גשמים – טבע ואמונה

שש

ש

המסתורין שבחוקיות

הטבע הוא הגילוי של הברית ושל החסד האלוקי. כך במדרש[1]:

”אם בחוקותי תלכו… ונתתי גשמיכם בעיתם’ - חוקים שבהם חקקתי את השמים ואת הארץ, שנאמר [ירמיהו לג] ‘אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי…’

בריאת החוקיות היא בעצמה  גילוי החסד הגבוה שגאל את העולם מכָּאוֹס. הטבע הינו ברית של חסד - הטוב האלוקי מתגלה בסדירות ובחוקיות שבטבע. אלמלא ברית זאת היה האדם נותר חשוף וחסר הגנה.

בדרך כלל תופסים את חוקיות הטבע כניגוד לאמונה. לעיתים נדמה שהגילוי הגבוה של הקב”ה הוא באירועים החריגים, בניסים, במאורעות יוצאי דופן. המדרש מלמד שחוק הוא חקיקה של נוכחותו יתברך. האמונה מתעצמת דווקא מתוך היות העולם כפוף לחוקיות.

גם במישור של עבודת ה’ - בנפש, נדמה כאילו ההתמדה והקביעות מרחיקים מהאמונה, מהממשות הרוחנית ומהריגוש הדתי ורק התרחשויות יוצאות דופן עשויות לעורר באמת אך האמת היא הפוכה; הדברים החריגים הם מקריים, התפרצויות רוחניות וריגושים מזדמנים הנם נטולי משמעות. אי אפשר להגיע לשום הישג של ממש ברוח או בחומר בלא ההתמדה והקביעות. רק בכלים של התמדה ניתן לכונן את האמונה.

ש

התמדה ושביעה

‘עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו’^[2].

בבבלי^[3] ישנה מימרא של ריש לקיש:

ואמר ר”ל מאי דכתיב ‘עובד אדמתו ישבע לחם’ [משלי יב] - אם עושה אדם עצמו כעבד לאדמה ישבע לחם ואם לאו לא ישבע לחם [רש”י: כעבד לאדמה לעסוק בה תמיד לחרישה והשקאה וניכוש ועידור].

כוונתו של ר”ל ברורה: האדם כפוף לחוקיות של הטבע. ההתמדה של אדם בעמלו ובמלאכתו טבועים בו כחוק טבע. מי שאינו עמל בכול כוחו בהתמדה, כעבד לאדמה, מפר את חוקי הטבע ואין לו זכות קיום.

באשר לעבודת האדמה - האדמה אינה מצמיחה מאליה בדרך נס עצי גן עדן. העמל הרצוף של חרישה וזריעה ושאר מלאכות הוא המעורר את כוחה של האדמה, והוא גם המקור לשובע. השביעה היא הביטוי למליאות, להפנמה של החיים ולהפיכתם לבעלי ערך. זהו התיקון לקללת האדמה.

ש

המדע מפרה את האמונה

בניגוד לתפיסה הרווחת, שלפיה המדע צורר את האמונה ומסמן את החילון והכפירה, הרב קוק מלמד שהתחקות בחקר היקום היא מבוא להתחדשות המסתורין של התורה. כך כתב[4]:

‘כשהחקירה המדעית הולכת ומוצאת דיוקים מכוונים בתוך העלילות כולן של התוהו והבוהו… הולכת בזה חכמת מעשה בראשית להיות יותר ויותר חכמה גלויה שנדרשת ברבים… ולפי ערך ההכשר הזה שהעולם מתכשר לצפונותיה של חכמת היצירה המעשית, הולכים לעומתו הרעיונות של חכמת היצירה הרוחנית… והאמיתיות האלוקיות… הולכות הן ונעשות לדברים שהם שווים לכל נפש… ופתחי השערים של מעשה בראשית הם הם גורמים לפתיחת שערי מעשה מרכבה…’

כוונתו של הרב קוק נהירה: הטבע בעצמו אחוז בסוד, במסתורין. החוקיות עצמה היא פלא שמעורר השתאות של אמונה. לא רק שאין סתירה בין אמונה ומדע אלא המדע בעומקו - סודות הטבע והיקום - הוא המעורר את האמונה.

