מה בין פנחס לי"ז בתמוז? שנה בשנה הם מוצאים את עצמם צמודים אחד לשני הנה סיבה אפשרית.שיח לשבת פנחס.
ש
ש
מידי שנה פוקדת אותנו פרשת פנחס בשבת הסמוכה לי"ז בתמוז – לפניה או לאחריה. צום זה, שנחשב לאחד מארבעת הצומות הקלים (להבדיל מתשעה באב ויום הכיפורים) מקבל ביטוי מיוחד במשנת תענית (פ"ד, מ"ו):
חֲמִשָּׁה דְבָרִים אֵרְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז וַחֲמִשָּׁה בְּתִשְׁעָה בְאָב. בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת, וּבָטַל הַתָּמִיד, וְהָבְקְעָה הָעִיר, וְשָׂרַף אַפָּסְטְמוֹס אֶת התּוֹרָה, וְהֶעֱמִיד צֶלֶם בַּהֵיכָל…
ש
מעבר על רשימת האירועים מדגישה פן מסויים בכל האירועים. את ירידת משה מהר סיני המשילו חז"ל לנסיעה של שליח עם שטר כתובה מהגבר לארוסתו לעתיד. את שבירת הלוחות הם המשילו לשבירתו של אותו הסכם נישואין. האירוע של שבירת הלוחות וכמוהו ביטול התמיד, הבקעת העיר, שריפת התורה והעמדת הצלם בהיכל, מסמלים את השבר שבהסכם הנישואין בין עם ישראל והקב"ה. להבדיל מאירועי תשעה באב (גזרת המרגלים, חורבן הבית, לכידת ביתר וחרישת העיר) שמתארים מוות וחורבן של ממש, אירועי י"ז בתמוז אינם מבטאים אלא את הסדק שבקשר. מאידך, כפי שאומרת הגמרא במקום, אירועי י"ז בתמוז הם הסימן והעדות המוקדמת לאירועי תשעה באב שבדרך – ואלו אינם אלא גילגול של השבר שבין העם לאביהם שבשמים. אולם, כפי שצויין לעיל, י"ז בתמוז נחשב לאחד הצומות הקלים, אולי משום שבניגוד לאבל שכל אדם חווה, את הסדק שמוביל לאבל אי אפשר להראות אלא לאדם הרגיש, חד-העין, שְער לפגמים הקלים בין העם לריבונו וכואב אותם בנפשו.
ומכאן לפנחס, ולניסיון קצר להבין את מעשיו. פנחס, קנאי לשם ה' שהורג בשם הגנה על כבודו – האם אלוקים צריך אותך? אני מאמין באלוקים גדול שלא נפגע כל כך מהר מכל מעשה של בני אדם – כופרים, אפיקורסים או מומרים להכעיס – כולם כאחד קטנים מכדי לפגוע בו. ומי אנחנו שבכלל נדבר? הקב"ה, בפרשת השבוע, מוריד בפני פנחס את הכובע – פנחס איננו קנאי שוטה אלא 'משיב חימה'. ושאלה נוספת, אם רצונו של הקב"ה היה במותם של זמרי וכזבי למה לא כילה בהם את חיציו, למה לחכות להתערבותו של בשר ודם?
חיבורן של השאלות מוביל למסקנה שהבעיה בזנות עם בנות מדין ומואב הייתה דומה לזו של אירועי י"ז בתמוז – מדובר בסדק בקשר שבין עם ישראל והקב"ה. הקב"ה לא נפגע והשמדת החוטאים בכליו לא היתה פוטרת את הבעיה כי הבעיה היתה בַקשר ולא בהתנהגות הספציפית. התייצבותו של זמרי מול משה והזקנים משאיר את האחרונים בבכי ובחוסר אונים משום שענישתו של זמרי על ידי המוסד עצמו (או על ידי הקב"ה שהוא חלק מרכזי מהמוסד הזה) תהפוך את הענישה לחסרת משמעות. רק פנחס, שקם מתוך העדה, יכול לעמוד מול זמרי (באותו אופן שזה עמד מול משה) ולהענישו. בכך, מוכיח פנחס, שהסדק היה רק נקודתי ביותר ולא חילחל אל כל העם. קנאותו איננה אלא התעוררות לתיקונו של סדק (האם לכך כוונת הקב"ה בברית השלום, כהשלמת כלי סדוק), סדק שרק אדם כמוהו רגיש מספיק בכדי לזהות ואמיץ מספיק בכדי לתקן.
ומכאן חזרה לי"ז בתמוז, ליום שמזכיר לנו להיות כפנחס (מעשיו היו נקודתיים אך רצונו אלמותי) לחפש את הסדק ולמצוא דרך לתקנו – ובכך לקרב את עם ישראל לאביו שבשמים.
