"ולא יכול משה לבוא… כי שכן עליו הענן"

ש

ש

(לד) וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:

(לה) וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:

שמות, פרק מ

פסוקי החיתום של פרשתנו ושל ספר שמות כולו מתארים את השלמת המשכן והקמתו על ידי משה. מיד לאחר אקורד הסיום "וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה" מופיע הענן ומכסה את אוהל מועד. כיסוי זה המצטרף[1] למילוי כבוד ה' את המשכן לא מאפשר למשה לבוא אל אוהל מועד, ומשאירו בחוץ.

תמונה זו, של משה המקים את המשכן ועומד מחוצה לו בגלל הענן שעליו וכבוד ה' שבתוכו מעוררת בקריאה ראשונה אי נחת. משה, איש האלוקים שכל ספר שמות מתנהל בהנהגתו, מושיע בני ישראל, מרחמם המנהיגם בתלאות המדבר ומתפלל עליהם בחטאיהם, האיש שבפסוקי הסיום של הפרשה נזקפים לזכותו 27 פעלים של עשיה שונה (ויקח, ויקם, ויעש, ויערוך וכו' וכו') מסיים את הקמת המשכן, וכאילו מורחק ממנו עצמו. דברי התורה "וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא" רומזים על רצונו של משה להיכנס, אך רצון זה לא מתממש.

סיום זה לחמש פרשיות המשכן[2] מבטא את היות המשכן ביתו של האלוקי. הכבוד האלוקי ממלא את המשכן, הענן מכסה אותו, אבל משה נשאר בחוץ. העני עומד בחוץ ובעל הבית בפנים. המשכן מוקם על ידי בני ישראל ומשה בראשם, אך עם סיום הקמתו הוא נשאר מקום השכינה, ולאדם לא נותר אלא לעמוד מבחוץ, לכסוף אך להישאר עם תמונת הענן ותו לא. האם זוהי תוצאה של חטא העגל? האם לולא החטא היתה אפשרות אחרת? כך או כך, זוהי המציאות איתה יוצא עם ישראל לדרכו הארוכה בחומשי התורה, במדבר, לדורי דורות.

תמונת המשכן המכוסה בענן היא תמונתו של בית ה' הבלתי ניתן להשגה, של הענן שהוא ענן הערפל שדרכו לא ניתן לראות. הענן הוא הכיסוי על האינטימיות האלוקית שאיננה חדירה ונתפסת לאדם, אפילו הוא משה. מכאן מסקנת המדרש המזהה את כניסתו של משה לאוהל מועד כתלויה בהסתלקותו של הענן:

ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וגו'. כתוב אחד אומר (במדבר ז) "ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו" וגו', וכתוב א' אומר (שמות מ) "ולא יכול משה לבא אל אהל מועד" וגו', אי אפשר לומר וכבא משה שהרי כבר נאמר "לא יכול משה", אי אפשר לומר "לא יכול משה" שכבר נאמר "ובבא משה" וגו', הכריע "כי שכן עליו הענן", אמור מעתה כל זמן שהיה הענן שם לא היה נכנס משה לשם, נסתלק הענן היה נכנס ומדבר עמו.

במדבר רבה פרשה יד ד"ה יט

עמדה זו של המדרש לא רואה אפשרות למפגש של משה עם כבוד ה' כל זמן שהענן נמצא. רק העלות הענן, טשטוש היחידאיות, היא המאפשרת כניסה זו.

מקורות אחרים בחז"ל ראו גם הם את הענן כמפריע לכניסה, אך נתנו מקום לכניסה לאוהל מועד גם כשהענן מכסה אותו. כך מופיע בגמרא ביומא:

רבי זריקא רמי קראי קמיה דרבי אלעזר, ואמרי לה: אמר רבי זריקא רבי אלעזר רמי: כתיב (שמות מ) "ולא יכל משה לבא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן", וכתיב (שמות כד) "ויבא משה בתוך הענן"! מלמד שתפסו הקדוש ברוך הוא למשה והביאו בענן.

דבי רבי ישמעאל תנא: נאמר כאן "בתוך" ונאמר להלן "בתוך", (שמות יד) "ויבאו בני ישראל בתוך הים". מה להלן שביל, דכתיב "והמים להם חמה" - אף כאן שביל.

יומא ד, ב

רבי אלעזר פותר את הבעיה באמצעות תפיסה של הקב"ה למשה והכנסתו לענן. האדם לא יכול להיכנס בעצמו. את התנועה פנימה, אל היחידאיות והאינטימיות, יכול לבצע רק רבש"ע התופס ומכניס.

התנא דבי רבי ישמעאל רואה אפשרות אחרת לכניסת משה למשכן. לדידו, יש אפשרות להיכנס למשכן המעונן כשם שהיתה אפשרות לצעוד בשביל היבש בים סוף. יש כאן יצירת מקום נטול ענן, שביל נייטרלי המאפשר את נוכחותו של משה בתוך/לא בתוך המשכן האלוקי.

