על שתי גרסאות בנוסח הסליחות הספרדי. מה אנחנו מבקשים באשמורת הבוקר של חודש אלול, ובאילו פנים אנו באים לסליחות?
כ
רַחֲמִים פְּשׁוּטִים בִּקַּשְׁנוּ מִמָּךְ. כִּי רַבִּים רַחֲמִים עִמָּךְ. צְדָקָה וָחֶסֶד עֲשֵׂה עִמָּנוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ. אָנָּא ה' אֱלֹהֵינוּ הָסֵר מִמֶּנּוּ וּמִבָּתֵינוּ. וּמִבָּתֵּי כָל-עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל-מָקוֹם שֶׁהֵם. דֶּבֶר. וְחֶרֶב. וּבִזָּה. וּמַשְׁחִית. וּמַגֵּפָה. וְשָׂטָן. וְיֵצֶר הָרָע. וְחוֹלָאִים רָעִים. וְצַר. מֵעַמָּךְ:
חַיִּים טוֹבִים שָׁאַלְנוּ מִמָּךְ. כִּי מְקוֹר חַיִּים עִמָּךְ. צְדָקָה וָחֶסֶד עֲשֵׂה עִמָּנוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ. אָנָּא ה' אֱלֹהֵינוּ הָסֵר מִמֶּנּוּ וּמִבָּתֵינוּ. וּמִבָּתֵּי כָל-עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל-מָקוֹם שֶׁהֵם. דֶּבֶר. וְחֶרֶב. וּבִזָּה. וּמַשְׁחִית. וּמַגֵּפָה. וְשָׂטָן. וְיֵצֶר הָרָע. וְחוֹלָאִים רָעִים. וְצַר. מֵעַמָּךְ:
שני הקטעים היפים הללו באים בזה אחר זה בשלהי סדר הסליחות הספרדי; כנראה שני נוסחים שמישהו לא הצליח לוותר על אף אחד מהם (ואולי חשב שבשלב הזה של הלילה אף אחד לא יהיה ערני מספיק כדי להבחין בדמיון). הבקשות בשני הקטעים הן אותן בקשות: מניין ארוך של צרות ומצוקות, שהיהודים מכירים היטב ומקווים להינצל מהן. כמו בפרשיות הברכות והקללות בתורה, ובחיים בכלל, גם כאן החלק המתוק קצר ותמציתי והחלק המר לא נגמר. הזמן עובר מהר כשנהנים; רוב הזמן סובלים בשקט. היהודי שערך את הסידור שלי הכיר כנראה כל אחד ואחד מהפגעים באופן אישי, ולכן הציב נקודה אחרי כל פגע, שורה שלמה בשיר. הדממה שבלב בין דפיקה לדפיקה.
גם הרשימה המפורטת של הזקוקים להגנה מופיעה בנוסח זהה, נזהרת שלא להפקיר אף יהודי בידי הסערה המשתוללת בחוץ. ושוב רשימת היהודים האומללים מתפרשת לאורך הגלות, ואילו את הצדקה והחסד, אנא עשה - במילה אחת - "עִמנו". האחווה הכלל-יהודית היא אחווה של סבל, ברית בין הבתרים. תמיד טוב ללכת אל בית אֵבֶל מלכת אל בית המשתה. כשהפורענות מתרגשת, לא עלינו, היהודי נזכר ביהדותו; דאגה כנה ועמוקה מתעוררת בו על אחיו לצרה בכל מקום שהם, וגם מקלה מעט על ההתמודדות. הרי יהודי אף פעם לא סובל סתם, וממילא אף פעם לא סובל לבד. הצדקה והחסד, מנגד, מביאים עמם סולידריות פשוטה וכללית, כזו שאינה נצרכת להתפרט בקפידה.
ההבדל בין הנוסחים נמצא אפוא במשפט הראשון. בקריאת הקטע מסופו לראשיתו ניתן היה לחמוק מהשפעתה המכרעת של הכותרת על הטקסט הכפוף לה, להתעלם מהצבע שמעניק הכלל לפרטיו. עתה נשים לב אל פתיחות הקטעים ואל השאלה שעליה הן עשויות להשיב: אדם עומד לפני אלוהיו באישון ליל, מתפלל על השנה החדשה - מה הוא מבקש?