ש

אמונה מעוררת גשמים

ר’ נחמן[5] מלמד שגשמים, שמסמנים את מחזוריות הטבע, מקורם באמונה. הגשמים אינם ‘תופעת טבע’ אלא גילוי תשתיתי של חסד אל שמצמיח, מפרה ומרפא. אלא שמקורו של הכוח המפרה ומצמיח שבגשם, הוא האמונה. כך כתב:

‘העיקר הוא האמונה וצריך כל אחד לחפש את עצמו ולחזק את עצמו באמונה. כי יש סובלי חולאים שיש להם מכות מופלאות והם סובלים החולאים רק בשביל נפילת האמונה… כי ע”י נפילת האמונה באים מכות מופלאות, שאין מועיל להם לא רפואות ולא תפילה ולא זכות אבות. כי כל הרפואות הם ע”י עשבים, והם גדלים רק ע”י אמונה, כמו שאמרו רז”ל^[6] ‘אין הגשמים יורדים אלא בזכות אמונה, שנאמר ‘אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף’. שכשיש אמונה, אז יורדים גשמים וצומחים עשבים ואזי יש רפואות אבל ע”י נפילת האמונה אין גשמים ואזי אין רפואה…

ביאור לדבריו: אמונה איננה ידיעה עמומה על קיומו של אלוקים, אלא דביקות רוחנית שכובשת את כל הישות. הרב סולובייצ’יק מבחין בין ידיעת ה’ לבין אמונה בו. המשמעות של ידיעת ה’ היא להכיר בנוכחותו יתברך כחוויה ממשית. מפורסם הסיפור על המגיד ממזריטש שלאחר פגישתו הראשונה עם הבעש”ט שאלו אותו מה למד ממנו. תשובתו היתה: הבעש”ט לימד שיש אלוקים. שאלו אותו: את זה אומרת גם השפחה הגויה. ענה: היא אומרת, הוא יודע.

…והתיקון לזה הוא שצריכין לחתור ולמצוא המים שמשם גדילה האמונה, ואלו המים הם בחינת עצות שמשם גדילה האמונה… שע”י העצות גדילה האמונה. ועצות הם בחינת עומק הלב, היינו כשנתקלקל  ונופל האמונה עד שאין מועיל אפילו קול צעקה, שהוא קול בלא דיבור כנ”ל אזי צריכים לצעוק מן הלב לבד… בלי קול… מעומקא דליבא. ועומק הלב זה בחינת עצות בבחינת ‘מים עמוקים עצה בלב איש’… וע”י זה נתגלין העצות… וע”י העצות שנתגלין בעולם [דהיינו שיודעין בעולם ליתן עצה לנפשם, כל אחד ואחד מה שצריך] ע”י זה גדילה האמונה… כי העצות הם בחינת פלא…

פגם האמונה נעוץ בניתוק מעומק הלב, מהממשות של הקיום. תיקון האמונה מקורו בהגעה לעומק הלב. לכל אחד יש נקודה פנימית, עומק הלב שהוא המקור הטהור של ה’אני’, עומק הסובייקט. האמונה מתעוררת במקום שאדם נוגע במקום האישי הסודי ביותר של הנפש, במחוזות המסתורין של הווייתו. מי שיודע לקבל עצות מעצמיותו ודבק במוצא של דמותו, במעמקי היחידה של נפשו, מעורר את אמונתו.

ש

אמונה, פוריות ובריאות

חיים של אמונה הם פוריים. האמונה היא מקור הפוריות, היצירה והצמיחה - ”אמונת’ זה סדר זרעים’ שמאמין בחי העולמים וזורע. זה מקורם של הגשמים שמפרים, מעוררים ומרפאים. המחלות של האדם מקורם בקיבעון, בחוסר יצירתיות. התיקון כאמור הוא בהתחדשות התמידית, בעירנות, בהיענות לחיים, בהתמסרות אינסופית כעבד לאדמה.

ש

ש

ש

ש

ש

[1] ויק”ר לה, ד

[2] בראשית ח, כב

[3] סנהדרין נח:

[4] אוה”ק ח”א עמ’ ו

[5] ליקו”מ תניינא ה

[6] בבלי תענית ח: