תשעה באב: 'אספר לכם איך היו שמחים'

כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה (תענית ל ע"ב)

זהו אושר להיות חבוי - אך אסון לא להימצא (ד.ו. ויניקוט, לתקשר ולא לתקשר)

לאחרונה, ובמיוחד השנה, מתרבים בארץ, כפטריות אחרי הגשם, אירועי "תרבות" לערב ט' באב. נדמה לי שהתופעה הזו מלמדת על ניסיון לתת מענה לקושי או למבוכה של האדם המודרני לנוכח האבל הנדרש ממנו על מקדש שחרב לפני 2,000 שנה. מאמר זה מבקש לנתח בכלים חסידיים ופסיכאונליטיים את משמעות ה"חורבן" ואת עבודת ה"אבל", ולהציע כיוון עכשווי לעבודת ט' באב שלנו.

"פחד קליני מהתמוטטות הוא הפחד מהתמוטטות שכבר קרתה, זהו המוות שקרה אך לא נחווה"
(פחד מהתמוטטות/ ד.ו.ויניקוט)

יש מקום מסויים בנפש שהוא שבור, שהוא לא מתוקן, ולא יהיה מתוקן לעולם. ישנו פירוד ראשוני,  גירוש ראשוני מגן עדן. זיכרון של האחדות עם אמא, אמא גדולה, זיכרון ההיות בתוך הרחם. כולנו זוכרים אותו - וכולנו משתוקקים אליו, והוא מצידו לעולם יזכר ככזה. אנחנו נוטים להכחיש אותו, לא לרצות להיות במגע איתו, כי הוא כואב מידי, אבל התורה מבקשת מאיתנו דווקא לזכור את אותו השבר, לזכור שיש חלק במציאות שאין לו תוחלת. לחוות את המוות, את ה"התמוטטות שכבר קרתה". בחסידות,זוהי בחינה אחת של חורבן בית המקדש בט' באב.

פרויד ולאחריו ביון הגדיר את האזור הזה בשפה פסיכואנליטית כ-"סזורה". המילה סזורה "נושאת משמעות של הפסקה ברצף וקטיעה חדה, שאחריה יש המשך", מציעים ברגשטיין ואהרוני בהקדמה למאמרו של ביון "סזורה" (2012). שם העצם "סזורה", הם מוסיפים, פועל על הקורא לא רק במשמעות שלו אלא גם במצלול שלו ובזרותו, הוא לא רק מתאר מצב סזוראילי אלא גם מכונן אותו חווייתית. "הכתיבה של ביון מכריחה אותנו להיות באי ודאות, במסתורין, בספק" הם מצטטים. כך ניתן לחשוב שעל מנת לחוות את זכר החורבן, עלינו להתחבר חווייתית, אישית, לאותה חוויה של קטיעה חדה, אותה "סזורה" ראשונית, אישית וסובייקטיבית.

הפסיכואנליטקאי הבריטי דונלד ויניקוט (2009) כתב: "זהו אושר להיות חבוי - אך אסון לא להימצא". כמו בעולם גם בנו, גרס ויניקוט, יש חלק שמסתתר ושלעולם לא יתגלה, שלא יוכל להתגלות, אולי אפילו חלק שמשתוקק להסתתר, שלא לגעת, להיות "שבור". אין הכוונה לעשות אידיאליזציה או רומנטיזציה לאזורים אלו של הנפש, אלא להכיר במציאות הזו של החלקיות, השבר והחורבן, מציאות שהיא לא רק חיצונית אלא גם פנימית לכולנו, מתארת חוויה מוכרת ולרוב מוכחשת.

במעבר המתבקש מפסיכולוגיה של אדם אחד לפסיכולוגיה של שניים, ניתן לומר בהשאלה שגם באחר יש חלק שלעולם לא יתגלה לנו, לעולם נשאף להכיר עוד ועוד, "לדעת" את האחר, שימשיך ויתחבא מאיתנו בתנועה כמו משלימה (תנועה בין ה"לז" ל"אתה", כפי שהגדיר זאת בובר [2012], או "אזור היצירה" אצל באלינט [2006]). "כל יחיד" כותב ויניקוט "הוא (גם) ישות מבודדת, לעד לא מתקשר, לעד בלתי-ידוע, למעשה לא-נמצא". נדמה לי שהחוויה הזו מייצרת בין היתר ארוטיקה, לא במובנה הפורנוגרפי, אפילו להפך, אלא במובנה המשחקי - "ביקשתי את שאהבה נפשי, ביקשתיו ולא מצאתיו" (שיר השירים, א', ג'). תנועת המשחק בין הידוע לנסתר, בין הנוכח לנעדר - מאפשרת את החיפוש המשחקי, את ה"מרחב הפוטנציאלי" בשפתו של ויניקוט, של סקרנות, עניין. נרצה נאמר, זו מצוות "הלכות נידה" שמבקשת אותנו התורה - ההינזרות מייצרת תשוקה וכמיהה.

