על המעבר מהמליאות של ימי הסוכות, לצל וההבל בחלל הפנוי של החורף. מחשבות על קו התפר שבין הארות ימי תשרי, לבין מחשכי מרחשוון הבעל”ט.
כ
חג הסוכות כמליאות ושובע
סוכות הוא זמן של מליאות ושובע.
חג האסיף
אחרי דין ראש השנה שבו ספרי חיים וספרי מתים פתוחים [דין קשה שחז”ל השוו לדין יום המיתה]
אז מגיע יום הכיפורים שהוא הייחודים, ויורד שפע של טהרה כפי שמלמד אדמו”ר הזקן, שאימת יום הכיפורים אינה בגלל הדין אלא בגלל רוב החסד והטוהר שאופף אותנו, שמעורר אימה וחרדה שאולי איננו ראויים לכול השפע, ולא נדע להכיל אותו.
ואחר כך במוצאי יום הכיפורים יוצאת בת קול ומכרזת ‘לך אכול בשמחה לחמך, ושתה בלב טוב את יינך, כי כבר רצה האלוקים את מעשיך’
אדם יוצא מטוהר ומפוייס לא רק לפניו יתברך, אלא בעיקר מול עצמו [עמדה לא פשוטה לרוב בני אדם]
סגירת מעגל שממתיק את הקשיים של כול אדם עם זהותו ואישיותו שאיננו מסוגל לקבל באמת.
השלמת המעגל היא פיוס עמוק של אדם עם עצמו. כאילו האדם אומר לעצמו - אנכי מי שאנכי, הגרסה שלי איך שאני, רצויה בפני עצמי וממילא גם לפניו יתברך.
זה באמת עשוי להיות מבוא להתענגות ממשית של אדם ששמח על עצם היותו, על החד-פעמיות של מי שהוא.
ואז מגיע סוכות. אצל האריז”ל - שתי דפנות ושלישית אפילו טפח - תנועה של חיבוק. חיבוק של השכינה. ובספרים משווים את הסוכה לרחם ואת הישיבה בסוכה כשיבה לרחם, כהתפרקות לחומרים הראשוניים עוד קודם היוצרות התודעה, כשיבה לטרום הלידה.
שתי ‘צרימות’
רק שהתמונה ההרמונית הזו נפגמת בשתי ‘צרימות’ שאינהרנטיות לחג הסוכות - ההבל [קוהלת], והצל [הושענא רבה].
אדם להבל דמה, ימיו כצל עובר.
המלאות של סוכות יושבת על החלל הפנוי של קוהלת. של חדלון האדם. של היותו הבל, בצל עובר, כאבק פורח כחלום יעוף. לא תמונה של בורגנות שביעה, אלא חרדה קיומית, חוויית אפסות.
זה מוברג בסוכה עצמה, שאיננה אלא חלל נטול הגנות כלל. דפנות הסוכה הן הגנות מגוחכות, שמשאירות את הדר בסוכה חשוף לחלוטין. פיקציה של הגנה.
ודווקא הסיטואציה המגוחכת הזו, מאצילה ביטחון ממשי בצילא דמהימנותא.
תחושה ממשית מאד של ‘אור מקיף’, של שכינה שסוככת.
מהטעם הזה צמח מנהג חב”ד לא לישון בסוכה בגלל ‘אור המקיף’.
האמונה בצל הסכך איננה מציאותית, אבל מאד ממשית.
יכול אדם להיות מוקף ומוגן בעושר נכסים וכבוד, ולחוש אבוד וריק. ומאידך, יש סיטואציות שנוסכות באדם ביטחון ומליאות רק מהשראת שכינה, מביטחון ממשי שאלוקים איתו, גם כשנמצא בהסתרה שבתוך הסתרה, כי גם שם נמצא ה’ יתברך.
זה הביטחון וההגנות שאינן בגלל היש והמליאות שייאחז בהם, אלא בגלל שאין לו כלל במה להיאחז.
רק הוא ועצמו, ואלוקים.
