ש ש ש לאחר שבשבת שעברה פגשנו את נח, עליו נאמר שהיה 'איש צדיק תמים', אנו פוגשים את אברהם, ואת הציווי של הקב"ה אליו – 'לך לך מארצך וממולדתך…'. אלא שבעוד שהצלת נח נראית מוצדקת על רקע מעשיו הטובים, על צדיקותו ושבחו של אברהם לא מסופר דבר, כך גם מקשה הרמב"ן: "והנה זאת הפרשה לא […]
ש
ש
ש
לאחר שבשבת שעברה פגשנו את נח, עליו נאמר שהיה 'איש צדיק תמים', אנו פוגשים את אברהם, ואת הציווי של הקב"ה אליו - 'לך לך מארצך וממולדתך…'. אלא שבעוד שהצלת נח נראית מוצדקת על רקע מעשיו הטובים, על צדיקותו ושבחו של אברהם לא מסופר דבר, כך גם מקשה הרמב"ן:
"והנה זאת הפרשה לא בארה כל הענין, כי מה טעם שיאמר לו הקדוש ברוך הוא עזוב ארצך ואיטיבה עמך טובה שלא היתה כמוהו בעולם, מבלי שיקדים שהיה אברהם עובד אלהים או צדיק תמים…"
כתשובה, אנו נזכרים במדרשי החכמים המוכרים לנו מילדות אודות אברהם וחייו באור כשדים, שבירת הפסלים, כבשן האש ונמרוד, האמונה בה' ועוד.
ה'שפת אמת' בעקבות הזוהר נותן תשובה אחרת, מופלאה ומרתקת. לדבריו:
"נראה כי זה עצמו השבח ששמע זה המאמר לך לך שנאמר מה' יתברך לכל האנשים תמיד … ואברהם אבינו ע"ה שמע וקיבל. וממילא נקרא רק הדיבור אליו כי הלא לא נמצא מיוחד לשמוע, רק הוא, אבל בודאי זה השבח בעצמו שהיה מוכן לקבל המאמר".
לדברי האדמו"ר מגור, הקריאה האלוקית בעולם 'לך לך', נוכחת תמיד, כל הזמן, לכולם. ריבונו של עולם (כך מובא בזוהר) קורא ומעורר את כל האנשים ש'ישנים בחוריהם', ומזמין אותם ללכת ולהיפתח לקול ה'. לצאת משגרת היומיום החומרית, מהמציאות החלולה, וללכת אחריו 'אל הארץ אשר אראך'. העובדה שאברהם שמע את קול ה', וחש כי הדברים מופנים אליו, היא השבח הגדול ביותר שאפשר לומר עליו, וממילא הוא הופך להיות זכאי לטובה הגדולה של הארץ הטובה.
הארץ לפי פירוש זה, איננה שכר על הליכתו, אלא תוצאה מתבקשת של פתיחותו לקלוט את דבר ה', ומוכנותו המיוחדת לקום ולעשות מעשה בעקבות אותה רגישות והקשבה.
כדאי שנשאל (כל אחד את עצמו) האם אנחנו היום ישנים בחורינו? האם אנחנו שומעים את ה' אומר 'לך לך'? ומה הוא אומר לנו בציווי זה?
