קץ המכוסה – קץ הפלאות

ש

ש

ש

שבעים לשיבה

כשהכנתי את הדרשה היום, חשתי בהתרגשות דומה לזו שמתעוררת בי כאשר אני עובד על דרשת חתונה, לקראת מפגש עם חתן וכלה תחת חופתם. ארץ ישראל היא אהבה ויום העצמאות הוא יום הכלולות, יום חידוש הברית בין עם לנחלת אבותיו.

התחושות הנאיביות שלי בימי הזיכרון והעצמאות - שמחזירים אותי לתמימות של נעוריי - מה משמעותם? האם זו עצימת עין מהמומים? אינני חושב כך.

ישנה אהבת נעורים של שיר השירים, של ארץ ישראל הישנה והטובה של נעמי שמר, יפה ירקוני, סאלח שבתי. זוהי אהבת "כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ"[1] - זהו מבט האוהב ואהובתו, אהבה שמכסה על הפשעים.

אך האם אנו עדיין מסוגלים לכסות ולהתעלם? האם אפשר לאהוב את המדינה באמת? היום? להיות בהשראה הנבואית שמתעקשת לראות בשיבת ציון עקב משיח? אתחלתא? האין זו מיסטיפיקציה אשלייתית?

ישנה אהבת צעירים אך ישנה גם אהבה אחרת, אהבת הזקנים, זו של קהלת, "רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ כָּל יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ"[2]. בשלהי שנת השבעים למדינה - "בן שבעים לשיבה"[3] אמרו חז"ל, זה זמן למבט חדש שמקורו בענווה עמוקה, בהשתחררות מאשליות שהתנפצו בפנים. האם נוכל לקבל את עצמנו? ואם לא לאהוב את עצמנו לפחות לא לשנוא את עצמנו? להיות אמפתיים לעצמנו? לסגור מעגלים, להיות בנחת מעמלנו, לומר 'היה כדאי'?

הזקנה פותחת אותנו להקשבה עמוקה, לעם למוד סבל שחריצים של כאב נטבעו בליבו ובנשמתו, והוא רעב וצמא לתורה חדשה. מבטאים זאת יפה הפסוקים בעמוס:

הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' אלוהים וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה'. וְנָעוּ מִיָּם עַד יָם וּמִצָּפוֹן וְעַד מִזְרָח יְשׁוֹטְטוּ לְבַקֵּשׁ אֶת דְּבַר ה' וְלֹא יִמְצָאוּ. בַּיּוֹם הַהוּא תִּתְעַלַּפְנָה הַבְּתוּלֹת הַיָּפוֹת וְהַבַּחוּרִים בַּצָּמָא. הַנִּשְׁבָּעִים בְּאַשְׁמַת שֹׁמְרוֹן וְאָמְרוּ חֵי אֱלוֹהֶיךָ דָּן וְחֵי דֶּרֶךְ בְּאֵר שָׁבַע וְנָפְלוּ וְלֹא יָקוּמוּ עוֹד[4].

אלו תקוות של אנשים מבוגרים, שנפרדו מאידיאולוגיות שפג תוקפם, שחייהם הפכו לממשיים, שראו טוב בעמלם וראו גם סבל ושכול וייסורים, ואחרי כל זאת ודווקא מהמקום הזה מפעמת בהם האמונה המשיחית, שאכן "זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ".

סולידאריות – ההימנון הלאומי

כל עוד בלבב פנימה

נפש יהודי הומיה,

ובפאתי מזרח קדימה,

עין לציון צופיה,

עוד לא אבדה תקוותנו,

התקווה בת שנות אלפיים,

להיות עם חופשי בארצנו

ארץ ציון וירושלים.

חווית ההימנון מתבטאת ב'עדיין לא': עדיין בגלות - התקווה והאמונה נמצאות בעתיד אחר.

האם אחרי 70 שנה עדיין מרגישים כך?

האין מקום להודות על היש? אינני רוצה להיגרר לסנטימנטאליות, אבל מותר גם להשתאות סביב כל היש, הטוב והחסד שיש במדינה כמות שהיא. מותר להגיד תודה לקב"ה על הטוב והחסד והברכה, ולומר שזכינו.

