האם הקב"ה זקוק לאור שאנחנו מדליקים במנורה? מה משמעות המעשה האנושי המוגבל מול הנוכחות האלוקית? שיח לשבת בעקבות מדרש במדבר רבה
ב
ב
הפרשיות העוסקות במשכן מתארות מצב של חיים אנושיים שיש בהם מפגש ממשי עם הקב"ה, ולכן עולה בהן השאלה על משמעות המעשה האנושי המוגבל מול הנוכחות האלוקית. הסיטואציה הזאת מעלה שאלות שחוזרות לחיים היום, שבהם חוויית המפגש עם הקב"ה מוסתרת. מה משמעות התפילה והדיבורים על עבודת ה' שלנו, ואיך יש ביכולתם לחרוג מעבר לתודעה האנושית המצומצמת ולומר משהו על או אל הקב"ה?
הציווי על הדלקת הנרות במשכן מזמן למדרש על הפרשה את אחד המשלים הנפלאים שעוסקים בנושא. הדלקת הנרות מחדדת את הפרדוקס של פעולה אנושית בתוך מרחב אלוקי: האם הקב"ה זקוק לאור שאנחנו מדליקים במנורה? והרי "גם חושך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר"? הדרך הפשוטה להתמודד עם השאלה הזאת היא בטענה שכל קיום המצוות הוא לצורך האדם, ואכן אין בהן צורך אלוקי. אבל עם התשובה הזאת האדם נשאר עם עמידה מול עצמו, הנוכחות האלוקית נשארת בעולם אחר, ומשהו מהקשר הבלתי אמצעי של האדם לאלוקיו מאבד את הממשות שלו.
המדרש מציע תשובה אחרת:
בהעלותך - זהו שאמר הפסוק "גם חשך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר כחשיכה כאורה" (תהלים קלט), ולנו אומר בהעלותך?
למה הדבר דומה, למלך שהיה לו אוהב.
אמר לו המלך: תדע שאצלך אני סועד, אלא לך ותקן לי.
הלך אוהבו והתקין מטה של הדיוט, מנורה של הדיוט, ושולחן של הדיוט.
כיוון שבא המלך באו עמו שמשין, סיבבו מיכן ומיכן מנורה של זהב לפניו. כיון שראה אוהבו את כל הכבוד, התבייש והטמין את כל מה שהתקין לו, שהיה הכל הדיוטות.
אמר לו המלך: לא אמרתי לך שאצלך אני סועד? למה לא התקנת לי כלום?
אמר לו אוהבו: ראיתי את כל הכבוד הזה שבא עמך, ונתביישתי והטמנתי כל מה שהתקנתי לך, שהיו כלי הדיוטות.
אמר לו המלך: חייך שאני פוסל את כל כלי שהבאתי, ובשביל אהבתך איני משתמש אלא בשלך.
וכן הקדוש ברוך הוא כולו אורה, שנאמר "ונהורא עמיה שרא" (דניאל ב), והוא אמר לישראל התקינו לי מנורה ונרות. מה כתיב שם "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם… ועשית מנורת זהב טהור" (שמות כה). כיוון שעשו באת שכינה, מה כתיב שם "ולא יכול משה לבא אל אהל מועד" (שמות מ). מיד קרא למשה: "ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר", מה דבר אליו - "בהעלותך את הנרות".
(במדבר רבה פרשה טו)
המדרש מביא משל כדי להסביר את היחס בין הקב"ה והאדם בהדלקת הנרות במנורת המקדש. המלך מוזמן להתארח בביתו של אוהבו, והאוהב מכין את הבית בדרך הטובה ביותר האפשרית מבחינתו. אבל הפער בין מה שיש ביכולתו של האוהב לעשות, לבין מה שאמור האוהב לעשות מפני כבודו של המלך לא מצטמצם; ככל שהאוהב ממשיך ומשקיע, כל מעשיו נשארים מעשי הדיוט. בשלב הראשון אוהבו של המלך לא מודע לפער הזה, אבל כאשר המלך מתקרב עם כל הודו והדרו מבין האוהב את הפער ונסוג לאחור. הוא לא רק מפסיק את מאמציו, שמתגלים כחסרי תוחלת, אלא גם מסלק את כל הכנותיו הקודמות. כאשר הוא ראה את המלך וכבודו הוא הבין שהכנותיו לא רק שלא מכבדות את המלך, אלא מהוות פגיעה בכבודו. הרגע של המפגש בין המלך לאוהבו ליד השולחן הריק הוא רגע של גילוי, שבו המלך אומר לאוהבו שהוא פוסל את כליו שלו בגלל הרצון בכליו של אהובו.
המדרש מתאר את דרך העבודה במקדש, אבל בהרחבה מסוימת ניתן ללמוד ממנו על עבודת ה' בכלל. הדיבור על עבודת ה' מעלה את השאלה האם אדם יכול לדבר על דברים שחורגים ממה שהתודעה שלו יכולה להכיל, או שמא המילים האלו רק משאירות את האדם בתוך המרחב האישי שלו, והוא בעצם מדבר רק על תחושותיו ומייחס להן משמעות שלא נמצאת בהן. התשובה שמתאפשרת על ידי המדרש היא שאם זה רצון ה' - אז זה אפשרי. באמת הדיבור האנושי מוגבל, וכל דיבור על רצון ה' או עבודת ה' הוא "כלים של הדיוט", דיבור אנושי שאין לו משמעות מול האינסוף. אבל הציווי להתפלל, ללמוד תורה, ובכלל הציווי לעשות את דבר ה', הופך את התפילה שלנו, את לימוד התורה שלנו, ואת הדיבור על עבודת ה' שלנו, לבחירה אלוקית, הבחירה של המלך באהובו. ממקום כזה אפשר לחזור ולעסוק בעבודת ה', מתוך מודעות לכך שאין לנו יכולת לומר את המילים הראויות, אבל יש לנו יכולת לומר את המילים האנושיות, והן עצמן רצון ה'.