גם בתורת הקליפות או הספירות בספר הזוהר קיימת בחינה שכזאת (זהר פרשת בלק, רד ע"א). הזוהר מלמד שלכל דבר בעולם יש "גרעין" ו"קליפה" - אנחנו מבקשים לקלף את הקליפה, כדי להגיע לשורש או לגרעין של הדברים. אלא, שברגע שקילפנו קליפה אחת והגענו לגרעין- אנחנו מגלים שאותו הגרעין, הוא קליפה של גרעין עמוק יותר, וכן הלאה וכן הלאה, למעשה עד אין סוף. ניתן לראות את הסיזיפיות אשר בוודאי נמצאת שם (ראה קאמי [1978], המיתוס של סיזיפוס), ואפשר לראות בכך את מסעו האינסופי של היהודי הנודד בחיפוש אחר משמעות.

גם החסידות כמובן רוויה במוטיב זה, חשבו על "מעשה מאבידת בת מלך" של רב נחמן, או "הלב והמעיין" (שטיינזלץ, 1981). ההכרה בהיעדר היא שמאפשרת את ההשתוקקות. "המשמעות של האבלות על בית המקדש" כותב הנתיבות שלום (1984) "היא אי-השלמה עם חורבנו ותשוקה לבניינו", ה"געגועים לדבר" הוא ממשיך "הם יותר גדולים מעצם הדבר".וכמובן יש גם במציאות העולם חלק שכזה שלעולם ישאר בהסתר, חלק של "רצוא ושוב". אנחנו מגלים טפח, ומתכסים טפחיים. לרוב מצב זה מתסכל עד אין קץ, אלא שזה גם הדבר שקורא לנו לצאת לדרך, חשיבה, אליבא ד'ביון (2000), מתחילה במקום של היעדר. הידיעה שיש שם אור רחוק - שנגיע אליו, וברגע שנגיע אליו, הוא יתמוסס. ההסכמה לכאוב את אותו אור שיתמוסס, מדליקה את האור הבא שינצנץ אי שם במרחק. היבט זה של המציאות מבטיח תנועה מתמדת של חיפוש והשתוקקות בעולם.

אבל!

רק מגע רגשי עם ההיעדר, עם השבר והחסר - יכול להביא אדם לצאת ולחפש. אבלות היא הפך של דיכאון - היא ההסכמה להיות בקשר עם הכאב ולא להדחיק ולהכחיש אותו. אולי לכך התכוון רבי נחמן כשעשה חילוק בין "לב נשבר" (בהווה, חי את הכאב והשבר) לבין "עצבות" (כמצב קיומי סטטי, ובו היעדר רגש - גם של כאב) (שיחות הר"ן, אות מא').

החלק השני של הציטוט המוקדם של ויניקוט מתייחס בדיוק למוטיב הזה: "אסון לא להימצא". כלומר, כשאדם נואש מיציאה לחיפוש, אזי הוא נכבה. דווקא כשאדם מסכין או מתרגל שלא להתאבל יותר על החסר, אזי הוא בחינת היעדר של ליבידו, צ'י, יצר. בשפתם של הפינק פלויד אפשר לקרוא לזה "Comfortably Numb" (כל אלבומם המופתי The Wall מוקדש למעשה לסוגייה הזו).

ועל כך משלים הנתיבות שלום: "הגרוע ביותר הוא כשמשלימים עם המצב כמות שהוא… האסון הגדול ביותר הוא כאשר יהודי משלים שאפשר לחיות גם בלי בית המקדש".

