרת לא לבחור[1]. יודעת לא לדעת. ללכת עם הגורל כדרך חיים, לא כנמחץ תחת כובדו. לא כמסתכן בגללו. לבחור ליהפך לחלק ממנו. להתאחד עִמו. כמו בהמה או טיפת גשם. כמו ולא כמו. "וַאֲנִי בַעַר וְלֹא אֵדָע בְּהֵמוֹת הָיִיתִי עִמָּךְ" (תהילים עג, כב). לאבד את הדעת בראש צלול[2].

שניים בחרו בדרך השלישית. ישראל ועמלק. שניים שכל התוספות שהעמיס עליו העולם במשך השנים (כתוצאה מחטא עץ הדעת) לא הקהו אצלם את החייתיות הראשונית, את ייעודם וגורלם. "רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק" (במדבר כד, כ). "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה" (ירמיה ב, ג).

עצמיות הקיום נלחמת על עצמה[3],

כהן גדול עוצם עיניים ושולף גורלות.

"גּוֹרָל אֶחָד לַה' וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל" (ויקרא טז, ח).

ההליכה עם הגורל משמעה להיות אחד. להיות אחד אִתו, ללא התנגדות, ללא הליכה עם, בעיקר ללא הבנה. שכן הדעת וההבנה יוצרים את הפירוד גם אם השניים מתחברים..[4]

לא לחינם לא מוזכר שם ה' במגילה – אם הוא היה מוזכר הרי שההתנצחות הייתה נעשית למענו ויתכן והייתה נכשלת.

לעומת המן, שבסופו של דבר כן ניסה לשלוט בגורל ולדעת מה יעלה בגורלו (ולא התמסר באמת), ולכן, "המן מן התורה מנין? המן העץ…" (חולין קלט ע"ב) – אסתר הרי היא שרויה בחושך מוחלט ממאור הדעת – "אסתר מן התורה מנין? 'וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר' (דברים לא, יח)" (חולין שם).

כאשר מתפכחים אנו מאדי האלכוהול ונדרשים לשוב אל חיי היום יום, על הברירות והבחירות שבהם – אנו נדרשים לעשות כמעשה אדם, אנו זקוקים ללבושים ולמעשים מסויימים אשר ינכיחו את מציאות ה', אשר יתנו טעם ומשמעות לקיום. לא ניתן כל החיים להיות במעמד של מעל טעם ודעת[5].                                                                                                                          אמנם תחילת מפגשינו עם עמלק, היכולת שלנו להילחם בו – הייתה ברפידים, בזכות ההרפיה מתורה ומצוות וההליכה אל מעל טעם ודעת, אך "מיד בא הכלב ונשכן"[6],

ועל זה נאמר "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק וגו' אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ" וגו' (דברים כה, יז-יח) – היינו טרם שהגיעו להשלימות. כי אחר שמגיעים ישראל לשלימות שוב אין מקום לשום קטרוג, רק כל עוד שהם בדרך, שנוסעים לקנות ועדיין לא חתם השי"ת עליהם… הגם שזאת הוא אמת שישראל עלו במחשבה למעלה מתורה ומצוות, בכל זאת בלתי הלבוש של תורה ומצוות אין שום חיבור כלל מהסתרת הגוף לבהירות של הראש… (סוד ישרים – פורים, סימן יח עמ' 50).

כל זמן שאין הארת פנים גלויה בעולם הרי שהתמסרותנו איננה טוטאלית, ממילא "אכתי עבדי אחשוורוש אנן" (מגילה יד ע"א) ואנו צריכים לשלוט ביצרנו – "אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם" (אסתר ט, א). כאשר נוכל להרפות לגמרי, לשחרר את השליטה – הרי שאין שמחה כהתרת (-שחרור) הספיקות (עמלק)…[7].

לחיים לחיים!

ש

ש

ש

ש

[1] השניה לא בוחרת – בדיעבד, מחוסר יכולת אמיתית לבחור. השלישית לא בוחרת – לכתחילה..

[2] לא כחייב לקרות, אלא כחושף את האמת הפנימית שלי.

[4] מקור הגורל הוא מעל טעם ודעת, בספירת הכתר (ובכליה הנפשיים – אמונה, תענוג ורצון) מכיוון שהיא למעלה מהברירה והבחירה, היא אחד. אלו כלים ששורשם אינו בעץ הדעת, אלא בעץ החיים. ראה "הנפש" של הרב יצחק גינזבורג, פרק ד.

[6] פסיקתא רבתי (זכור, פיסקא יב), תנחומא (כי תצא, ט); תנחומא הקדמון (כי תצא, יב).