מדרש הגננת על פרעה והשירותים מקבל הסתכלות רצינית עד תהום רבה – ומראה שרש”י לא מספר לנו בדיחות. שיח לשבת וארא.
ש
ש
כשהייתי בגן חובה, אחת מנקודות השיא של השבוע, הייתה אגדת הגננת לפרשת שבוע. ומתוך כך, מדי שנה, עם חזרתי לפרשת וארא הייתי מתרפק על אגדת אותה שבת, אגדה שהייתה מעלה צחוק על פני. הגננת, לשמחת הילדים, הייתה מצטטת את רש”י (כמובן, שלא כלשונו) על ציוויו של הקב”ה על משה לפקוד את פרעה כאשר האחרון יוצא המימה עם בוקר:
הנה יוצא המימה - לנקביו, שהיה עושה עצמו אלוה ואומר שאינו צריך לנקביו ומשכים ויוצא לנילוס ועושה שם צרכיו.
אחח… פרעה הזה… חושב שהוא עובד על כל העולם… והמצרים האלה… גאונים… חושבים שהמלך שלהם לא צריך ללכת לשירותים אף פעם… ותארו לעצמכם את המבוכה של פרעה כשמשה תופס אותו שם… על חם!
ואכן, במשך שנים, כך הייתי מגיב לדברי רש”י (והמדרש עליו הוא נסמך), במין חיוך של הומור על כסילותו של המלך וטיפשותם של נתיניו. התמונה הפארודית התמוהה הזו, שאיננה יותר ממבט פורימי על כל ההתנהלות המצרית, השביעה אותי במשך שנים ואולם, השנה מצאתי את עצמי רעב לעוד. הרעב הזה התבטא בשאלת-חמשת-האותיות-הפשוטה: “האמנם?” האמנם היו מצרים טפשים עד כדי כך שיאמינו שמלכם אינו נצרך לנקביו כלל? האמנם היה פרעה מספיק טיפש בכדי להאמין שהוא עובד על מישהו?
האמת היא, שקריאת דברי רש”י בטיפת רצינות הופכת אותם על פניהם. פרעה הוצרך לנקביו פעם אחת ביום - בכל יום. רצונו של פרעה לעשות עצמו אלוה, כדברי רש”י, דרשה ממנו מחיר כבד. משמעותה של הליכה חד פעמית לשירותים בתחילת הבוקר, מעידה על אלמנטים משמעותיים מאוד בהתנהגותו היומיומית של מלך מצרים.
בהלכות השבת של כתות מדבר יהודה מצוי איסור על עשיית צרכים בשבת. משמעות האיסור איננה התעללות בגופם של מקיימי המצווה אלא שעל מקיימיה להתחשב באיסור זה ולהמנע מאכילת כמויות או סוגים של אוכל שיגרמו להם להצטרך לבוא לידי עבירה. אם נעתיק רעיון זה לגופם של דברים - הרי שפרעה שנצרך לנקביו פעם אחת מידי עשרים וארבע שעות, מוכרח היה להכניע את תאוות האכילה ולהסתפק בהרכב תזונתי מסויים ביותר. עצם העמדה זו מנגידה אותו לכל מלך שהכירו חז”ל - הוא איננו דומה למלך פרסי, יווני או רומי, הידועים בעריכת מסיבות וחגיגות של אכילה ושתייה, עד “שמונים ומאת יום”.
יתרה מזאת, הצגתו את עצמו כאלוה דורשת ממנו לשמור על בריאותו ולא לחלות בשום מחיר. לא תתכן הצגתו כאלוה לצד שילשול, השתעלות, או חוסר יכולת לתפקד בגלל צינון. כלומר, פרעה היה מוכרח לסגל לעצמו, מעבר לתזונה מוקפדת, גם אורח חיים מסודר ובריא - ושוב, האחריות שלוקח פרעה על חייו, אינה אופיינית למלכי מזרח או מערב.
מנגד, התנהגותו כן מזכירה דמות אחרת של מנהיג מההיסטוריה, דווקא מההיסטוריה הלא רחוקה כל כך - היטלר. לא נעים לומר זאת על הדמות הדמונית הזו - אבל היטלר היה צימחוני, ועל פי כל העדויות היה אדם שהסתפק במועט בכל הקשור לאכילה, ושמר על דיאטה קפדנית ומצומצמת ביותר. מנגד, הסיבה לכך הייתה כנראה, שאדם זה שבע מכוח ולשם מופנית הייתה תאוותו.
סרט שיצא אודותיו לפני מספר שנים, ניסה להציגו as is ללא ניסיונות להאדירו או להציגו באור שלילי. הסרט חטף מחיצי ביקורת רבים בשל כך, ומעצם הפיכת היטלר לגיבור של סרט. הביקורת מוצדקת אך הסרט נותן מבט נדיר אל האדם שהיה המפלצת הזו. באחת הסצנות החזקות בסרט, עומדים הגנרלים סביב היטלר ומסבירים לו שאפסו הסיכויים לצאת של גרמניה לצאת וידם על העליונה, ולא נותר אלא להכנע. אבל היטלר לא מוכן, הוא מתפוצץ בזעם על מפקדי הצבא ומצווה עליהם לא להכנע בשום מצב. אבל, אומר לו אחד הגנרלים, יש כאן 3 מיליון אזרחים. אז הם ישלמו בדמם, משיב לו היטלר בעיקשות.
דווקא בשל הצמא של היטלר לכוח ולשליטה, הוא רואה בעם אחראי לא פחות ממנו למצבם השפל. ההבדל היחיד בינו לבינם הוא שהוא מודע לאחריותו על המצב שנוצר, ואילו האזרחים-הכביכול-תמימים אינם לוקחים אחריות על מצבם.
גם כאן, ניתן לזהות את ההקבלה הנוראית - פרעה, עד המכה האחרונה, איננו מוכן להכנע בפני משה. הסיבה לכך נגלית מתוך ההקבלה באופן נהיר - ברור לו לפרעה, כמו גם להיטלר בתקופתו, שתבוסתו לא רק תוכיח שאין הוא אלוה אלא יותר מכך - שהאמת שלו, עליה בנה את חייו תישבר תחתיה ותתגלה כמוטעית. מישהו אמר לי, לאחר ראיית הסרט, שהיטלר היה ממש הדבר המנוגד, הרב’ה של הרשע, וקשה להוציא את פרעה מהגדרה זו. המלחמה של משה בפרעה איננה רק מלחמה על זכויות אדם מול רצונו של אחר בחיי שליט-נשלט, מדובר בשאלת הקיום הכוחני מול קיום חברתי.