את האזורים של הניתוק מאותו "שבר בסיסי" (באלינט, 2006) או תחושת ה- comfortably numb שתוארה למעלה, הייתי משווה לרעיונות של ביון (2000) אודות (-K), אלו החלקים של הנפש שלא מעוניינים להיות בקשר עם הידוע ועם ה"עובדה הנבחרת", ה-O בשפתו של ביון, אשר מייצגת אמת או מציאות עליונה של חיינו. זאת מפני שהמגע עם הכמיהה, עם האמת, הוא כזה אשר מנכיח את החסר בצורה מציפה מידי. מנגנון ההגנה שניתן לשייך לאזורים אלו הוא "התקפות על חיבורים" לפי ביון. כשאני במגע עם האמת הבסיסית העמוקה של חיי, משמע - אני גם במגע עם האזורים שבהם אני "מזייף" את אותה אמת. זוהי אמת שיוצרת לא פעם כאב חד ומייסר.

אלא שמהמקום של הסכמה להיות בקשר עם הכאב על החסר אנחנו בונים מקדש חדש, גבוה ועמוק יותר מזה הקודם.
"וכך אצל כל פרט, שכאשר מרגיש שהגיע לתכלית שפל המצב… הרי דווקא אז בכוחו להתעורר ולהגיע לדרגות הכי גבוהות" (נתיבות שלום). לכן לא מפתיע שבמדרש משיח נולד דווקא ביום החורבן, ט' באב. לכן מציעה לנו המשנה, ש"כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה". לא לעתיד לבוא, לא כשכר בעולם הבא, ולא כמחזה בבניין ירושלים- אלא, זוכה בהווה, זוכה ורואה בשמחתה.

כך נכיר בשבר כמציאות אימננטית - אשר קוראת לנו להסכמה עם חלקיותם של החיים. אם נרצה בשפתה של מלאני קליין (ברונסטיין, 2008) נכנה זאת בתור המסע מהעמדה הסכיזו-פרנואידית המפצלת והמתכחשת, אל עבר העמדה הדיכאונית האינטגרטיבית, וחוזר חלילה. אם נשוב לשפתו של ביון (2000), הלה הציע ש"הגורם המכריע בצמיחה מנטלית טמון בהחלטה של אדם האם לחמוק מתסכול, או לשאת אותו".

ועוד, אפשר לדמות את עבודת החורבן (או עבודת האבל בשפתו של פרויד) גם למסע שבין לוחות ראשונים אשר מלמעלה בחסד ניתנו, וטבעם להישבר, אל עבר הלוחות שניים, אלו אשר נחצבים תחת האוהל של משה רבינו (רש"י, פרשת כי תשא), ולמעשה תחת ידיו של כל אדם (ראה מעשה מאוצר תחת הגשר/ רב נחמן). ויש להרחיב על כך עוד במקום אחר.

אחת מתקנות החכמים לאחר חורבן הבית, למשל, היתה להשאיר בפתח הבית מקום טיח לא מסוייד, אמה על אמה של זיכרון (שו"ע, או"ח, תקס, א'). אמה במקרא היא המסמן של יחידת האורך הבסיסית. כלומר, בתקנת החכמים המסומן הוא הכרה בכך שהמציאות הבסיסית, האימננטית שלאחר החורבן, יש בה שבר - שבר שגודלו אמה על אמה - בסיס על בסיס. זו בחינה של הלוחות הראשונים, שתמיד יזכרו כשבורים. מעניין שאותם שברי לוחות ראשונים לא "נזרקו לפח" (הקונקרטי וההיסטורי-נראטיבי), אלא הם נשמרו בקפידה ביחד עם הלוחות השניים בתוך ארון הקודש (רש"י פרשת בהעלותך). וכל כך מדוע ? מפני שצריך לשמור אותם, לשמר אותם בחורבנם, לשמור בתוך "ארון הברית" את זכרון השבר, וכן את זכרון השלמות שקדמה לו.

אפשר לחשוב אולי שלא ניתנה תורה אלא כדי שיחטאו בני ישראל בחטא העגל, וילמדו שיש תשובה בעולם (בבלי, עבודה זרה, ד, ע"ב). אלא שאין תשובה בלי כאב על החורבן - הכרה וכאב של החסר. זה בחינת מי שטעם יין הונגרי (2002) או בשפה אחרת, משפט שמהדהד בי מאז ששמעתיו במנזר זן בדרום הודו: “Once you meet the Zen, you cannot forget the Zen”. רק הכאב על ההיעדר מייצר את ההשתוקקות.

ב-יז' בתמוז, תחילת תקופת ההכנה של שלושת השבועות ל-ט' באב, נשתברו הלוחות. לוחות ראשונים ולוחות שניים, בתרגום לשפה פסיכואנליטית, הם עקרון העונג ועקרון המציאות. אי אפשר לחיות בעולם הזה לפי עקרון העונג, אבל  גם אי אפשר לחיות בעולם הזה בלי "רשימו", בלי זיכרון של אותו עיקרון עונג (לוחות ראשונים).