זו הבדידות של הבוטח בה’, הנמצא תמיד בחלל פנוי שנע בין אימת ה’מה יהיה’, לבין הביטחון ש’גם שם נמצא ה’ יתברך’.
הבוטח בה’ איננו עסוק להגן על מה שיש לו, כי הוא יודע שאין לו כלום ממשי.
רק חי את המליאות והשפע מעצם היותו.
כך אמרנו וחזרנו ואמרנו בימי הרחמים ‘אבינו מלכנו חננו ועננו כי אין בנו מעשים’
ראה עמידתנו דלים וריקים’
שתי הארות על הושענא רבה
האחת - מנהג הצללים שנהג אצל חסידי אשכנז, והרמ”א כתב שלא להיזדקק לו.
מנהג מבהיל - בחצות ליל הושענא רבה, אדם יוצא ללא בגדיו לאור ירח ומתבונן בצל שלו. אם לא ראה את ראשו, סימן שימות באותה שנה. לא ראה את ידו - לא תהיה לו פרנסה, ועוד כיו”ב. ויש גם הצעות להמתקת הדינים האלה.
חיתום הושענא רבה, בשונה מחתימת יום הכיפורים שהוא הכרעת הדין על עבירות התודעה המודעת לעצמה, הוא על כשלי הצללים של האדם.
נוכחותו של אדם מטילה צללים. יש אנשים שנפגעים מעצם הנוכחות של דמות פלונית או אלמונית.
הוא עצמו כלל אינו מודע לכך, מה גם שברובד הידוע והמודע לעצמו, הוא באמת לא עשה שום דבר רע או עברייני כלפי אחרים.
לכול אדם עלולה להיזקף חובה שמקורה באשמה מטפיזית שכלל איננה בשליטתו, ואף איננה באחריותו.
בהושענא רבה נדונים על הצללים.
אם במשפט רגיל, ישנו מתאם מסויים בין העבירה לבין הענישה, ובאמת אין מיתה בלא חטא ואין ייסורים בלא עוון [עמדה שהרמב”ם דבק בה לפיה חלילה לאל מעוול, ולכן דחה את המושג ‘ייסורים של אהבה’], בדין הושענא רבה אין שום ידיעה על הכשלים-הצללים, ולכן אין שום צפי של ההכרעה במשפט, שהיא שרירותית לחלוטין.
זה כנראה הרקע לברכת ‘פיתקא טבא’ בעקבות הזוהר הקדוש המספר שיוצאין פיתקין מבי מלכא - פתקים של גזר הדין.
ואולי ההמתקה היא כמו בהטבת חלום, כול אחד מאחל לחבירו ‘פיתקא טבא’, ובכך ממתיק את הדין.
השנייה - דוד המלך, שיום הושענא רבה הוא היום שלו, חי משבעים שנה שקיבל מאדם הראשון [שלפי אחד המדרשים צריך היה לחיות 1000 שנה וחי רק 930 שנה].
המדרש ממש פלאי. אין לחיי דוד מציאות כלל. כול הווייתו היא מחסרון אדם. הוא ספירת המלכות שלית לה מגרמא כלום.
לכול אחד יש ניצוץ מדוד המלך ע”ה, שמתעורר במיוחד בהושענא רבה.
על כל פנים, שתי ה’צרימות’ - ההבל והצל, מהפכות לחלוטין את אשליית המליאות והשובע שרגילים לייחס למראית העין של סוכות.
רגעי הושענא רבה, שהם גמר החיתום המבהיל ומנחם, מתרחשים בנקודת הסיום של ימי הרחמים, רגע לפני השיבה לשגרה ולאפרוריות הקיום.
החלל הפנוי בסוד העש”נ - עולם-שנה-נפש
האדם כחלל
כולנו עכשיו אחוזים במידה של חרדה נוכח סף סיום החגים והליכה למחשכי שגרת החורף.
מהמקום הזה כולנו נקראים לעשות ‘טוויסט’ בעלילה של חוויית הקיום התשתיתית של כול אחד מאיתנו.
