על בריאת הזמן ואיונו

ש

ש

"כשזוכין לדעת השלם אזי יכולין לעשות ולעבוד השם יתברך ברבע שעה מה שאדם אחר צריך צריך לעבוד ולהתיגע על זה שבעים שנה."[1]

בראשית ברא אלוקים את העולם מאין ליש. והצדיק, אמר המגיד ממזריטש, מחזיר את העולם מיש לאין.

בראשית ברא אלוקים את הזמן. שהרי "הזמן עצמו בכלל הנבראים".[2]

"ומי שאינו מרגיש בתנועה", יאמר הרשב"ץ, "כגון אלו הנשקעים בדברים המענגים אותם, ידמו להם הזמן הארוך קצר ולא יפעל הזמן כלום, כמו שספרו הפילוסופים על אנשים אלהיים נשקעים בשינה בארץ רודי"ש בהדבקם בשכל הפועל שלא הרגישו בתנועה, וכן לא הרגישו בזמן כי הזמן מקרה לתנועה, וכן הזכירו חז"ל על חוני המעגל שנשקע בשינה שבעים שנה ולא הרגיש התנועה, והזמן לא פעל בו כלום, כאילו לא היה אלא שנת של לילה אחת. וזה היה ענין משה רבנו עליו השלום בעומדו בהר ארבעים יום וארבעים לילה, כי מרוב התענוג שהיה לו מלימוד תורה מפי הגבורה לא הרגיש בתנועה והזמן לא פעל בו כלום… ובמדרש תנחומא רמזו שמשה רבנו ע"ה לא מרגיש בזמן, וזהו שאמרו מנין היה יודע משה אימתי יום ואימתי לילה אלא שהקב"ה מלמדו תורה שבכתב ידע שהוא יום…".[3]

תענוג תמידי אינו תענוג,[4] ויתכן שאם אדם יכול היה לחוות עונג תמידי, יתכן והיה מתעלה מעל הזמן, והיה הופך את היש (את הזמן) לאין.

ומלמדנו רבי נחמן מברסלב ש"ה' יתברך הוא למעלה מהזמן… וזה העניין הוא באמת דבר נפלא ונעלם מאוד, ואי אפשר להבין זאת בשכל אנושי. אך דע, שעיקר הזמן הוא רק מחמת שאין מבינים, דהיינו מחמת ששכלנו קטן. כי כל מה שהשכל גדול ביותר, הזמן נקטן ומסתלק. כי בחלום שאז השכל מסתלק, ואין לו רק כח המדמה, אזי ברבע שעה יכולים לעבור כל השבעים שנה. כאשר נדמה בחלום, שעובר והולך כמה וכמה זמנים, בשעה מועטת מאוד. ואח"כ כשנתעוררים מהשינה, אזי רואים, שכל אלו הזמנים והשבעים שנה שעברו בחלום, הוא זמן מועט מאוד באמת. וזה מחמת, שאח"כ בהקיץ אז חוזר השכל אליו… כמו כן ממש, מה שנחשב לפי שכלינו שבעים שנה ממש, הוא בשכל הגבוה למעלה יותר, רק רבע שעה… כמו כן יש שכל למעלה משכל עד שהזמן מתבטל לגמרי".[5]

ניתן לומר שככל שהברואים מתרחקים מן המוחין האלוקיים כך גדל אצלם הזמן. אצל רבי נחמן כפי שראינו ש"יש שכל למעלה משכל עד שהזמן מתבטל לגמרי" כך שבשכל האלוקי ש"לית מחשבה תפיסא ביה כלל",[6] כבר התבטל לו הזמן. כך גם אצל הרשב"ץ, שהרי התגלות פרצוף "עתיק יומין" הגבוה ביותר - הפרצוף שעוד שייך למאציל עצמו עוד למעלה מנאצליו, שהוא למעשה מקור התענוג - הוא מתגלה ע"פ הקבלה בספירת ה"בינה" (אחת מספירות המוחין האלוקיים). לדידו של הרשב"ץ, ביטול הזמן תליא בהתקרבות לגילוי התענוג.