כאמור, פרויד (2002) טען שאדם לא יכול לחיות בעולם הזה לפי עיקרון העונג בלבד, וכך הפרוייקט הפסיכואנליטי הפרוידאני הגדול הציע למעשה ללוות אותנו מהיאחזות פתולוגית בעקרון העונג (לוחות ראשונים), להסכמה והסכנה של המציאות החלקית שיש בעולם (לוחות שניים). בשפתו של פרויד (או של יוסי טריאסט, 2011) - מחיק האם, לחוק האב (לאקאן [2011] התייחס בהרחבה לסימבול של האב כמסמל את החוק, ההיעדר והגבול). אלא שפרויד התעלם לחלוטין כמעט מהאם, או בשפתו של ויניקוט מה"אם הטובה דיה" - זו שאפשרה לתינוק אינקפסולציה בטוחה מספיק בתוך "עקרון העונג", זו שנתנה ביטחון מספיק לעולל שיש עונג בעולם, שלמות סימביוטית. ולכן האנליטיקאים שהגיעו אחרי פרויד (מויניקוט ויחסי האובייקט, דרך קוהוט ועד ההתייחסותיים של ימינו [מיטשל, 2003]) הסבו את הדגש בטיפול, לחלקים הפגועים בנפש, בחינת אמא - כלומר החלקים הפגועים של עיקרון העונג (ע"ע Impingement בשפתו של ויניקוט). בשפה תורנית אפשר לומר שמי שלא זכה לטעום טעם "לוחות ראשונים" (יין הונגרי) מסעו שאליו יצא לדרך לחפש "לוחות שניים" עשוי להיות עקר, מזוייף, חסר טעם וסר חשק. בשפתו של ויניקוט נמתח את הציר בין ה"עצמי האמיתי" ל"עצמי הכוזב". כלומר, ההכרה במקום השבור של לוחות ראשונים, או של הפסק ההנקה והפרידה מהאמא (עקרון העונג), חייבת להגיע אחרי שהיתה רוויה ובטחון באותו אזור של הנפש.

ועל כן, כדי להתאבל ב-ט' באב על חורבן ביהמ"ק צריך אדם קודם כל שתהיה לו אחיזה אישית של תחושת מקדש, והסכמה פנימית לכאוב את שיברונה. אבלות שאין בה זיכרון הטוב והאור, המגע והרגש ואולי מתיקות המפגש- כמוה כאבלות ריקה, כאבלות של "העצמי הכוזב". ודע.

מקורות:

איל, צ'. וטייב, א'. (2002). מי שטעם יין הונגרי. תל אביב: ידיעות ספרים.

באלינט, מ'. (2006). השבר הבסיסי. תל אביב: עם עובד.

בובר, מ'. (2012). בסוד שיח. ירושלים: מוסד ביאליק.

ביון, ו'. (2012). סזורה. תל אביב: תולעת ספרים.

ברונסטין, ק. (2008). התיאוריה הקלייניאנית- נק. מבט בת זמננו. תל אביב: תולעת ספרים.

ברזובסקי, ש', נ'. ( 1984). נתיבות שלום. ירושלים: מכון אמת ואמונה.

ויניקוט, ד.ו.' (2009). עצמי אמיתי עצמי כוזב. תל אביב: עם עובד.

טריאסט, י'. (2011). בין חוק לחיק. (גרסה אלקטורנית). נדלה מאתר פסיכולוגיה עברית. :https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=262

לפלאנש, ז', ופונטאליס, ז'-ב'. (2011). אוצר המילים של הפסיכואנליזה. תל אביב: תולעת ספרים.

מיטשל, ס'. (2003). תקווה ופחד בפסיכאונליזה. תל אביב: תולעת ספרים.

סימינגטון, ג', וסימינגטון, נ'. (2000). החשיבה הקלינית של וילפרד ביון. תל אביב: תולעת ספרים.

פרויד, ז'. (2002). הטיפול הפסיכואנליטי. תל אביב: עם עובד.

קאמי, א'. (1978). המיתוס של סיזיפוס. תל אביב: עם עובד.

שטיינזלץ, ע'. (1981). שישה מסיפורי המעשיות של רבי נחמן מברסלב. תל אביב: דביר.