מעט מאלהים

כ

'אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, פירוש אל תתפלל בשביל דבר שחסר לך, כי לא יקובל תפלתך, אלא כשתרצה להתפלל תתפלל על הכבידות שיש בראש, כי הדבר שחסר לך החסרון יש בשכינה כביכול, כי אדם חלק אלוה ממעל, והחסרון שיש בהחלק יש בכלל, והכלל מרגיש את החסרון של החלק. א"כ תהיה תפלתך על החסרון של הכלל, וזהו פירוש אלא מתוך כובד הראש.' (צוואת הריב"ש ע"ג)

 הבעל שם טוב מוטרד מאותם אנשים המבקשים על צרותיהם האישיות ומתעלמים מצרת הכלל, הלא צרתם הפרטית היא חלק מצרת הכלל. הוא מציג זאת מן הצד ההפוך, מדוע שישעה הקב"ה לתפילתם של האנשים הקטנוניים המדברים על צרותיהם הפרטיות בעוד השכינה עצמה נמצאת בגלות? (גלות השכינה היא ביטוי לצרתו הכללית של עם ישראל). פתרונו של הבעש"ט הוא להתפלל על החסרון הכללי, על השכינה שגלתה ממקומה, מכיוון שבתוך חסרון זה ודאי נכלל גם החסרון האישי, הפרטי, של המתפלל. כך יוצר הבעש"ט, מחד, תחושת סולידאריות כלל ישראלית, ומאידך נותן לאנשיו תחושה שהם מבקשים גם על צרותיהם האישיות.

ר' נחמן, נינו של הבעש"ט, לוקח את מלותיו של אבי זקנו וכותב כך (לקו"מ קמא פ"ט):

'ותחסרהו מעט מאלקים, וכבוד והדר תעטרהו. הנה ידוע כי כל מה שחסר לאדם, הן ברוחני הן בגשמי, החסרון הוא בהשכינה, שהוא בחינת אלקים. וזהו: ותחסרו - בודאי מעט מאלקים; הינו החסרון בודאי מאלקים, הינו בהשכינה.'

ר' נחמן דורש את הפסוק 'ותחסרהו מעט מאלקים' כך - 'ותחסרהו' הוא החסרון האנושי, הוא כנראה 'מעט מאלקים' מיעוט של אלקים, או אם תרצו, של ההתגלות האלקית בעולם. עד כאן אין הבדל עקרוני מאמירתו של הבעש"ט.

'אך כשידע זאת, שהחסרון הוא למעלה ולמטה, בודאי יהיה לו צער גדול ועצבות, ולא יוכל לעבוד ה' יתברך בשמחה'

צרתו של הבעש"ט היתה אנשים קטנים עם בעיות קטנות, לכשיתחוור להם שבעיותיהם הקטנות אינן אלא פסיק מתוך הבעיה הגדולה, ודאי יוקל להם, כך הבעש"ט. אך ר' נחמן מתמודד מול מסקנתו של הבעש"ט, הוא עומד מול הבעיה הגדולה, הכללית, והיא כל כך גדולה וכל כך כללית עד ייאוש, איך אוכל להתגבר על הבעיה הענקית הזו? כך ר' נחמן, הרי אפילו על צרותי האישיות, הקטנות, אינני מסוגל להתגבר בעצמי. במקום בו מוצא הבעש"ט צרה, מחפש ר' נחמן נחמה ובמקום בו מוצא הבעש"ט פתרון רואה ר' נחמן רק צער גדול ועצבות.

אך ר' נחמן הולך קדימה צעד אחד נוסף. הבעיה, כך ר' נחמן, איננה חוסר השלמות, לא זה הפרטי (למטה) ולא זה הכללי (למעלה), חוסר השלמות היה הווה ויהיה, הבעיה היא שחוסר השלמות הזה גורם לך להיות עצוב, שבגללו אינך יכול לעבוד את ה' יתברך בשמחה.

ר' נחמן משתמש במתודה המופיעה בתורה אחרת של הבעש"ט. הריהי לפניכם:

'לפעמים מטעה היצה"ר לאדם ואומר לו שעבר עבירה גדולה אע"פ שאינו אלא חומרא בעלמא, או שאינה עבירה כלל, וכוונתו שיהא האדם בעצבות מכח זה, ויבוטל בעצבותו מעבודת הבורא ית'.

וצריך האדם להבין הרמאות הזה, ויאמר להיצר הרע איני משגיח על החומרא שאתה אומר לי, שכוונתך לבטלני מעבודתו יתב', ושקר אתה דובר. וגם אם הוא באמת קצת חטא, יותר יהיה נחת לבוראי שלא אשגיח על החומרא שאתה אומר לי לגרום לי עצבות בעבודתו, אדרבא, אעבוד אותו בשמחה, כי זהו כלל גדול כי אין כוונתי בעבודה לצורך עצמי, רק לעשות נחת רוח לפניו יתברך, וא"כ אף שלא אשגיח על החומרא שאתה אומר לא יקפיד הבורא עלי…

וזהו כלל גדול בעבודת הבורא ית' שיזהר מעצבות כל מה שיוכל (צוואת הריב"ש מ"ד).

