ואהבת לרעך כמוך

ש

ש

ש

"ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט, י"ח)

פסוק מפורסם זה בפרשתנו זכה לפירושים הרבה, ובכל אופן ברצוני להציע כמה הערות והארות אודותיו.

אמירתו של ר' עקיבא בספרא על הפסוק - "זהו כלל גדול בתורה" - הזכירה לכמה פרשנים מודרניים את ניסיונותיו של קאנט להציע ב"הקדמות" שלו את הצו המוסרי הקטגורי.

למען האמת, לצו זה כמה ניסוחים. הראשון שבהם נראה כפרקטי ופרגמטי - לפני שאדם עושה משהו עליו לשקול מה יקרה אם המעשה ייהפך לחוק כללי. למשל: אם אדם משקר "שקר לבן", עליו לקחת בחשבון שכל האנשים מסביבו ישקרו כשזה יהיה נוח להם - החיים יהפכו אז כמובן לבלתי נסבלים לחלוטין.

אולם באותו ספר מציע קאנט ניסוח שונה: על האדם לעשות על מעשה כך שהאדם שמולו נתפס כמטרה ולא כאמצעי. בעקבות המלבי"ם, ובאופן שונה מעט, ניתן לומר שהגירסה של הלל לכלל הזה: "דעלך סני לחברך לא תעביד" [-את ששנוא עליך, לחברך לא תעשה] מבטאת את הפן הראשון, הפרקטי, של הצו הקטגורי של קאנט; ואילו ניסוחו השני קשור לראייה הכוללת של הלל ור' עקיבא (שהלך בדרכו פעמים רבות) של האדם כצלם אלוקים: באדם יש קדושה שאינה מאפשרת להתייחס אליו כאמצעי. נזכיר את דברי הלל בשמחת בית השואבה: "אם אני כאן, הכל כאן".

ליבוביץ' דחה בחריפות האופיינית לו את ההשוואה בין הפסוק לבין דברי קאנט, במיוחד בניסוחם השני. הוא מזכיר לנו את סיום הפסוק - "אני ה'". ביהדות, טוען ליבוביץ', האדם הוא הבל, עפר ואפר. את ערכו הוא מקבל מהצו האלוקי. המוסר של התורה ("מוסר" בשיתוף השם לזה הפילוסופי), הוא לעשות את רצון ה', שעשוי להראות לנו הומניסטי במקום אחד אך עלול להופיע כאכזריות בוטה במקרה אחר.

החסידות מוסיפה לנו נדבך בהבנת הפסוק, נדבך שאולי כבר מצוי בדברי הלל: "ואהבת לרעך כמוך, אני ה'" - בכל אדם יש נוכחות אלוקית. נזכיר למשל את דברי השפת אמת מגור (פורים תרל"א): "דאיתא ואהבת לרעך כמוך כלל גדול בתורה. הפירוש, כשאדם דבוק בנקודה חיות הפנימיות, ושָם כל בני ישראל אחד, ממילא אוהב לרעהו גם כן." (וראו גם תניא פרק ל"ב). האהבה לרֵע היא ביטוי של אהבה לאין-סופיות האלוקית המצויה בו. ראיית האלוקות כשוכנת בעולם הזה ובאדם ("אווה לו ה' דירה בתחתונים") עומדת כמובן בניגוד לראייה הטרנסצנדנטית של ליבוביץ', שמתוכה צומחת הסתירה בין אהבת ה' לאהבת האדם.

שנזכה כולנו לאהבת הרֵע!