בראש רשימת הפחדים האנושיים

ש

ש

כשמו, ספר בראשית הוא ספר הראשית וההתחלה. החיים מופיעים בו לראשונה, וגם המוות וההרג. בפרשתנו, מופיע רצונו של אברהם לקנות אחוזת קבר בחברון לאשת בריתו, וזו הזדמנות לכמה מילים על אותו טאבו כמעט לא מדובר הנקרא "מוות".

המוות ממוקם, מאז ראשית ימות האדם על האדמה, בראש "רשימת הפחדים" האנושיים, ונדמה כי מעולם לא היה גורם שהצליח לקחת ממנו את אותה בכורה. "בשום תחום אחר לא חל שינוי כה מועט בחשיבתנו ובהרגשתנו מימי-קדם עד היום. בשום תחום אחר לא נשתמרה הקדמוניות יפה כל-כך תחת ציפוי דק, כמו ביחסנו אל המוות", כתב פרויד. בתלמוד (בבא בתרא י, ע"ב) אף מובאת אמירה המונה את עשרת הדברים הקשים בעולם, כשבתחתיתם ההר הקשה ובפסגתם המוות, הנורא מכולם:

הוּא הָיָה אוֹמֵר, עָשָׂרָה דְּבָרִים קָשִׁים נִבְרְאוּ בָעוֹלָם:

הַר קָשֶׁה – בַּרְזֶל מְחַתְּכוֹ.

בַּרְזֶל קָשֶׁה – אוּר מְפַעְפְּעוֹ.

אוּר קָשֶׁה – מַים מְכַבִּין אוֹתוֹ.

מַיִם קָשִׁים – עָבִים סוֹבְלִים אוֹתָן.

עָבִין קָשִׁים – רוּחַ מְפַזַרְתָּן.

רוּחַ קָשָׁה – גּוּף סוֹבְלוֹ.

גּוּף קָשֶׁה – פַּחַד שׁוֹבְרוֹ.

פַּחַד קָשֶׁה – יַיִן מְפִיגוֹ.

יַיִן קָשֶׁה – שֵׁינָה מְפַכְּחַתּוֹ,

וּמִיתָה קָשָׁה מִכּוּלָּם.

המוות מתפקד כמאפֵּס האולטימטיבי, כמעניק פרופורציות נדרשות, בסיסיות, פשוטות. המוות, ה"מככב" בראש רשימת הפחדים האנושיים, עשוי להניע כוחות של יצירה, של נתינה ושל דתיות העולים מתוך התודעה כי החיים לא יימשכו כאן לנצח, "כִּי לֹא בְמוֹתוֹ יִקַּח הַכֹּל, לֹא יֵרֵד אַחֲרָיו כְּבוֹדוֹ" (תהילים מט, יח). אך דומה כי מרבית האנושות אינה נענית לאותו פחד, אינה מצמיחה ממנו חיים, אלא דווקא מבקשת להילחם בו, לגמד את כוחו, לשכוח ממנו ולהיות אדיש כלפיו. הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט אף טען כי הצריכה וה"בידור" הבלתי פוסקים הקיימים בתרבות המערבית, כמו גם הרעש שלעולם אינו חדל ואורות העיר הגדולה שלעולם אינם כבים, נובעים מהכחשת תודעת המוות הפנימית באמצעות הסחת דעת ושקיעה בסוג של חגיגה מתמדת.

בניגוד לניסיון האנושי המוכר לשכחת המוות, יהודים מבקשים לזכור את המוות. בירושלמי (סוטה י ע"ב) מובא כי על האדם לזכור את הבאר ממנה בה, את הבור אליו הוא הולך ואת בוראו שלפניו הוא עתיד ליתן דין וחשבון:

ר' אבא בריה דרב פפי ור' יהושע דסיכנין בשם ר' לוי שלשתן דרש עקביה מפסוק א' (קהלת יב) וזכור את בוראך: בארך. בורך. בוראך. בארך ממקום שבאתה. בורך למקום שאת הולך. בוראך לפני מה שאת עתיד ליתן דין וחשבון.

היהודי לא רק שאינו מבקש לשכוח את המוות, אלא להפך: הוא עסוק בזיכרון האקטיבי של המוות, בחינת "שוויתי המוות לנגדי תמיד". המוות רועם באוזניו ומזכיר לו שוב ושוב את תכלית האדם בעולמו וכי אינו כאן לנצח, בעולם הזה. דווקא ההיוודעות לסופיות הקיום ולארעיותו היא שמאפשרת היפתחות אל הנצח, אל המֵעבר לסוף האנושי, אל האלוהי.