זכינו למדינה ריבונית חזקה ומוכרת שמעניקה לי את היקר לליבי - את תחושת הבייתיות כאן. מי שהיה בחו"ל, בעיקר באירופה, מבין את המקום ממנו אני מדבר, את משמעות ה'אני כאן' - וכאן ביתי.

ביתיות זו מתבטאת בין השאר בהקשר של השאלה שתמיד נשאלנו: האם אנו יותר יהודים או יותר ישראלים? - אצלי אלו שתי זהויות טוטאליות. הישראליות היא הבייתיות שלי כאן, בפועל ממש. והבייתיות והאינטימיות עם האדמה הזו על יושביה – היא היא המימוש הגבוה של אמונתי.

אנחנו כחברה מסובכים בבעיות לא פשוטות. שיש בה דפוסים לא ראויים של נורמות חברתיות ומוסריות, הרבה אפיקורסות רח"ל, וה' ירחם עוד מומים ופגעים.

אבל מאידך גיסא, מתגלים ומבליחים מידי פעם רבדי עומק של חיברות וסולידאריות.

כשנאבקים על הקיום, על ההישרדות מול האיום והכיליון, נוגעים בממש של הקיום.

בין רגע משתנה השפה, ההתנהגות, ובעיקר התודעה.

תמיד בלכתי ביום הזיכרון בהר הזיתים, ופוגש את עמך ישראל, או כפי שאוהבים לכנות זאת 'משפחת השכול', אני חש סולידאריות עמוקה. זו אינה גחמה אלא תודעה ממשית מאד. אותה יש להעתיק גם אל מחוץ ליגון ולבתי העלמין.

הסולידאריות הזו כל כך קרובה ללב עד שפעמים מתגנב החשש שאולי יצר ההישרדות שלנו אינו מאפשר לנו להיפרד מתודעת האיום הקיומי ושאם יהיה שלום באמת, כזה שכולל שינוי באנושיות עצמה, מטמורפוזה של המציאות, נתדרדר לבנאליות, נתמכר להבל.

אחווה אנושית

אחרי שבעים שנה של לאומיות, אולי סוף סוף הגיעה העת לאחוות האדם. להיפתח באמת, בידיעה ששדה השיח האנושי, הארת הפנים, ההקשבה העמוקה זה לזה הם הזרעים של העתיד. תמיד נוהגים להבחין בין הימין שדבק בברית לבין השמאל האוניברסאלי ששוכח את הברית כדי לחבור לאדם. האומנם? דווקא הדביקות בברית ובקדושה, עשויים לפתוח אותנו לכל האדם.

אנחנו מפחדים. ממה? מהיש. האמונה לעולם אינה כאן היא תמיד מתרחשת שם. היכן? בעתיד, בגאולה וכו'.

בגיל שבעים אין כבר כל כך עתיד, או ליתר דיוק מה שאין עכשיו לא יהיה לעולם. השינוי המיוחל כבר מתרחש בתודעה - זה כאן, זה קורה עכשיו. אחד מבני הישיבה הוכיח אותי השבוע שאני שואל יותר מדי 'מה יהיה?', 'מה הצעד הבא?', כאילו שהעכשיו ומה שקורה כרגע - לא טוב. והוא צודק בביקורת שלו.

ברור לי שהשמש של הציונות, לפחות זו שאני גדלתי על ברכיה, שוקעת. ודור יקום וחי ישיר ליופי וחיים.

מהי הפאזה הבאה? באשר אלי, תמיד אמשיך להתרגש מ'באב אל וואד' ומ'קום והתהלך בארץ', מהנאיביות של הראשונים. אבל ברור לי גם שהפאזה הבאה, שבעים השנים הבאות של המדינה - מה יהיו? אולי זו כבר לא תיקרא מדינה אלא שם אחר - עם אפיון פחות לאומי שיותר מביע את האחווה האנושית ברוח הנביאים? אולי 'קיבוץ ישראל'? 'עם אדם'?