במקורות אחרים זוהתה פתיחת ספר ויקרא כהמשך לעמידה של משה מבחוץ. "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר".

ויקרא אל משה. מיכן לא יכנס אדם לבית חבירו אא"כ יאמר לו הכנס. קל וחומר ממשה (שמות מ) "ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד" וגו' וכתיב "ויקרא אל משה".

פסיקתא זוטרתא פרשת ויקרא, דף ב עמוד א

המשכן הוא ביתו של הקב"ה ומשה עומד מבחוץ עד שבעל הבית קורא לו ומזמין אותו להיכנס. יש בדברים אלו משהו עדין יותר מהכנסתו של משה על ידי ה' שראינו קודם לכן. כאן זוהי קריאה, הזמנה, נתינת מקום ואישור כניסה למרחב הפרטי. יתרה מכך, חז"ל ראו בקריאה זו של רבש"ע אל משה תיקון לתחושת הניכור העולה מסיום ספר שמות:

…עושה דברו זה צדיק שעושה רצון יוצרו, ואיזהו זה משה שאמר לו הקב"ה עשה לי משכן ועמד ונזדרז ועשה משכן, והיה עומד מבחוץ שהיה מתירא לבא אל אהל מועד, שנ' (שמות מ) "ולא יכול משה לבא אל אהל מועד", אמר הקב"ה אינו דין שמשה שעשה את המשכן יהא עומד מבחוץ ואני מבפנים, אלא הריני קורא אותו שיכנס, לפיכך כתיב "ויקרא אל משה".

מדרש תנחומא פרשת ויקרא סימן א

הקב"ה רגיש למציאות הזו שאיננה הוגנת, לכך ש'אינו דין' שמשה יעמוד מבחוץ, והוא קורא לו להיכנס.

הזוהר לפרשתנו מציע אפשרות אחרת לחלוטין לכל המציאות הזו של עמידת משה מבחוץ. הדימוי בו הוא משתמש הוא דימוי של חתן וכלה, כשמשה הוא החתן, והמשכן - הכלה.

"ויביאו את המשכן אל משה", (ויחי רלד א) אמאי "ויביאו את המשכן", בגין דהא בההיא שעתא הוה זווגא דמשה לאזדווגא, ועל דא "ויביאו את המשכן אל משה" כמה דאייתי כלה לבי חתן … "ולא יכל משה לבא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן", מאי טעמא, בגין דהות איהי מתתקנא כהאי אתתא דאתתקנת ואתקשטת לגבי בעלה ובההיא שעתא דאיהי קא מתקשטת לא אתחזי לבעלה לאעלא לגבה, ועל דא "ולא יכל משה לבא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן".

זוהר כרך ב (שמות) פרשת פקודי [דף רכ עמוד א]

החתן נשאר בחוץ וממתין להתקשטות הכלה. המתנה זו נובעת כמובן מהצניעות ומהמקום שהוא נותן לה להתארגן בגפה, אך יש בה גם ציפיה ועירור התשוקה וההפתעה שבמפגש עם הכלה המקושטת. כיסוי המשכן איננו אות לניכור, לפי הזוהר, אלא יצירת מרחב אישי שתכליתו העמקת הקשר והמשיכה שבין החתן לכלה.

בלבבי משכן אבנה

ניסיון לקרוא את דברי חז"ל אלו על רקע מערכות היחסים שבין אדם לחבירו, בין איש לאשתו, בין הורים וילדים, יכול ללמדנו לא מעט ולהזמיננו למקומות חדשים.

ראשית, יש לשים לב שהאדם שלצדנו מכוסה בענן. אנחנו תמיד מבחוץ. ניתן לו את הזמן והמקום להתקשט, להתמלא. נמתין בסבלנות מבחוץ עד שיהיה הוא מוכן. אם יקרא לנו להיכנס, אם יתגלה בפנינו ויעלה הענן, אם ייצור לנו שביל, הרי אז נוכל להיפגש עימו בביתו, בתוכו.

וכבעלי הבית, נדע לשמור על עצמנו, אך להיות רגישים לאלו שבנו ובונים אותנו, ומחכים מבחוץ. נדע לקרוא ולעיתים להכניס בידינו את הזולת למקום האישי, לתוכיות משכננו, כשנהיה מוכנים.

ש

ש

ש

ש

ש

ש

[1]   הצטרפות זו זוקקת ליבון - האם הענן המכסה מאפשר את מילוי המשכן ע"י כבוד ה'? האם כיסוי הענן נובע מנוכחות אלוקית זו? האם הוא מבטא אותה? מזהיר מפניה?

[2]   לאחר פסוקים אלו מופיעים עוד שלושה פסוקים הנוגעים לענן ולמסעות בני ישראל, ואכמ"ל.