בסוד העש”נ - עולם שנה נפש, לראות ולהתייחס לעולם לזמן ולאדם, כחלל, ולא כיישות מליאה ודחוסה[1].
החלל הפנוי הוא תוצאת הדעת. קודם החטא לא היה חלל אלא הרמוניה. החלל הוא תוצאת ההיפרדות בין עולם העליון לעולם התחתון. הוא מקור הכשל, התיסכול ומפחי הנפש.
ר’ שמחה בונים מפשיסחא מדבר על אפשרות להיות בו זמנית בעמדת הדעת-החלל הפנוי-הכשל והייאוש, ובעמדת ההרמוניה, ההתמזגות, ההתכללות. עמדה משיחית.
כי עיקר האדם איננו יישותו הפיזית הגלויה ונראית לעין, אלא ההבעות הסמויות שהוא מקרין, המימיקה, הריח, הצליל של קולו, היותו חלל פנוי ולא חלל מלא.
המת נקרא ‘חלל’. האדם שנסתלק לבית עולמו, משאיר חלל. החלל הוא ההנכחה הממשית שלו. הזיכרון שלו בנצח האלוקי.
אבל בניע קל ניתן לראות את כול האדם החי - כחלל.
מה המשמעות של המבט הזה?
בדרך כלל אנחנו רואים את האדם שלצידנו כמציאות נוכחת פיזית. כחלל מלא.
איננו מזהים את הצד הנסתר שבו, את היעדרו, את שתיקותיו ובדידותו.
הפיזיות של האדם כיישות צפופה ונוכחת פיזית, מאפילה על היותו רוח ונשמה וחלל.
בתנועה קלילה, ניתן לתרגל סיטואציה בנאלית של חווית קרבה לאדם, שתתהפך לאירוע משמעותי, אפילו מסעיר.
יחשוב אדם על אשתו לא רק בעת שנפגשים.
אלא בזמנים שנמצא לבדו, בנסיעה בדרכים, ובשאר חללים ריקים של היום, ידמיין את אשתו. או מי מילדיו, יציף את דמותם, יתכתב איתם, ישמח איתם, או יכעס עליהם או ישתעשע איתם או כיו”ב.
או יתפלל על נוות ביתו תפילה בשמה ושם אימא שלה, או על בנו או ביתו כנ”ל.
זו חוויה מפתיעה, שמתעוררת בכול התנסות כזו.
כך היא החוויה שלי בעת שאני מזכיר שם כול אחד מבני משפחתי והקרובים אלי ליד הציון של צדיקים שאני פוקד את קברם בעיקר בימי הרחמים.
ההנכחה של הקרובים אלי ביותר, דווקא כשהם רק בדמיון, כשפיזית הם רחוקים מאד ממני, והם נמצאים בחלל פנוי, מעוררת ריגושים שאינם אפשריים כשפוגשים מי מהם באופן פיזי וקרוב גופנית.
התודעה הזו שוכנת על אמון עמוק באינסופיות הרוח האנושית.
אמון שהדמות הפיזית שמשתקפת בעין הבשר, איננה אלא בבואה דהוייה וחיוורת של החלל של רוחו ונשמתו, של צד הנצח האלוקי שלו.
אני נזכר בחלל הפנוי שהותיר אחריו הרב שג”ר ע”ה.
באחת מדרשותיו ליום כיפור, הוא מספר שהוא יושב ליד מיטת אימו שהייתה חולה סופנית, ומהמקום של חוסר האונים המוחלט שלו, התחבט מה הקב”ה מצפה ממנו עכשיו.
ונזרקו מפיו דיבורים שלא ייאמנו, שטילטלו אותי מאד.
הוא נזקק למימרא המפורסמת ‘אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל יתייאש מן הרחמים’, רק הפך אותה על פניה.
כשחרב חדה מונחת, לא מתבקשת עוד עשייה והשתדלות להציל, אלא אדרבה - להרפות מהכול. כול זמן שעסוקים בעשייה, זה ממשיך דינים. ההרפייה מהכול, מאפשרות הצפת הרחמים.
