מה פשר כל המסעות המתוארים בפרשתנו? נצא למסע נוסף בעקבות מדרש תנחומא, המותח קו מאדם הראשון, דרך הרוצח בשגגה, ועד ימינו אנו.
ש
ש
כמידי שנה, פוגשת אותנו פרשת מסעי בעיצומם של ימי החורבן. אבדן הבית והגעגוע נכרכים בחומו של הקיץ ובסיומו של ספר במדבר.
שנים של נדודים במדבר מסתכמות בפרשתנו ברשימה של ארבעים ושניים מסעות, המציבים לנגד עינינו את דמותו של דור המדבר כדור של נדודים בלתי פוסקים - ‘ויסעו-ויחנו-ויסעו-ויחנו’.
מה פשרה של הרשימה הזו?
קפיצה לסיום הפרשה מפגישה אותנו עם נודד אחר - הרוצח בשגגה, הנודד אף הוא ממקומו וגולה לעיר המקלט.
על רקע דמותו הטראגית של הרוצח בשגגה, שב התנחומא וקורא את הסיפור המכונן של אדם הראשון - למעשה הגולה הראשון:
(תנחומא מסעי סי’ יא)
“טוב וישר ה’ על כן יורה חטאים בדרך”
אמר דוד: ריבונו של עולם, אילולי רחמיך שקדמו לאדם הראשון, לא היה לו עמידה… ומה עשית לו? גרשת אותו מגן עדן, שנאמר: ויגרש את האדם (שם שם כד). ולמה נתגרש? על שהביא מיתה על הדורות. והיה צריך למות מיד, אלא שריחמת עליו וגירשתו,
כדרך הרוצח חברו בשגגה, שגולה ממקומו ויושב בערי מקלט. לכך נאמר: זכור רחמיך ה’ וחסדיך וגו’.
מראשיתו, נעוץ הסיפור האנושי בגלות, באבדן המקום והגעגוע. החטא הקדמוני מוציא את האדם ממקומו הטבעי וגוזר עליו יציאה למסע של תיקון וחזרה. סיפור הגלות ואבדן המקום ישוב ויופיע בדמותו של קין, הרוצח הראשון, הנדון גם הוא להיות נע ונד, ובהמשך שוב - בדור המבול, הנדון לאיבוד טוטאלי של המקום והתכנסות בתיבת נח השטה על פני המים הסוערים…
ההשוואה לאדם הראשון מאירה מחדש גם את דמותו של הרוצח בשגגה.
הטרגדיה בגלותו של הרוצח בשגגה מדגישה את הממד המיתי שבאשמתו. השגגה איננה מאפשרת להטיל עליו אחריות מוסרית פשוטה, ואף על פי כן – אשמת הרצח מוטלת על השוגג, ונתבעת ממנו על ידי האדמה שנטמאה בדמו של הנרצח. האשמה איננה תוצר של אחריות ועוול שנעשה על ידי אותו אדם, אלא של בקע בסיסי בקיום שהשגגה אינה אלא התפרצות שלו החוצה. הרוצח המגורש מן האדמה נושא על גבו את החטא הקדמון, את קלקולה של ההוויה כולה. גלותו אינה אלא השתקפות של הפער מן המקום, קללת גן עדן, גלות השכינה.
אלא שאין זו רק קללה. במדרש שהובא לעיל הגירוש הוא גם פעולה של רחמים. למעשה, כך הוא גם בפשט המקראות, שם מוצגת הגלות כהגנה מפני גואל הדם. הגלות, מסתבר, היא גם התיקון עצמו: הריחוק מן המקום מעורר את הגעגוע והרחמים, ויש בו כפרה. הנדידה, היציאה מן המקום, היא למעשה כבר תחילת המעגל שסופו חזרה ותיקון.
סיומו של המדרש כורך את הסיפור גם בגלותו של עם ישראל:
(תנחומא מסעי סי’ יג)
“את מוצא שסנחריב הגלה ישראל שלש גליות… נבוכדנצר אף הוא הגלה שלש גליות…
אמר הקדוש ברוך הוא: בעולם הזה על ידי עונות גלו ישראל ונתפזרו בשערי הארץ, שנאמר: ואזרם במזרה בשערי הארץ (ירמי’ טו ז).
אבל לעתיד לבא, אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה’ אלהיך ומשם יקחך (דברי’ ל ד).
וכתיב: ונפוצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ ( ישע’ יא יב).
וכתיב: ופדויי ה’ ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה (שם נא יא). וכן יהי רצון, אמן ואמן.”
כשם שהרוצח בשגגה יכול לשוב לאדמתו לאחר שגלה, כך גם העם עתיד לשוב לארצו. גלותו של עם ישראל, וממילא גם תיקונה ושיבת ציון, אינם אלא סיומו של הגלגל. חזרת ישראל לארצו היא תיקון היחס אל המקום ואל האדמה, החזרה אל גן-העדן האבוד.
ש
נשוב לרשימת המסעות שבראש הפרשה. הדינאמיות של התנועה, הדגש על המעבר התכוף שבין חניה לנסיעה - אלו מציבים לנגד עינינו את אבדן המקום של דור המדבר, את חוויתו של הדור שאיבד את ביתו הישן ולמקומו העתידי לא זכה להגיע.
וגם כאן, המסע הוא קודם כל גלות וקללה, טלטלות דור שכשל ברגעי המבחן המשמעותיים. ועם זה - כל מסע ומסע הוא גם גילוי של אמונה וחיבור: ‘על פי ה’ יחנו ועל פי ה’ יסעו’. התנועה וההליכה הופכות למסע האירוסין המרגש, ירח הדבש של האהוב וכלתו - ‘זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר…’
הבעל-שם טוב לימד שמסעות ישראל במדבר מקבילים למסעות האישיים של כל אדם ואדם - ‘כי כל המסעות הם מ”ב והם אצל כל אדם מיום היוולדו עד שובו אל עולמו’. מסלולו האישי של כל אדם מטיל אותו אל הנתיב המוכר שבין הבית האבוד שלעולם לא ישוב, בית הילדות הנוסטלגי והרחוק, לבין הבית העתידי שעוד לא התהווה, ואף הוא לוט בערפילי העתיד הרחוק.
בימים אלו, שבין הבקעת החומות לשריפת הבית, אנחנו נעים עם דור המדבר וחווים שוב את הפער והגעגוע, השאיפה לבית שאיננה מתמלאת.
בתוך הפער הזה אנחנו מנסים לשוב ולרקום את השיח הסבוך והרגיש עם האדמה, שאליה אנחנו מנסים לשוב תוך שאנו נושאים על גבינו את העוון והשגגה, כשברקע כבר מנחמת אותנו תשובת אלול המסתמנת באופק, ומבשרת ‘ושב ה’ אלוהיך את שבותך ורחמך…’
