ש ש ש פרשת בא עוסקת ביציאת מצרים, והלכות רבות הנוגעות לליל הסדר וחג הפסח מקורן בפרשה זו. יחד עם זאת, יש בדו שיח שבין משה לפרעה בפתיחת הפרשה כדי ללמדנו שתי נקודות הרלוונטיות לעבודת ה’ היומיומית של כל אחד ואחת מאיתנו. הראשונה קשורה לאופיה המשפחתי של עבודת ה’. בפתיחת הפרשה, לאחר ההתראה על מכת […]
ש
ש
ש
פרשת בא עוסקת ביציאת מצרים, והלכות רבות הנוגעות לליל הסדר וחג הפסח מקורן בפרשה זו.
יחד עם זאת, יש בדו שיח שבין משה לפרעה בפתיחת הפרשה כדי ללמדנו שתי נקודות הרלוונטיות לעבודת ה’ היומיומית של כל אחד ואחת מאיתנו.
הראשונה קשורה לאופיה המשפחתי של עבודת ה’.
בפתיחת הפרשה, לאחר ההתראה על מכת הארבה, מציע פרעה למשה ולאהרון ללכת ולעבוד את ה’, אך בנוכחות של הגברים בלבד- לְכוּ נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת ה’.
עמדתו של פרעה היא שעבודת ה’ יכולה להתבצע על ידי הגברים, מכיוון שככל הנראה הם השותפים הטבעיים (והבלעדיים) לטקסים הדתיים שהיו מוכרים לו.
משה טוען אחרת. לדבריו, ‘חג ה’ מחייב יציאה של העם כולו, ‘בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ, בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ…’.
עבודת ה’ לפי משה איננה עניין פולחני של גברים, אלא חוויה חגיגית, רחבה ומלאה, השותפים אליה נערים וזקנים, בנים ובנות. התיאור של משה רבנו יכול ללמדנו על אופיה של עבודת ה’ המבוקשת גם בימינו. זוהי עבודה חוצת גילאים ודורות, חוצת מגדרים ותכונות, והיא צריכה להיות רוויית חגיגיות, שמחה ציבורית וחמימות משפחתיות.
הנקודה השניה מופיעה בהמשכה של הפרשה. פרעה נסוג פרעה מדרישתו להליכת הגברים, אך הוא מציב תנאי אחר. קחו את הילדים, הוא אומר, רַק צֹֽאנְכֶם וּבְקַרְכֶם השאירו במצרים.
גם להצעה זו מסרב משה, כשהפעם נימוקו אחר -’גַם־מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ… וַֽאֲנַחְנוּ לֹֽא נֵדַע מַה־נַּֽעֲבֹד אֶת ה’ עַד בֹּאֵנוּ שָֽׁמָּה’.
בפשטם של דברים, טענת משה היא שאין בני ישראל יכולים להשאיר את צאנם במצרים, משום שייתכן ויזדקקו לו (ואולי לכולו) לצורך הקרבנות והחג.
בעומקם של דברים, גם מכאן ניתן ללמוד הדרכה חשובה לעבודת ה’ שלנו כאן והיום.
את החוויה הדתית לא ניתן לצפות. לעולם ‘לא נדע מה נעבוד את ה’ עד בואנו שמה’. ישנו ממד חיובי של הפתעה, של התרחשות בלתי ניתנת לתיאור מוקדם, של רעננות. עובד ה’ בן זמננו צריך לשאוף להגיע למצב של ‘אי ידיעה’ מה יקרה עד בואו שמה. גם אם התנסינו כבר בחוויות דתיות דומות (ואולי כבר הרבה שנים…), עדיין, בכדי להגיע לאותה השראה, עלינו ללמוד ממשה את היכולת ‘לא לדעת’ ולצפות למה שיקרה, כשיקרה.
ה’שפת אמת’ מוסיף זווית נוספת למקום של ההתחדשות:
ביציאת מצרים נעשו בני ישראל כבריה חדשה ממש…
ולכן כתוב ‘אנכי ה’ אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים’, ולא ‘אשר בראתיך’. כי זה הוא עיקר יותר מהבריאה. ובאמת זה עצמו הרצון שיהיה לבני ישראל זה החידוש יותר עיקר מחידוש הבריאה כי הוא התכלית.
ההתחדשות והיכולת להיעשות ‘כבריה חדשה ממש’ גבוהות יותר מהבריאה הראשונית. ישראל משתבחים בכך שה’ הוציאם ממצרים (וחידש את נפשותיהם) ולא בכך שבראם. היכולת להתחדש ולהשתנות דורשת עוצמות ומניבה תשואות גדולות יותר מאשר הבריאה של דבר שכלל לא היה בעולם. יש כאן צעד של מסירות נפש ומוכנות לוותר על הקבוע והרגיל, יציאה למרחב מדברי של חופש וחיפוש, מרחב שהאתגרים בו רבים ומתוך אמונה שאפשר להתחדש, שיש יעד ותכלית, שיש חיים ושמחה ואמון.
שני מוקדים אלו, של החגיגיות המשפחתית ושל ההליכה אל ה”לא נודע’ ואל המקום החדש, , אלו המטענים שנוכל לקחת לעולמנו כבר עכשיו, חודשיים לפני חודש ניסן.