באמריקה יש יום עצמאות, על רקע מלחמת השחרור שלהם כמו אצלנו - מעבדות לחירות. בקנדה לעומת זאת יש 'יום הולדת' למדינה. יש לכך השלכות מרחיקות לכת בכינון האתוס של החברה הקנדית שצמחה כמקבץ של לאומים ושפות בלי שדרה לאומית מובהקת.

בשם 'יום עצמאות' מתבטאת היציאה משעבוד לגאולה, משום כך נוהגים להשוות את ליל הסדר ליום העצמאות - זו החוויה המכוננת שעליה גדלתי.

אולי החוויה המכוננת של שבעים השנים הבאות יהיה בהקשר של 'אראנו נפלאות' ברוח שביעי של פסח ולא של ליל הסדר? [דורשי רשומות כבר שמו לב לז"ע - לעולם יום העצמאות הוא ביום שבו חל שביעי של פסח].

אולי הגיעה העת לשנות את השם 'עצמאות' שטעון בחוויית השחרור – לשם אחר? אולי 'קץ המכוסה'? אולי 'יום הפלאות'? ואולי נזכה בקרוב ממש שיתקיימו בנו דברי הנביא יחזקאל(לו, כד):

וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם. וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם. וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר. וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם. וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים

בעולם העתידי גם השפה הפוליטית תשתנה. כך דרש ר' שלמה קרליבך:

פעם הייתי בקווינס קולג', והייתה שם קבוצה שלימה של תלמידים יהודים. הם אמרו לי: אנחנו לא רוצים קשר עם היהדות. מפני שמישהו אמר לנו שלפי היהדות, ליהודים לא איכפת ממה שקורה לעולם. הדבר החשוב היחיד הוא מה שקורה ליהודים…הסתגרנו בגטו והפסקנו לדבר עם העולם, ואז באו אותם יהודים שהייתה בהם את ההרגשה שאנחנו צריכים לדבר אל העולם ועזבו את הגטו. הם חשבו שבשביל לדבר עם הגויים הם צריכים להיות כמו הגויים. וכך יש מצב שמי שמדבר עם העולם, אין לו מושג מהיהדות. הוא בא ואומר לגויים: 'אני הנביא שלך'. אז הם אומרים לו: 'ומה יש לך לומר לנו?' והוא נותן נאום פוליטי. אבל הגויים רוצים נבואה. אתם מבינים, העולם הלא יהודי לא רוצה לשמוע מאיתנו דיבורים פוליטיים. פוליטיקה יש להם מספיק משלהם. הם רוצים לשמוע נבואות..[5]

אולי ר' שלמה קרליבך צודק בכך שהחברה-האנושות מחפשת פתרונות למצוקותיה במיסטיקה, במיסתורין. האם לציונות הדתית נועד התפקיד הזה? בסופו של חשבון, הראי"ה קוק הוא זה שהנחיל לבני דורנו את התודעה שאי אפשר לאחוז באמונה בלי לגעת בצד המיסטי שלה.

מה תהיה טיבה של גאולת הפלאות? היא תעורר רוח של צדק חברתי, אנושיות של חמלה וחסד, פתיחת הלב והארת פנים לכל יצור נוצר, הפלת מחיצות הניכור. זה יהיה מימוש החזון של הראי"ה קוק שבישר את גילוי משיח בן דוד אחרי מות משיח בן יוסף.

אנחנו כבר עם חופשי בארצנו. העיניים נשואות לרטט העתידי, להארת פנים, לתיקון האנושיות, לחברה מתוקנת, ליסוד כיסא ה' בעולם.

*

מתוך ההפטרה ליוה"ע [ישעיהו פרק י']:

ויצא חטר מגזע ישי ונצר משורשיו יפרה..ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי ארץ…והיה צדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו. וגר זאב עם כבש…והיה ביום ההוא שרש ישי אשר עומד לנס עמים, אליו גויים ידרשו, והיתה מנוחתו כבוד

ש

ש

ש

ש

ש

ש

ש

[1] שיר השירים ד, ז

[2] קהלת ט, ט

[3] משנה אבות פרק ה, משנה כא

[4] עמוס ח, יא-יד

[5] ר' שלמה קרליבך, לב השמים, פסח, בעריכת שמואל זיוון, ירושלים תשס"ה