הרהורים על החירות

ש

ש
וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלוֹהִים מִן הָעֲבֹדָה: וַיִּשְׁמַע אֱלוֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלוֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב: וַיַּרְא אֱלוֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלוֹהִים:
(שמות ב, כג-כה)
לפי תורה ל"א בליקוטי מוהר"ן, החירות תלויה בשמירת הברית-קודש, שהיא - בהקשר הזה - היכולת להיות חלק מהנעשה, חלק ממשהו גדול יותר ממך. זוהי חירות במשמעות שייחס לה שפינוזה - פעולה המתגברת על המניעות החיצוניות לַטבע הפנימי, שהוא - לפי שפינוזה - אחדות האדם עם אלוהים.

גם במובן הפשוט ביותר של היומיום ברור שהלחץ, הדוחק, החובות - הם מסמנים את הדבר שהוא ההיפך מחירות, וזה גם הכלי של המצרים בשעבדם את בני ישראל: "תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ בָהּ וְאַל יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שָׁקֶר" .
זכרון הברית ההיסטורית שלנו עם אלוהים יכול לאפשר לנו לחיות במרחב זמני הרבה יותר נרחב מאשר ההווה הדוחק אותנו, ולזכות לחירות מהלחץ והעבודה הקשה. לזכרון הזה רבי נחמן קורא 'ישוב הדעת'. בפרספקטיבה היסטורית, ההווה שלנו מקבל את הפרופורציות הנכונות שלו.
אך הלחץ והעבודה עשויים, מצד שני, לפטור את האדם מהצורך לחשוב ולשאת על כתפיו את משא הברית וההיסטוריה. לכן, אנחנו עלולים לבחור בעבדות.

בנוסף ובמובן אחר, צריך לשים לב לכך שלהגדרת החירות הזו יש בעצם משמעות הפוכה מזו המורגלת על הלשון: החירות משמעה בעצם לוותר על החירות האוטונומית לטובת הברית, כיוון שטבענו האמיתי הינו שייכות למשהו אחר, גדול.
אוגוסטינוס מתאר בספרו "וידויים" כיצד עבר תהליך של היפוך הלב - השלכת מערכת רצונות ישנה לטובת רצון חדש. לאחר שבמשך שנים רבות הצליח רק "לרצות לרצות" קרבת אלוהים ולא יותר מכך, הוא זוכה להבנה שאי אפשר לרצות רצון אלהי, אלא רק לקבל אותו מבחוץ. בד בבד, הוא מבין שכל רצונותיו הישנים אינם הרצונות שלו, אלא שהוא שייך להם וכבול אליהם. על כך אמר: "הַרְפּוּ וּדְעוּ כִּי אָנֹכִי אֱלוֹהִים" .
העולם של התודעה המשועבדת הוא, עבורה, העולם היחיד. המעבר אל החירות של הברית כרוך בוויתור על כל העולם הישן ללא הכרת החדש שיבוא במקומו, ולכן החירות מפחידה מאוד.

בעוד העצבות כובלת, השמחה היא עולם החירות. "כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ" .
השמחה אינה תלויה בנו, בסופו של חשבון. אתה בוחן את עצמך ואת מעשיך ומגלה שאין לך יכולת, אין בך מעשים, אין לך משמעות וערך. הדברים שבהם ראוי לשמוח הם החסד שהשם עשה ועושה איתנו, שבחר בנו מכל העמים, ונתן לנו תורת אמת, ולא עשנו כגויי הארצות. וכאן ישנה מורכבות מסוימת, אולי אפילו פרדוקסלית; כי אמנם זה כיף לקבל מתנות, אבל השמחה נובעת מכך שהמתנות האלה הן חלק מאתנו, הן מה שאנחנו: לא רק נולדתי לזרע ישראל - אני יהודי. מצד אחד זו מתנה שקיבלנו, ומצד שני יסוד אימננטי ומכונן בנו. "אֲזַמְּרָה לֵאלוֹהַי בְּעוֹדִי - בעודי דייקא, היינו על-ידי בחינת העוד שלי" . "העוד שלי" הוא צירוף מילים שמקפל בתוכו את הדיכוטומיה: ה'עוד' - הוא תוספת חיצונית, 'שלי' - חלק ממני. דיכוטומיה זו מבטאת טוב מכל את תודעת הברית - תודעה בעלת חירות ששואבת את חירותה דווקא מהשייכות למשהו אחר.

בשבת באים הצדדים השונים - חירות, ברית, שמחה - לידי איחוד מלא. מושג ה'נשמה יתרה' של שבת דומה ל'עודי - העוד שלי', גם בו נמצא פרדוקס האימננטיות-טרנסצנדנטיות של תודעת חירות מתוך ברית. הרבה מתענוג השבת נמצא בתחושת הסוד הקולקטיבי שמשותף לכל היהודים, סוד שאותו זר פשוט לא יבין, של היותנו באים בברית. יש בשבת תחושת שמחה של שייכות וביתיות מאד חזקות (גם של חירות, בעלבתיות, שנבנית דווקא מתוך תילים של הגבלות ולאוים). תחושות אלו אינן מורגשות כמנוגדות לחסד העליון, אלא להיפך. הן שואבות מהיותנו נבחרים על ידו, תוצאת חירותו:

ולא נתתו ה' אלוהינו לגויי הארצות, ולא הנחלתו מלכנו לעובדי פסילים. וגם, במנוחתו לא ישכנו ערלים. כי לישראל עמך נתתו באהבה, לזרע יעקב אשר בם בחרת.