למען האמת

ב

כ

'וגם נצח ישראל לא ישקר' (שמואל א, טו).כי זה ידוע, שמדת הנצחון אינה סובלת האמת, כי אף אם ייראה לעיניים דבר אמת, ידחה אותו מחמת הנצחון, וזה מבורר מאוד. אך לא כמדת בשר ודם מדת הקדוש ברוך הוא, כי הקדוש ברוך הוא אף בהנצחון הוא אמת, ואינו משקר, חס ושלום. וזהו: וגם נצח ישראל לא ישקר (ליקוטי מוהר"ן קמא, תורה קכב).

ע

א.

פעמים שאנו נפגשים באמירה המאירה את עינינו, שוטפת אותנו בקסם מיידי, כובשת. סוג של כריזמה, אם תרצו. הטקסט, או האמירה בעל-פה, מעידים על עצמם מתוך עצמם בוודאות מופתית. זו תחושה נפלאה: אנו מרגישים שאין אנו זקוקים יותר להוכחות. שכן "האמת", כביכול, ניצבת בפנינו בהירה וגאה, "ופשוטים הדברים וחיים ומותר בם לנגוע".

אותה תחושת שקיפות זכה ומאירה, אשרי מי שזכה לה, מכונה "ניצחון".
היהודי הפשוט והבריא בנפשו, לכשתיקרה בדרכו סברה ניצחת שכזו (ניצחת - לשון ניצחון) בעיצומם של לימוד סוגייה בעיון או התהרהרות אידיאית מסעירה - מיד ישמח בלבו ויכיר כי טובה היא, כי "אמת" היא.

וזהו "אם ייראה לעיניים דבר אמת".

כ
ב.

אלא שאותו אדם נסתר שהוא גיבורה של תורה זו, שאפשר והוא יהודי מעט מסובך, ונכנה אותו לצורך הדיון "הברסלבר" (אף שמדובר כנראה רק בזן מסוים שלהם) - לא יהיה מסוגל להכיר ב"אמת" כזו כאשר יפגוש בה.

אותה אמירה נאה וצלולה, שתאיים לסנוור את עיניו הנוגות באורה הבוהק, תרתיע את הברסלבר שלנו ותעורר בו חשדות כבדים.

לא כך רואה הוא בעיני רוחו את דמותה של האמת. האמת לדידו היא יחפה וצנועה, עצובה ושותקת, לא ברעש היא כי אם בקול דממה דקה. האמת אינה כריזמטית, ואת דבריה היא לוחשת ברוך ובהיסוס. קשה להבחין בה, ויש שילעגו לה, או כלל לא ישימו לבם. האמת היא נוגה, מהורהרת, נבוכה, כמעט מתנצלת על נוכחותה, כמו על עצם קיומה, "על פי הדין אינני זכאית".
כאשר יפגוש אותו ברלסבר ב"אמת", בהופעתה הראשונה המתוארת לעיל - הניצחת והמסנוורת - מיד יידע ("כי זה ידוע") שלא אמת היא. אמנם, נימה משכנעת בקולה, קסמה רב ומפתה, ורבים הנמשכים אחריה - אך כל אלה הם דווקא סימנים שלא זוהי האמת הנכספת. וזהו "ידחה אותו מחמת הניצחון".
הכריזמה הבוטחת בעצמה, התעוזה, הנחישות - כל אלה אינם מסוגלים לשאת את האמת. הם מלאים מדי את עצמם ואת כוחם עד שלא נותר בהם עוד שמץ של חלל פנוי, והאמת שבה וחומקת מידיהם. "מן המקום שבו אנו צודקים לא יצמחו לעולם פרחים באביב". וזהו "כי זה ידוע, שמדת הניצחון אינה סובלת האמת".

ג.

רבי נחמן אינו מותח ביקורת על הברסלבר, אף אינו דורש ממנו לשנות את דרכיו.

אותה ספקנות קיומית הייתה גם מנת חלקו, ומתיאוריו אלה ניכר כי הוא מודע לה היטב. מקורה בקודש, ביושר ובענווה; דווקא ביכולתם של אנשי האמת הענייה, אותם שנרתעים ממידת הניצחון ההמונית המעוורת עיני חכמים, לזכות באמת נקייה ונעלה יותר, לזכך אותה ולהעמיק בה עד בלי די. וזהו "וזה מבורר מאוד".

כ
ד.

עד כאן בבני נשא עסקינן. אותו הלך רוח אנושי הוא טוב וראוי לבני האדם להלוך בו, וזה מבורר מאוד. אך עתה יש לנו לדון בפנים אחרות של מידת הניצחון, בהופעה אחרת של האמת, וממילא במרקם יחסים שונה בין השתיים. אלה הם שני תחומי הכרה ומציאות נבדלים, שכל אחד מהם נכון וקיים במקומו שלו, ויש חשיבות בהבנת כל אחד מהם ובהכרה בשונות שלהם, המתחייבת מהשונות התהומית (אותיות "מהותית") שבין האדם לבוראו, שהוא מנצח ולא בניצחון, הוא בניצחון ואינו מנצח. וזהו "אך לא כמידת בשר ודם מידת הקדוש ברוך הוא".

ה.

מטבע הדברים קיים פער, שאינו ניתן לגישור, בין יכולתנו לעסוק בפרטי פרטים בהלכי נפשו של האדם, לבין העמימות אליה אנו נדרשים בגשתנו אל הקודש, בבואנו להגיד דבר-מה (שלא לומר "לעסוק"), אודות הקדוש-ברוך-הוא. ואכן הדברים קצרים וסתומים, ואף כי ננסה בכל זאת לגעת בהם בזהירות הנחוצה, מכל מקום בעינינו האנושיות המצומצמות, מוטב לנו ללמוד מתחילת התורה, שעיקרה באדם.

ואולם הקריטריונים האנושיים של כריזמה והיפוכה, ניצחון ותבוסתנות, עוצמה ועדינות, מאבדים את משמעותם בעולמו של הקדוש-ברוך-הוא. האלו-ה יתעלה אינו נוטל חלק בנבכי זהותה של האמת החמקמקה הזו וברדיפתה הנואשת, לא משום שהוא כבר 'יודע' את האמת, אלא משום שהוא האמת. והאמת, שהיא היא הקדוש-ברוך-הוא, מכילה בתוכה גם את מידת הניצחון וגם את המידה הנגדית לה.

וזהו "כי הקדוש ברוך הוא אף בהניצחון הוא אמת".
אפשר שאמת אלוקית תופיע בעולם דווקא במידת הניצחון. אפשר שלא. "דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר". כך או כך, ייוותר האדם בתפיסת האמת המוגבלת שלו; שהרי מקובלנו כי בעקבות משיח, טרם ביאת גואל, "האמת תהא נעדרת"; העדר זה של האמת איננו אי נוכחותה, כי אם אופן של נוכחות, אופי של הימצאות. אין האמת נוכחת בהעדרה, היא נעדרת בנוכחותה. ושמא העדרה הוא דווקא זהותה הכפולה, הופעתה המטעה, לבושיה המבלבלים.

ועם כל זה, אל לו לבשר ודם להשליך ממידותיו אל מלך מלכי המלכים. בניסיונותיו להזדהות עם בוראו עליו להישמר מניסיון לזהות את הבורא איתו. וזהו "ואינו משקר, חס ושלום".

ו.

ואולי זהו: "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא יינחם, כי לא אדם הוא להינחם".