נראה שדרישתו של בעל הנוסח השני תובענית יותר: הוא שואף לזכות ב"חיים טובים", בעוד עמיתו לעמוד אינו מבקש אלא "רחמים פשוטים". בקשת הרחמים הפשוטים היא תחינתו החלושה של העני אל החמלה השוכנת בלבו של אלוהים: עשה למענך, לא למעננו. אל תשלח את משיח צדקך, אל תבנה לנו את בית הבחירה. רק אנא - אם אפשר, אם לא קשה - הסר מאתנו את הייסורים האלה, כי כבר קשה ואי אפשר. מן העבר האחר, שאילת החיים הטובים היא שאיפתו הבורגנית של האדם המבוסס בעולם, הפונה אל הצד החגיגי של אלוהיו, ולא מתבייש: מגיעים לנו חיים טובים. באנו ליהנות. אז אם לא אכפת לך, בוא נלך על זה.
אך מוזר להיזכר בכך שבקשת הרחמים הפשוטים ושאילת החיים הטובים מכילות שתיהן תוכן זהה לחלוטין; כשם שהראשון לא שלל את העוני, השני לא תבע את העושר. ואם כן השוואת הנוסחים יכולה לתרום להבהרת דמותו של המתפלל המובלע בראשי הקטעים - השאלה היא, כאמור, כיצד כל אחד מהם מאפיין ומתייחס לאותן בקשות בדיוק: צדקה, חסד, והסרת כל צרה וצוקה. מתחת לתפילות אלה מסתתרים שני אנשים, שתי קהילות, שני מצבי קיום שונים.
מבקש הרחמים הוא מטבעו סובל. הוא זקוק לחמלה באשר הוא קיים בעולם; לא נוח היה לו להיברא, ומשנברא הוא ממשיך לנוע בחוסר בטחון תמידי. מאלוהיו הוא מבקש רק הקלה, הזדהות, שותפות בעול; לעולם אינו משלה את עצמו, כי אילו סרה מעליו צרה זו או אחרת היה אדם מאושר. שכן סבלו, כאמור, טבוע עמוק בעצם קיומו ואינו תלוי במציאות חייו המסוימת. על כן גם בפתח השנה החדשה הוא מסתפק בלחישה רפה: רחמים פשוטים. ולא יותר.
אחר שמסיים הלה את תפילתו, מביט בו איש החיים הטובים בתמיהה, ולעתים מטיח בו אשמה: מדוע אתה כופר בטובתו של הקדוש ברוך הוא? האם אינך מסוגל לברך על הטובה כשם שאתה מברך על הרעה? אדם כזה טוב לו בעולם; מי שנולד הרוויח, וברוך השם הוא נושם. אפילו הגורל היהודי האכזר אינו מסוגל לייאש אותו. כל בקשתו היא הסרת הנגעים והפגעים, כל אותן צרות המפרות את שלוותו. והוא יודע: רק תיגמר המלחמה, הילד יבריא, הוא יצליח להתמיד בדף היומי, מכבי תזכה בגביע - והחיים יהיו טובים באמת. בפתח השנה החדשה הוא יכול לסמוך על אלוהיו בעיניים עצומות, ולבקש לא פחות מאשר חיים טובים.
היהודי היקר שערך את סדר הסליחות לא יכול היה לוותר על אף אחת משתי הדמויות הללו. שתיהן התרוצצו בקרבו לקול מנגינתן העולצת של מילים כמו "מרום ממרומים, רחם על עגומים", לוגמות יחד במבט לאה תה רגיל גדוש סוכר מכוסות קלקר. כמו ישיבת שיח, והחיים בכלל, גם חיבור התפילות הדומות-שונות האלה יחד הוא קצת שמח קצת עצוב, ואולי נכון יותר: מאוד שמח, מאוד עצוב. יש בקיאים ברצוא ויש בקיאים בשוב; אך בסופו של דבר, רחמים פשוטים, חיים טובים או איך שנקרא לזה - כולנו זקוקים לצדקה וחסד, ולאותם צדקה וחסד בדיוק. אנא ה' אלוהינו.