 בתורה זו, מן הקצוניות שבתורותיו של הבעש"ט, מופנית תשומת ליבנו לגורם שאיננו רגילים להתייחס אליו בעבודת ה' שלנו - הקב"ה. אנו רגילים לחשוב כי 'ושמרת את מצות ה' אלקיך ללכת בדרכיו ליראה אותו' פירושו לקיים את המערכת ההלכתית לכל פרטיה ודקדוקיה. בא הבעש"ט ומחדש לנו - יש גורם נוסף, בסיסי הרבה יותר והוא  – השמחה. מה תעשה אם אינך מצליח לקיים דקדוק מסוים מדקדוקי ההלכה וכשלון זה גורם לך להצטער, להלחץ, להעצב? הפתרון, כך הבעש"ט, אינו נמצא כלל בשדה ההלכתי מכיוון שהבעיה אינה נמצאת שם. אנו דימינו בנפשנו כי הבעיה היתה הכשלון בקיום דקדוק ההלכה, העצב הנו תוצאה של הכשלון והפתרון יהיה בהצלחת קיום הדקדוק. אומר הבעש"ט - לא! הבעיה היא העצב, הגורם לבעיה הוא הכשלון בקיום דקדוק ההלכה ועל כן יהיה הפתרון הפשוט הפוך מן הפתרון שדימינו בנפשנו, הינו וויתור על דקדוק ההלכה הנ"ל. השמחה הפשוטה אליה תסלל הדרך בוויתור זה, תהיה מילוי רצונו ית'.

ממשיך ר' נחמן ואומר:

ולכך צריך להשיב לעצמו: מה אני ומה חיי; כי המלך בעצמו מספר לי החסרון שלו, וכי יש כבוד גדול מזה? ומתוך כך בא לשמחה גדולה…'

שורש פתרונו של ר' נחמן, כשורש פתרונו של הבעש"ט, הוא בהפיכת המשוואה, בהפיכת תוצאת הבעיה לבעיה עצמה (הפיכת XY=Z  ל Z\Y=X) אנו דימינו בנפשנו כי הבעיה היא חוסר האפשרות להתמודד עם הצרה הכללית של גלות השכינה כבטוי לצרת היחיד, העצב הנו תוצאה של חוסר אפשרות זה והפתרון יהיה, קרוב לודאי, בנטישת ההתמודדות עם הבלתי אפשרי וחזרה להתמודדות פרטית, איש איש ומטענו האישי, פתרון קפיטליסטי האומר 'אם כל אחד ידאג לעצמו לא יהיה מישהו שלא ידאגו לו'. אומר ר' נחמן - לא! הבעיה היא העצב, הגורם לבעיה הוא חוסר האפשרות להתמודד עם גלות השכינה, על כן יהיה הפתרון הפשוט, הפוך מן הפתרון שדימינו בנפשנו.

בואו נצייר בעיני רוחנו לרגע את דמותו של ר' נחמן לאחר הפסקה השניה ('אך כשידע זאת…'), אדם קטן, מאוים, נבוך, העומד מול ההר הגבוה, המטיל צל אימתני, של גלות השכינה. כל רצונו היה למלא את חסרונותיו הקטנים, הפרטיים ולפתע בא הבעש"ט ואמר לו שאין מקום לחסרונותיו הקטנים, עליו להתמודד עם ההר שבתוכו נכללים גם חסרונותיו הוא. דימינו בנפשנו שאפשר לברוח מהבעש"ט חזרה לתפילה פרטית אך אבחנתו של הבעש"ט נכונה גם אם נרגיש מאוימים ממסקנותיה – תפילה פרטית אינה נשמעת בתוך החסרון הגדול של השכינה. על כן, כך ר' נחמן, היפך הפתרון של בריחה מההר יהיה – הקשבה להר. באינטואיציה אנושית עדינה מבין ר' נחמן לפתע כי צרותיו הקטנות, (או אלו שדימה שהן צרותיו) אינן אלא צרות השכינה בזעיר אנפין. חייו שלו המיוסרים, הבודדים, אינם אלא בבואה של חיי השכינה. מה רוצה ממני הקב"ה בנתנו לי בבואה זו? כך ר' נחמן, אין זאת כי אם רצון לספר לי משהו, לשתף אותי בחסרונו. אני הקטן הועליתי באחת מעמדת הגמד המפוחד הכורע תחת נטל ההר לתפקיד שומר סודו של המלך, לאיש סתריו. אינני בודד יותר, יש לי בן שיח.

ר' נחמן מוצא נחמה בדיאלוג, בשיח. המשימה אינה פשוטה יותר עכשיו אבל לפחות יש שותף לדרך, יש מי שמספר לי על צרותיו הוא, שודאי אין לי לנסות ולהתחרות בהן, להיפך, צרותי שלי אינן קימות בזכות עצמן, הן הדיבור,הן הקשר שלי עם הקב"ה. יש מי שמדבר איתי, אינני אדם בודד יותר, משוטט לבדי בעולם קפקאי, אני איש סודו של המלך. ובנוסף, אין לי לנסות ולפתור את צרותי שכן אין אלו צרותי האמיתיות. צרותי האמיתיות הן העצבות והדכדוך ואלו שדימיתי לראות בהן את צרותי אינן אלא מלותיו של הקב"ה. לכאורה השנוי הוא בנקודת המבט בלבד אך למעשה הבדל זה הוא ההבדל שבין חיים של כריעה תחת נטל המציאות, לבין חיים מתוך האזנה לעולם, חיים של יציאה מן ה'אני'.

אולי ניתן להסיק מכאן  שכשם שצרותי שלי הופכות מצרות לצינור תקשורת עם הקב"ה, כך גם גלות השכינה הכללית הופכת, מבחינת הקב"ה, מצרה לצינור תקשורת עם האדם.