מהי משמעותה של חגיגת חודש האביב, מלבד חגיגת חג הפסח הנפרש על פני שבוע אחד בלבד מתוך ארבעת השבועות של חודש האביב? הרב אלחנן ניר פותח פתחים לקשר בין האביב והחלומות, החגים והעתיד של כולנו
ב
ב
מעגל השנה העברי מתפתל בין רצף של תחנות זהות שונות. הוא נע לו בין הסתיו המבשר את בואם של ראש השנה, יום כיפור וסוכות, לבין האביב המביא בריחו המשכר את פסח. כמו בנשימה רב-דורית אנו שואפים ונושפים את משב הדורות: מדליקים נרות קטנים בחנוכה, עולזים בפורים, מתכנסים אל חיק המשפחה המורחבת בימי הפסח, מדליקים מדורות-ענק בל"ג בעומר ומתכווצים אל החורבן, קריסת הביתיות וגלות השכינה בימי בין המצרים.
אלא שרק על חג אחד נאמר מפורשות במקרא כי יש להפוך אותו לחודש שלם של חגיגה:
שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַה' אֱ-לֹהֶיךָ, כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה
(דברים טז, א).
חודש שלם, חודש האביב, יש לשמור.
מהי משמעותה של חגיגה חודשית זו, מלבד חגיגת חג הפסח הנפרש על פני שבוע אחד בלבד מתוך ארבעת השבועות של חודש האביב? זאת לא פורש, והותיר לנו המקרא להעלות כיוונים משלנו על אופני שימור חודש הפריחה הזה.
החגים הם נייר לקמוס עבור החברה: הם דורשים ממנה לבחון את עצמה – כיצד היא מעצבת את פניה לאורך הזמן. החג הוא נשָא של מסורת עדינה ושורשית, המתעגלת בקרבנו במעגלים הולכים וגדלים זה אלפי שנים ועשרות דורות, ויחד עם המסורת הנמשכת ועוברת הרי שכל דור מוסיף את הגוון שלו, מאיר פינות שקודמיו לא הכירו. וראוי להקדיש תשומת-לב ויגיעת-נשמה לשאלה כיצד מתעצבים פני החגים במדינת ישראל, כחברה וכיחידים.
ופסח, אף יותר משאר החגים, הוא הזמן לשאלות. ואף נפסק כי אם אין לאדם מי שישאל הוא "שואל את עצמו" (שולחן ערוך, אורח חיים, תעג, ז). זוהי המשימה של החודש כולו: לשאול ולשמור. כי יש לשמור את החודש הזה מכל משמר ולא לתת לו לברוח לנו מתחת לידיים. בשמירה הזאת נסתכל על עצמנו ונשאל - מה החגים הללו מפעילים בנו; כיצד אנו מבקשים לכונן אותם כמשמעותיים ומכונני-זהות, ואיך לא ניתן להם ליפול אל סבך הפולקלור חסר התשוקה, המנומנם והעייף. כי זה הזמן לחלום, וברצינות: מה אנו מבקשים להניח כאן לדורות הבאים. אינני חושב שלאחד ממרכיבי החברה הישראלית הנוכחית יש פתרונות קסם לשאלות הללו, אבל אני משוכנע כי יחד נוכל להתחיל ולטוות את התפרים המחברים חלומות למציאות.
פסח, חג הקושיות, הוא הזמן לשאול את השאלות ולא לוותר. כי אמנם דני סנדרסון שר "בעולם, ילד, אין מקום לסתם חולמים" - אבל ניסן הוא הזמן לשוב אל הפשוט, וכבר לימד אותנו המהר"ל מפראג כי "המצה פשוטה, לא כמו חמץ, שהוא מורכב" (גבורות ה', פרק כו). ככה בפשטות: לחזור ולהיות ילדים, לחזור ולשאול.
וכדי לחלום יש צורך באמון. להסב בנחת של ימי האביב ולומר לזולת בקול, לאט ולא לחוש: "אתה פלא ונשמתך פלא גדול, חידוש כמוך לא היה מעולם". ולא פעם אף יותר קשה מכך הוא להסתכל על עצמך ולומר בקול ובנחת: "אני פלא ונשמתי פלא גדול, חידוש כמוני לא היה מעולם". כשאדם מקבל את עצמו ואוהב את עצמו, לחלוטין, מודע לחסד שבעצם ההיות והקיום - זו גאולה. זהו פסח.
