ההגדה מבטאת את תודעת הגלות, שבה רק הקב"ה מצילנו מיד העומדים עלינו והגאולה אינה תלויה במעשה. כיצד מתווכים בין תודעה זו לבין המרחב השונה בו אנו חיים? נדרש חיבור ואיזון בין הגדת הגלות לבין האמון והזוגיות של שיר השירים.
הרבה יש לענות ולומר על ליל הסדר ועל ההגדה; על האירוע המשפחתי החד-שנתי הזה המבקש לתמצת ללילה מרוכז אחד את הסיפור היהודי הנמשך של גוי משעבד, יהודי משועבד תחתיו והקב"ה הפודה ומציל. ההיסטוריה הנחשפת בפני קוראי ההגדה אינה של מנצחים אלא של מנוּצחים, כאלו שבשנה הבאה יהיו בני חורין ובירושלים, אולם כעת אינם שם וגם אינן יכולים להיות שם. כעת כל שנותר הוא רק לחלום ולייחל, אולי אף לפצוח בריקוד איטי באחרית הלילה. אך לא לעשות מעשה ואכן לעלות לאותה ירושלים.
אין ההגדה תוהה מדוע כך בנוי המעגל גוי-יהודי-הקב"ה הנפרש בפני הקורא בה, וכלל אינה מציינת – כמצוי רבות בתנ"ך – חטא מסוים שבעטיו מצאונו המכות הרבות והרעות. היא רק מציינת את ההבטחה האלוהית: 'והיא שעמדה לאבותינו ולנו'. הגאולה, אם כן, איננה תלויה במעשה, בלקיחת הגורל לידיים, בהבנה שאף אחד אחר לא יגן עלינו מפני הגוי הנוגש; הגאולה מתרחשת מאיליה, מתכוננת מעצם ההבטחה והשייכות.
אכן כבר קרא להגדה הרמב"ם (בסוף הלכות חמץ ומצה) "הגדת הגלות". וכך בקשו חכמים עם ההליכה לגלות לעצב את זיכרון יציאת מצרים בעיצוב כפול – כחלופה לקרבן פסח המקדשי, עליו דיברה התורה, ותוך נתינת תקווה והחדרת בטחון שבכל צרתם לו צר.
אולם דווקא כי שוֹרה הגלותיות בהגדה ונוכחת בה ההבטחה האלוהית ולא המעשה האנושי, הרי שכעת, אחר אלפיים שנות תפילה ובקשה, כעת כאשר שבנו ארצה והנבואות הגדולות מתממשות למול עינינו אנו נתבעים לשאלה: ומה עכשיו? הנאמר ונפטיר באותה מנגינת דורות-גלות את ההגדה? אמנם ה"בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו" האלמותי בעינו עומד, אך עדיין שונה המרחב בו אנו חיים שינוי תהומי מן המרחב בו חיו דורות הגלות.
דומה כי כעת מבקשת ההגדה להפנים את הגלות וההישרדות בתוך המרחב הגאולתי מלא האקטיביות; הציונות נבנית, ובלא מודע אף ערה לכך, על הבסיס הכל-כך חזק של הגדת הגלות מלאת הפסיביות. אך כעת לא גלות כנועה, אלא כזו המייצרת מתוכה תודעה גאולית מלאת חירות, כזו המבקשת לפתוך את היהודי בישראלי. כך מבקשת הישראליות לחלץ את היהודי מנרפותו והיהודיות את הישראלי מגאוותו.
איך מייצרים סינרגיה כזו? איך מתיכים פסיביות אקטיבית ואקטיביות פסיבית האחת לרעותה? כאן מגיע המקום של שיר השירים, של ה"זיו הארצישראלי של גאולה ואהבה" כפי שכתב מורנו הרב שג"ר (זמן של חירות, עמ' 31). שיר השירים מכריז כי לא רק טורפים ונטרפים, מנצחים ומנוצחים בתוך מעגל כוח אין-סופי, אלא שניים המסוגלים להכיר זה את זה, ליצור קווים מֵחברים ולפגוש באמת. שניים שיודעים כי הסיכוי של כל אחד מהם מצוי דווקא אצל זולתו.
כך, הופכים ימי ניסן לנס של מגע ופָּנים – אדם יוצא מחומותיו עליהם הפקיד כל החורף שומרים, ורואה בריה טובה ואילן טוב ומברך עליהם. מביט ואומר להם – וכל-כך חשוב שלא ישמור לעצמו את הדברים אלא ידאג שישמעו – כמה הם טובים בעיניו. וכמה קשה הדבר לומר זאת לזולת וכמה קל לומר זאת לעץ.
היום אתם יוצאים. חג שמח.