"וכשישים האדם הדברים האלה על לבו", אומר האדמו"ר הזקן, "שכל העולם הוא תחת הזמן והזמן הוא נחשב כרגע לפניו יתברך שהוא למעלה מהזמן ואין לפניו שום התחלקות זמן כלל והיתה בלבו כיקוד אש בוערת ותכלה נפשו לדבקה בו יתברך וזהו תשובה קדמה לעולם. שאין הפירוש שהיתה קודם בריאת העולם. שאם אין עולם אין עון אשר חטא ואין תשובה. אלא הענין שהתשובה בכלות הנפש הוא למעלה מהזמן והעולם. שהוא לדבקה בו יתברך באור אין סוף ברוך הוא שאין לפניו שום התחלקות זמן כלל. שמחמת התבוננות הזה בא לידי תשובה בכלות הנפש… כמו שנאמר אני הוי' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם פירוש שאין לכם כלות הנפש הרי שכלות הנפש הוא מחמת לא שניתי. ועל ידי זה ימשיך אלקותו בעולם להיות לו דירה בתחתונים".[7]

בסופו של חשבון, אין המטרה התאיינות גמורה, כרצוא ללא שוב, המאפיינת את תשוקתם של בני אהרון - נדב ואביהו שהתגשמה ועודנה משתוקקת בליבותיהם של נשמות נוספות כתיאורה של המשוררת: "הימים הבוערים / כאשר שרו הנשמות / למות כבני אהרון / בהקריבך אש לאלוהים - / נעלה מבית נחמד / נעלה מגפן של זהב".[8] המטרה, אם כך, היא לעשות לקב"ה דירה בתחתונים.[9]

"ועל ידי התבוננות זו נמשך לאדם גם כן לב נשבר ונדכה שיהיה שוה בעיניו כל עניני העולם שנופלים תחת הזמן עבר הוה ועתיד והוה ולא יתאוה להם ולא ישית לב אליהם כלל כי יאמר ללבו הרי קודם זה כמה שנים לא עלתה על לבי לכל לחשוב ולהרהר בענין זה ואחר כמה שנים לא יהיה הדבר ולא יבא כלל. ולכן גם עתה יהיה דומה בעיניו כאלו הוא קודם הזמן הזה ואחריו."[10] וכך באופן פרדוקסאלי, האיון האמיתי הוא דווקא ביש - עשיית רצון ה' (הרצון הוא בספירת "כתר", המוגדר כ"אין"), לעשות לו דירה בתחתונים, ביש.

אבל באמת אתה חושב מרחוק להטיב אחריתנו בטובות נוראות ונפלאות

אשר לא נשמעו מעולם,

ויש תקווה לאחריתנו,

על כן רמזת לנו מרחוק והודעתנו גם עתה

התנוצצות נפלא מבחינת מעבר לזמן,

למען נדע ונבין שכל אריכת הזמן

של כל הגלות

והצרות […]

הכל אינו נחשב לכלום

והכל ישתכח ויתבטל

לגמרי

בעת שיתגלה הדעת השלם

על ידי משיח צדקנו

שיבוא במהרה בימינו

שנזכה להשיג את דעת של בחינת -

למעלה מן הזמן.[11]

שש

ש

ש

ש

[1] שיחות הר"ן קעד.

[2] מורה נבוכים חלק ב פי"ג.

[3] מגן אבות פ"ה משנה כא, עמ' צד.

[4] ראה: כתר שם טוב חלק ראשון, קכא.

[5] ליקוטי מוהר"ן תנינא, תורה סא.

[6] הקדמה לתיקוני זוהר דף י"ז עמ' א.

[7] ליקוטי תורה, דרושים לר"ה, עמ' סא א.

[8] זלדה, הימים הבוערים, עמ' 81.

[9] ראה: מדרש תנחומא, נשא, סימן טז.

[10] ליקוטי תורה, דרושים לשמיני עצרת, עמ' צא א.

[11] ליקוטי תפילות חלק ב, לב.