ש ש ש ‘בשאלה עומק האמונה’ זעק האיז’ביצר את קושיות ליל הסדר. נהמתו של האיז’ביצר אופיינית למפגש חשוף עם חטאי הנעורים שהרי בליל הסדר זו חוויית התשתית. לפגוש ולשחזר את המקומות הרעים של עם שדבקו בו הכיעור וההשפלה של עבדים. הסבא מקלם היה זוחל בליל הסדר על הארץ, לשחזר חווייה של עבד בפועל ממש. המפגש […]
ש
ש
ש
‘בשאלה עומק האמונה’ זעק האיז’ביצר את קושיות ליל הסדר. נהמתו של האיז’ביצר אופיינית למפגש חשוף עם חטאי הנעורים שהרי בליל הסדר זו חוויית התשתית. לפגוש ולשחזר את המקומות הרעים של עם שדבקו בו הכיעור וההשפלה של עבדים.
הסבא מקלם היה זוחל בליל הסדר על הארץ, לשחזר חווייה של עבד בפועל ממש.
המפגש עם הילדות, מעורר בדרך כלל אי נוחות, בושה, הדחקה, גנות.
כול יהודי נקרא לפתוח בגנות, לפגוש את הצדדים הדחויים והמודחקים, את שורשי הכשלים של דמותו.
זו ההבעה הראשונית וההכרחית של הסובייקט הנגאל, המחפש חירות.
בלילה הזה יהודי איננו איש פרטי.
סבלו האישי וייסורי מאווייו לחירות, מקפלים את הסיפור הגדול של הקיום היהודי
איך נגאלים מסיפורי הילדות, מחטאי הנעורים, מכשלי העבר? איך מסיימים בשבח?
התשובה פשוטה
בתנועה פנימית של עין טובה, של הבשלת הזקנה, ביכולת להעלות את הסבל והמילכודים, לסיפור בוגר, ממקום של הכלה ופיוס פנימי.
להתכתב עם ה’לא כלום’ שבמעמקי הדמות.
ואני זוכר לא כלום לימד הקבצן העיוור של ר’ נחמן
ה’לא כלום’ הוא החלל הפנוי, המעורר את נקודת הראשית למעלה מכול חטא ועוון
בליל הסדר אנו מוזמנים ל’לא כלום’ של היותנו, לא רק כאינדיבידואלים אלא לשורש הנעלם של כנסת ישראל, לצורת יעקב שחקוקה שם למעלה.
העין הטובה של הנבואה, יודעת לספר את עוונות המדבר כשובבות נעורים, כסיפור של תשוקה וכלולות זיווג וייחוד בין כנס”י לקב”ה.
כה אמר ה’ זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותייך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה.
חסד נעורייך? אהבת כלולותייך? והכתוב זועק מרגלים ועגל ומתאוננים.
העלאת הזכירה של הביוגרפיה שלנו לסיפור, איננה התרפקות נוסטלגית
רומנטית שמכסה על מומים, אלא מבט מפוכח מייסורים של עם שרידי חרב, בענוות הזיקנה.
ליל הסדר – ראשיתו ברעב, כל דכפין ייתי וייכול, בעוררות התשוקות והדמיונות
ואחריתו בשובע, בפסח הנאכל על השובע, במליאות, בהבשלת הזקנה.
ראשיתו בעוררות התשוקה של אב לבנו ושל בן לאביו
ואחריתו בשכרות כוסות היין שהן הן כוסות הגאולה
שמטשטשות את הגבולות שבין אבות לבנים ובין בנים לאבותם
ראשיתו במגיד, בדיבור, מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים
ואחריתו בנרצה, בניגון שגבוה מהשפה
ולמעלה מהניגון
בשינה של גאולת שיר השירים
ראשיתו בהימנעות, ביראה של הצעירוּת
ואחריתו בייחוד ובזיווג
ובניגונים המתנגנים בערוב הימים…
עבודת הלילה ההוא היא לעורר ולהתעורר. בלשון הזוה”ק ‘לאכללא שמאלא בימינא’. להציף בדרכים חדשות ישנות את יכולות הפליאה וההשתאות, שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה…
