לשוב אל הטבע

כ

כ

לעתים רבות אנו מוצאים בתנ"ך ובחז"ל את הדימוי של הארץ כאשה, פעמים כרעיה ופעמים כאמא. דימוי האמא הינו דימוי של הכלה, דימוי הרחם שבו אנחנו נכללים, מקבלים חסות וביטחון, וזהו גם הדימוי של הארץ ושל האדמה. האדמה מסמנת את הפוטנציאל, את שטרם עוצב, עובד או צמח, את שעדיין ממשיך כביכול לברוא גם לאחר סיום הבריאה.

הביטוי התנכ"י של מוות הוא אדם הנאסף אל אבותיו, או אל נחלת אבותיו. זאת איננה סתם אדמה - זו האדמה שהאבות נאספו אליה ונכללו בה. זו אדמה המופרית באותם אנשים שחיו עליה, שצעדו עליה והרוו אותה בזיעת אפם. על כן היה הקניין הראשון של היהודי בארץ ישראל קניין של קבר, משום שקניין זה משקף את הזיקה העמוקה והראשונית של יהודי אל נחלתו, את ההתמזגות המלאה, את העובדה שרוח האבות שורה באדמה הזו, ומכאן הקשר הנצחי והבלתי מופר אליה.

על רקע דברים אלו מאירים יפה דברי חז"ל לפיהם אינו דומה החי באדמת הארץ לזה שאך נפטר בה. הגמרא מספרת (כתובות קיא, א) על עולא שהיה מגיע לארץ מדי פעם כתייר (אפשר להניח שבא לכאן כדי ללמוד את תורת ארץ ישראל) אך לא זכה למות בארץ. הוא נפטר בחו"ל, אולם ארונו בא לארץ והוא נקבר כאן. מכיוון שלא זכה למות בארץ קרא עליו רבי אלעזר את הדרשה: "אינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו לאחר מיתה". כלומר, על אף שנקבר בארץ, יש פחיתות רבה למות על אדמה טמאה ורק אחר המיתה להיקבר-להיקלט באדמת הארץ. בתלמוד הירושלמי (כתובות י"ב, י"ג), שהוא תלמודה של ארץ ישראל כידוע, ישנו ביטוי אף נועז יותר מזה המצוי בבבלי: "לא דמי הפולטה לחיק אמו, לפולטה בחיק נוכריה". כעת נתבונן: מי היא אותה אם אליה מתכוון הירושלמי? - שני כיוונים מצויים בפירוש 'קרבן העדה' שם. ניתן לומר שהארץ היא אותה אם - "כי מארץ ישראל ניטלה (הנשמה) בתחילת בריאותה, לכן נקראת אם, ויש בזה תועלת שהולכת בדרך הישר למקורה", וניתן לומר שהשכינה היא אותה אם, ובארץ מצויה השכינה ואילו מחוצה לה אינה מצויה. מכל מקום, עולה שאדמת הארץ היא הרחם של היהודי, רחם שממנה נולד ואליה עתיד לשוב. רחם שהוא בית.

בימים אלה, ימים שהטבע מתחיל להפציע ולצאת, אנחנו הולכים ומטיילים בארץ הזו, בארץ שהיא הרחם של היהודי - בניגוד לארצות הנכר המשולות לרחם של אשה זרה, שאין בה את האמהיות וההכלה המאפיינות אך לארץ הזו, אנו הולכים ומרגישים בה נוכחות של קדושה כפי שאנו מרגישים בשבת. אבל הרגשה זו היא דווקא בטבע הארצישראלי - דווקא בו חש היהודי קדושה, שכן רק בארץ מתחוור עד כמה היופי וההרמוניה המצויים בטבע הם הם הקדושה.

חלק מהשיבה אל הטבע מתבטא גם בשיבה אל לימוד התנ"ך, ובפרט אל הלימוד המקשר את התנ"ך עם ארץ ישראל ועם טבעה. התנ"ך הופך להיות ישראלי וארץ ישראל שבה אל כתרה הקדום כארץ התנ"ך. אנחנו חוזרים, בפשיטות, בספונטאניות ובטבעיות, אל הקדושה שבטבע. אל הארץ.