יום העצמאות השישים חל בתאריכו המקורי – בשבת. שיח לשבת פרשת אמור, ע”פ דרכו של ה’שפת אמת’ על הקשר בין השבת לבין המועד החל בה.
יום העצמאות בשנה זו יצא בתאריכו המקורי – בשבת. ה’שפת אמת’ נוהג פעמים רבות לקשר בין השבת לבין תאריך אחר שמתרחש בשבת.
פרשת אמור, היא פרשה שעוסקת רובה ככולה בתפקיד הכהנים בעם ישראל, על השלכותיו השונות. גם הפרשה האחרונה, פרשיית המקלל, שעל פניה נראית לא קשורה וכביכול מופיעה רק בהקשר כרונולוגי - במבט יותר מעמיק יכולה להצטייר כאנטיתזה לתחילת הפרשה, לקדושת והבדלת הכהן והמחנה הישראלי. יש פה את המקלל “בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי” שיוצא “בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”, לעומת הכהן, “אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ”. קדושת משפחת הכהן, לעומת טומאת המשפחה ותוצאותיה אצל המקלל.
הפרשיות הראשונות של הפרשה עוסקות במובדלותו ופרישותו של הכהן מאחיו הישראלים.
קדושתו של הכהן מורכבת משני מרכיבים –
• קדושתו מבטן, שיכולה להיפסל, אם נישואי הוריו לא היו כשרים.
• קדושת עבודת הקודש, שבהיותה, הכהן עומד באותה קדושה ראשונה ובכך הוא ראוי לעבוד.
הקדושה הראשונה הינה קדושה מבטן. או שהוא כהן כשר או שלא. אין שום קשר בין מציאות הכהן עצמו, מעשיו ומאורעותיו, לבין היותו כהן. הקדושה השנייה, הינה קדושה התלויה במציאות חייו של אותו כהן. הטומאה, חוסר הפרישות ואי שלמותו הגופנית, עלולים לגרום לפסילתו מלבוא אל הקודש.
על הטומאות השונות ועל מעשיו המטוהרים ניתן להבין את פסילתו בקל. קשה יותר להבנה הרחקתו מן העבודה בשל אי שלמותו הגופנית. “אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו” - לכאורה, הדרישה לתמימות גופנית כנפשית מן הכהן, היא מעבר ליכולתו בנקודות מסוימות, ועל כן - מדוע ייגרע?
בפשטות ניתן לומר, כי ודאי אין כאן אשמה וכי הדרישה לשלמות פיזית של הכהן הינה חלק מהמקום המושלם אותו הכהן מבטא, במיקומו בין עם ישראל לבין אלוקיו. להיות נציג שכזה יכול רק מי שתמימותו ניכרת בו בכל. הכהן שמכפר על עם ישראל צריך להיות תמים בכל מובן, כדי שהדין לא ייקוב בו. עם זאת, לא נחה הדעת מן ההפסד של אותו כהן בעל מום, כפרט, אשר לא זוכה בגלל מומו הפיזי להיות שליח אל הקודש.
ה’שפת אמת’ בתחילת פירושו (תרל”ב) שואל “דקשה איך יכול בשר ודם להטהר כראוי”. השאלה של יכולת הטהרה בבשר ודם, על פי דבריו, מקפלת בתוכה את השאלה הרחבה, של התאפשרות הטהרה, של כהן וישראל בכלל, להיות ולהגיע למדרגות עליונות, שהרי בסוף הם בשר ודם.
בשאלתו זו, חושף ה’שפת אמת’ גם את העומק לשאלה הראשונה על בעל מום. הנחת המוצא של השאלה הזו היא שעצם היותו של האדם בשר ודם הוא הוא המום, שלכאורה לא היה יכול לאפשר את המציאות הזו של טהרה בעולם. הכהן בעל המום הוא רק דוגמא למציאות הבשר ודם שאינה יכולה להיות תמימה. ה’שפת אמת’ מביא את השאלה של בעל המום לשורשה.
תשובתו נעוצה בעשרה מאמרות שבהם נברא העולם. “ורק כי הכל במאמר נברא, כמו שכתוב ‘בעשרה מאמרות נברא העולם’. ולכך המאמר נותן טהרה לכל דבר. ורק להיות דבוק בשורש החיות שבכל דבר”. היכולת האמיתית של הכהן לטהר, תלויה ב”אמור” “ואמרת”, ב”אמרות ה’ אמרות טהורות”. אין לו לאדם בעולמו יכולת להיטהר אם לא על פי אמרות הקב”ה מיהו הראוי לבוא בטהרה אל הקודש ומי לא. הדרך אל הטהרה ואל עבודת הקודש נעוצה ביכולת האדם להידבק באמרות, וממילא - מה שראוי-ראוי ומה שלא, לא.
ממשיך וכותב “כפי מה שמקבל האדם חיות העליון… כפי מה שנכנס הארה מנקודה הראשונה תוך המידות שבנפשו. כן מגרש ומטהר האדם מכל טומאות ורצונות אחרים אשר לא לה’ המה”. ההקשבה העמוקה לרצון ה’ וההתבטלות אליו גורמת למילוי אור וגירוש חושך וממילא לטהרה.
ניתן לומר, שגם הכהן בעל המום יכול לעשות את עבודת הטהרה בדיוק מן המקום של הביטול אל רצונו יתברך, ללא יכולת עבודה פיזית בהקרבה, אך כן, בעבודה פנימית של טהרה עמוקה בקבלת הציווי של “אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו”.
עוד כותב ה’שפת אמת’, “…וכן עניין שבת קודש וימי המעשה… שבשבת קודש בחינת ביטול אליו יתברך. ובחול להמשיך חיות שבת קודש תוך כל מעשה גשמיי לכך נקראים ימי עבודה…” השבת היא חוסר העבודה הפיזית, כמו חוסר עבודתו של הכהן בעל המום. בשבת ישנו ביטול אליו יתברך וכהן בעל מום הוא כהן של שבת-שובת, עבודתו נמצאת בדיוק במקום הביטול לרצונו יתברך.
יום העצמאות השישים ניבט אלינו מתוך מציאות עגומה הקיימת היום בציבוריות הישראלית, תוך ויכוחים הניטשים מבית ומחוץ.
הציונות שהקימה את מדינת ישראל היתה ציונות מלאת פאתוס ונחרצות, תוך עשייה צרופה ונחישות, שבפרוס יום העצמאות השישים קשה שלא לחוש בציניות שעוטפת את מה שהיה בה. ציורו של החקלאי שעל שכמו האת, מסמל היום יותר מכל את הנאיביות והתמימות המשוגעת.
יום עצמאות זה שחל להיות בשבת, מסמל אולי במשהו את הצורך העמוק שלנו להיות בביטול.
העשייה האיתנה שסימלה את הציונות כבר לא קיימת. הציונות כרגע שובתת. בעלת מום.
יכולה להחליף אותה האמונה העמוקה והביטול אליו יתברך. “הַשְׁלֵךְ עַל ה’ יְהָבְךָ וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ”. לא מתוך יאוש, אלא מתוך הבנה שבסוד הביטול, הגאולה השלמה.
