החיים יפים

ש

ש

וַיֵּרָא אֵלָיו ה', בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא; וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל, כְּחֹם הַיּוֹם. וַיִּשָּׂא עֵינָיו, וַיַּרְא, וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים, נִצָּבִים עָלָיו; וַיַּרְא, וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל, וַיִּשְׁתַּחוּ, אָרְצָה.

בראשית יח, א-ב

תחילת פרשת וירא, כמו תחילת פרשת לך-לך ("לך לך מארצך וממולדתך") וסוף פרשת נח ("ויקח תרח …. ללכת ארצה כנען"), עוסקת בהתרחשות. בנוסף על המכנה המשפחתי המשותף של ההתרחשויות הללו ישנו, לפי דעתי, עוד מכנה משותף מרכזי והוא ההתבוננות העמוקה, כלפי פנים וכלפי חוץ, שדורשות פעולות אלו מאברהם ומתרח:

…אמר תרח בלבו שמא יעמדו ויהרגו את בני, עמד ויצא משם שנאמר ויקח תרח וגו' ובשכר שיצא משם לשם שמים המליכו הקב"ה לאברהם אבינו בחייו ל"ה שנה…

ילקוט שמעוני פרק טו

אותה תבונה, שגרמה לתרח להכיר ביחודיות ובשונות של אברהם על רקע הסביבה העוינת, ובעקבות זאת לצאת לכנען (דווקא לכנען! תרח מחליט בעצמו החלטה שאח"כ תבוא בציווי אלוקי, עובדה שמעידה על רמת הנכונות והדיוק של ההתבוננות שלו), היא אותה ההתבוננות שמופיעה אצל אברהם כבר מגיל צעיר (לפי חלק מהשיטות) וגורמת לו, לא רק להכיר בעצמו באלהים אלא אף לתקשר איתו:

ר' יהודה אומר: "מי העיר ממזרח" - זהו אברהם שלא לקח התעוררות אל הקב"ה אלא ממזרח, כי כשראה את השמש יוצא בבוקר מצד מזרח לקח לעצמו התעוררות שהוא הקב"ה. אמר "זהו המלך שברא אותי" ועבד אל השמש כל היום. לערב ראה ששקעה השמש והלבנה האירה אמר "זהו ודאי השולט על עבודה ההיא שעבד כל אותו היום, שהרי השמש נחשך מפני הלבנה ואינו מאיר, עבד אל הלבנה כל אותו הלילה.

בבוקר ראה שהלבנה הולכת לה חשוכה, האיר צד המזרח אמר "בוודאי יש מלך ושליט על כל אלו שמנהיג אותם" כיוון שראה הקב"ה חשקו של אברהם אליו, אז נגלה אליו ודיבר עמו שכתוב "צדק יקראהו לרגלו" ודיבר עמו ונגלה עליו.

תרגום ופירוש "הסולם" לזוהר, לך-לך, סימן רכ"ג[1]

אם כך תכונה בולטת אצל אברהם בעקבות אביו, תרח, היא החיפוש וההתבוננות בעולם הפנימי והחיצוני, הסקת דבר מתוך דבר. תכונה זאת איננה עומדת בפני עצמה היא דורשת תכונה בסיסית יותר והיא הצפייה, הישיבה בפתח האהל, השמירה על מתח קיומי חריף ורגיש, הידיעה שיש במציאות יותר ממה שנראה לעין ושקיים אף מעבר למציאות עצמה.

את התכונה הבסיסית הזו אנו מגלים בסצנת הפתיחה של פרשת וירא: אמצע היום, השמש קופחת, אדי חום עולים מהקרקע[2] ואברהם יושב בפתח האהל מחכה. יכול להיות ואף מסתבר שהוא חיכה כך כל יום. אברהם צופה ומצפה, משהו צריך לקרות… והנה מתרחשים שני דברים שיכולים להיות בעצם אחד: אלקים מתגלה אליו, ובקצה האופק מצטיירות בקו מטושטש שלוש דמויות. אין היסוס מצד אברהם, ברור לו כשמש שהדבר שלו ציפה קורה עכשיו. אברהם לא מתייחס לרצף האירועים השוטף כשרשרת מקרית אלא כיחידה אחת שנרטיב אחד שוזר אותה לכל אורכה[3] וממילא כל אירוע מחייב מיצוי והתייחסות מיוחדת אל הופעתו. הוא רץ אל האנשים ונותן להם את המקסימום שמגיע להם בתור אורחים, ממלא את תפקידו כמארח ובזה ממצה את ההזדמנות שהמקום הקרה לפניו (במקרה דנן מדובר על הכנסת אורחים אך הדברים נכונים כלפי כל הזדמנות הנקרית בפנינו).

הכנסת האורחים של אברהם אינה נובעת מחסד ומנתינה, אשר מעצם הגדרתם משאירים את השיח חד-צדדי ומנציחים את יחסי הנותן והמקבל, אלא מקיום דו שיח תוסס ומלא עם החיים ועם האפשרויות שהם מקרים בפניו.

אברהם מכניס את אורחיו כחלק מהיענות חיובית כללית לחיים על כל תלאותיהם, ובזה לא רק שהוא חווה את המציאות באופן מלא וממצה אלא אף מכונן מציאות חדשה לחלוטין בה מעז יוצא מתוק. אברהם מצליח לכונן מציאות המשחקת כולה לטובתו בה הוא תמיד מורווח, הוא מכריח את המציאות המקרית, לכאורה, להפוך את יחסי הכוחות שהיא מכתיבה באמצעות גילוי הנסתר שמאחוריה בעזרת האמונה העיקשת שיש בה יותר ממה שהיא. אברהם יודע להיענות למציאות ולשחק את המשחק שלה באופן כה משכנע עד שהיא מוכתבת לפיו ובנקודה הזאת הוא הופך אותה על פיה- אורחים הופכים למלאכים, ועקרה יולדת לעת זקנתה!

ש

ש

ש

ש

ש

ש

ש

[1] "ומהיכן למד אברהם את התורה רבן שמעון אומר נעשו שתי כליותיו כשתי כדים של מים והיו נובעות תורה ומנין שכן הוא שנאמר (תהלים טז) אף לילות יסרוני כליותי .רבי לוי אמר מעצמו למד תורה" (מדרש רבה בראשית פרשה סא פסקה א). אם כן, גם לימוד התורה של אברהם נבע מתוך התבוננות פנימית שכזו.

[2] "רבן גמליאל בנו של ר' יהודה הנשיא אומ' כשנמול אברהם אבינו ביום השלישי היה לו כאב מאד לנסותו מה עשה הב"ה נקב חור אחד מתוך גיהנם והרתיח אותו היום כיומן של רשעים ויצא וישב לו בפתח האוהל לרוח היום שנ' והוא יושב פתח האוהל כחום היום…" (פרקי דרבי אליעזר פרק כח).

[3] אולי כך ניתן להבין את הביטוי "בא בימים" כל ימי אברהם באים איתו בגלל ההתייחסות הנ"ל.