החולה נוטה למות. הוא כבר מפנה את החלל של נוכחותו.
במצב הזה, מוזמן המבקר את החולה והמתפלל עליו, להיענות למשאלתו הסמוייה, אבל המשוועת וזועקת של החולה - להיות איתו באמת ברגעיו האחרונים. לא לרפא אותו אלא לחוש אותו עד כמה שרק אפשר.
זו המתנה האחרונה שניתן לתת לחולה לפני שיסתלק.
זו אינה מתנה רק לחולה אלא גם ובעיקר למבקר אותו.
אין צורך להגיע לסף המוות, כדי לחיות נכון.
מפגשים בין אנשים מזמנים ומזמינים שיח של ‘תהום אל תהום קורא’. רק שמתבקשת תמיד הקשבה עמוקה של אדם לאדם. כי מה שאדם באמת מבקש, גם העני המחזר על הפתחים וגם אדם שמבקש עבודה או תשומת לב, הוא שנדע להקשיב לתהומותיו. הרבה לפני שנעזור לו למלא את חסרונותיו [להבהרה - אינני מתכוון להתעלם מהרובד הבסיסי של הקשבה לבקשת סיוע והשתדלות לעזור ככול שרק ניתן. רק אסור להסתפק רק ברובד הזה].
להיות עם אדם באמת, בלי מעשיות יתר, להיות איתו בשמחתו ובייסוריו גם ואולי בעיקר כשברור שאין אפשרות לסייע באמת, רק לתת את הלב ואת החלל הפנוי שישיק לחלל הפנוי שלו, זו מתנה מופלאה לשניהם.
הזמן כחלל
מה המשמעות של ראיית הזמן כחלל?
נתרפק שוב על החלל הפנוי של אדמוה”ז בעל ה’תניא’.
הוא לימד את סוד סיום ימי הרחמים ‘ויעקוב הלך לדרכו’
בכול בתי חב”ד בעולם, מכריזים במוצאי שמחת תורה או במוצאי שבת בראשית ‘ויעקב הלך לדרכו’.
שמשמעו שרק בתום ובחלוף ריגושי ימי הרחמים, רק אז עשוי להתרחש משהו.
המשל החב”די הוא על שלושה שרצו לראות את המלך בארמון.
הראשות התעלף על סף הארמון, ואת המלך לא פגש.
השני נכנס למבואה, ושם התעלף.
השלישי נכנס יותר פנימה, התעלף שם. את המלך לא פגש.
הנמשל: אדם מבקש את המלך באלול ומרוב התרגשות שהמלך בשדה, מתעלף. את המלך לא פגש.
השני מגיע לראש השנה, השלישי ליום הכיפורים, סוכות, הושענה רבה - איש מהם לא פגש את המלך.
כי היכן נמצא המלך?
האדמו”ר מלמד שהמלך מסתתר במחשכי ימי מרחשוון, כששבים לימי השגרה, לקשיי היום-יום, לאפרוריות ולבנאליות של החורף.
בכך מגלה אדמוה”ז סוד גדול. ימי הרחמים נראים כחלל מלא בריגושים, בתפילות, בסדרי בית כנסת, בסעודות, במשפחתיות, בצפיפות של התכנסויות ואירועי תשובה וכיו”ב.
כול אלה, לצד יתרונן, מאפילים על החללים הפנויים והממשיים של הזמן. אסור להתרפק על ריגושים והארות של ימי הרחמים, ולאחוז בהם בתקווה נואשת. שהרי כול אלה ייעלמו חיש מהר.
אדרבה.
מתבקשת הרפייה גמורה, שחרור ובעיקר אמון עמוק שהמלך מסותר בהסתרה ואפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה גם ובעיקר שם נמצא ה’ יתברך.
התנועה המתבקשת היא למשוך את האורות של ימי הרחמים שנראים כחלל מלא, אל ה’חור השחור’ של הזמן, אל החלל הפנוי של ימי מרחשוון שמראיהם משמים וסתמי.
האדמו”ר נשען על הפסוק ‘מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה’ - מים רבים אלה קשיי היום יום. ניצוצי האהבה, אלא ההארות הסמויות שהופנמו עמוק עמוק לדמות, שמקורם בהתגלויות של ימי הרחמים, ושידעו לשקוע למעבה הדמות, ולהאיר פנים לאפרוריות של השגרה.
בשטח הדמדומים הלימיניאלי שבין אורות תשרי לאפרוריות מרחשוון, שם כולנו נקראים להיות במידת ‘אריך אנפין’, בהרפייה, בנתינת אמון שדווקא בחלל הפנוי הכהה ומאיים, דווקא שם החיים הממשיים.
העולם כחלל
מה המשמעות של ראיית העולם כחלל?
בקו התפר שבין ימי החגים והמוארות של תשרי, לבין ההישאבות לשגרת היום יום, נתרגל את עצמו לראות את העולם לא כיישות מליאה וצפופה, אלא כחלל.
העולם מלא רעש מהומה, ‘במדינת הגמדים רעש מהומה’.
הוא נראה צפוף להחריד ברעשים ובמראות ובהטחות ובהעלבות וגם בשלל אירועים, ובמיני אינטנסיביות בעבודה, ובסדר יום צפוף שלא ניתן להכניס לתוכו כלום.
היומן האלקטרוני כמשל.
ננסה כולנו לחולל שינויים קטנים.
ראשית חכמה, בעיני, להרפות קצת את ההיצמדות לרשתות, למכשיר הסמארטפון וכיו”ב.
השימוש המופרז ובעיקר ההיצמדות 24/6 לכול צליל או חדשה ש’קופצת’ למסך, מייצרים אשליית עולם מלא ודחוס.
בניע קל ניתן להבחין שזו פיקציה מדומיינת שאין בה ממש.
אני נזכר בבעטליר העיוור [הראשון במעשה משבעת הקבצנים] ‘אתם חושבים שאני עיוור, אני רואה יותר מכולכם’. וכנ”ל החירש אומר שהוא שומע יותר מכולם.
מרוב ויזואליה ומראות, אנחנו כבר לא רואים.
ומרוב רעשים איננו שומעים כלום.
לכול אחד מאיתנו מזומנת האופציה להרפות קצת מהיצמדות לדימוי העולם כחלל מלא ודחוס.
כי האלוקים מסותר בחלל הפנוי שברקע הסמוי. וניתן קצת לשהות בו, ככול שמרפים מהרגלים שהם כביכול must.
זה נוגע לחוויית התשתית הקיומית מרגע שאדם קם בבוקר.
לפני ששבים לאורחות חיים שמנציחים את המנגנונים של ‘הכול בשליטה’, ושל יומן דחוס וצפוף, לעשות קצת יוגה, לחוש את מגע כפות הרגליים באדמה, כפשוטו וכמטפורה. ולאפשר לעצמנו התבוננות נינוחה, מדידטטיבית, באריך אנפין, שנדע את סוד הנשימה ‘ויפח באפיו נשמת חיים’.
*
תפילה הדרך ליעקב שהלך לדרכו
‘…הֲשִׁיבֵנִי וְאָשׁוּבָה. וְתִרְצֶה אֶת תְּשׁוּבָתִי.
וְהורֵנִי דְרָכֶיךָ. וְיַשֵּׁר אֶת נְתִיבָתִי.
וְתִשְׁמַע אֶת תְּפִלָּתִי. וְתַעֲנֶה אֶת עֲתִירָתִי.
בְּכָל לִבִּי דְּרַשְׁתִּיךָ. עֲנֵנִי יָהּ דְּרִישָׁתִי.
אֲנַסֵּךְ אֶת דְּמָעַי לָךְ. מְחֵה חֶטְאִי בְדִמְעָתִי.
וְנַפְשִׁי אָמְרָה חֶלְקִי. ה’ הִיא וְנַחֲלָתִי.
אֱסוף נָא אֶת עֲונותַי. בְּחַסְדָּךְ יום אֲסִיפָתִי…[מתוך ‘לך אלי תשוקתי’]
אֱ-לֹ-הֵינו וֵא-לֹ-הֵי אֲבוֹתֵינוּ
בְּגִשְמֵי אוֹרָה . תָּאִיר אֲדָמָה: בְּגִשְמֵי בְרָכָה . תְּבָרֵךְ אֲדָמָה:
בְּגִשְמֵי גִילָה . תָּגִיל אֲדָמָה: בְּגִשְמֵי דִיצָה . תְּדַשֵּן אֲדָמָה:
בְּגִשְמֵי הוֹד . תְּהַדֵּר אֲדָמָה: בְּגִשְמֵי וַעַד טוֹב. תְּוַעֵד אֲדָמָה:
בְּגִשְמֵי זִמְרָה. תְּזַמֵּר אֲדָמָה: בְּגִשְמֵי חַיִים . תְּחַיֶה אֲדָמָה:
בְּגִשְמֵי טוֹבָה. תֵּטִיב אֲדָמָה: בְּגִשְמֵי יְשוּעָה. תּוֹשִיעַ אֲדָמָה:
בְּגִשְמֵי כַלְכָּלָה. תְּכַלְכֵּל אֲדָמָה:
אָנָּא הוֹרִידֵם לְאוֹרָה. לִבְרָכָה. לְגִילָה. לְדִיצָה. לְהוֹד. לְוַעַד טוֹב. לְזִמְרָה. לְחַיִּים טֹובִים. לְטוֹבָה. לִישוּעָה. לְפַרְנָסָה וּלְכַלְכָּלָה. כְּמוֹ שֶאַתָּה הוּא ה’ אֱ-לֹ-הֵינוּ רַב לְהוֹשִיעַ. מַשִּׁיב הָרוּחַ וּמוֹרִיד הַגֶּשֶׁם לִבְרָכָה [מתוך תפילת גשם נוסח עדות המזרח]
ג
ג
[1] ‘…ניתן לנסח את הדברים באמצעות התייחסות לחטא עץ הדעת הקדמון…
בספרי חסידות מבואר, שעץ הדעת הוא המודעות העצמית התופסת את עצמה כ”יש העומד בפני עצמו” וכאינטרס העליון של המציאות. וכך כתב הצדיק החסידי ר’ שמחה בונים מפשיסחא:
…לפי שקודם החטא היה תמיד דבוק בהשגת האלוקות כל כך עד שלא היה יודע ומרגיש שהוא המחשב ומשיג, והיה זה בלי הפסק כלל, וכל חיותו וחושיו היה מלובש בזה תמיד בלי הפסק, וכל עבודת הצדיקים להגיע לזה המדרגה על כל פנים איזה זמן, ונמצא זה המדרגה היה באמת מידת אַיִן, ואחר החטא נפל מזה והרגיש שהוא משיג, וזה פירוש “כאחד ממנו”, כי מקודם היה אחד ממש ועתה נעשה כשניים…(חדות שמחה לרש”ב מפשיסחא, בראשית, סי’ כ”ז, ורשא תר”צ, דף י’, א’).
בחטא הנזכר האדם מאבד את תמימותו וקורע את עצמו מההוויה האלוקית. בכך הוא אמנם מקבל את עצמאותו, אך מאבד את ההרמוניה. זהו הפיתוי הנחשי - “והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע”, הרצון להיות כאלוהים הוא הינו רצון לעצמאות ולשליטה, וכפי שמפרש שם רש”י: “כי יודע אלוקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם - כל אומן שונא את בני אומנותו, מן העץ אכל וברא את העולם. והייתם כאלהים - יוצרי עולמות”.
…שני קטבים באדם עצמו. מחד הוא חלק מההוויה, ושרוי עדיין בתום שלפני החטא, בקוטב השני הוא בחר ב’חטא הבחירה’ מתוך רצונו למלוך ולהיות אלוהים, חטא ההפרדות והקרע מההוויה - זהו האדם שאחרי החטא…'[הרב שג”ר]
