בתשעה באב נמסור את ליבנו לבכי, על אף החשש מכך; את ט”ו באב ושאר התקופה עד אלול אנו עשויים לגלות לאחר הבכי בגוונים חדשים של טוב ושמחה.
כ
קשה לנו להודות בכך, אבל יום תשעה באב עבור רבים מאיתנו הוא יום שהיינו שמחים להיפטר ממנו.
אנו מכירים בחשיבותם של דיני האבלות בשימור זיכרון, אך מעטים הם אלו היכולים להגיד בכנות שדינים אלו הם עבורם ביטוי של הלך נפש פנימי עמוק ולא נטל חיצוני.
גם הדתיות ששמה דגש על ההתלהבות והרגש מעדיפה לרוב לשמוח עם היהדות ולא “להתחבר” אליה בצדדים הקשים יותר.
במהלך השנים נתקלתי בלא מעט נסיונות להדריך את האדם הדתי כיצד להגיע לידי אבל אמיתי בתשעה באב. אלו מאיתנו שחיים עם אידיאל הנפש היהודית יודעים כי ראוי שבתשעה באב נחווה אבל עמוק, צער ובכי על חורבן הבית, גלות ישראל והשכינה.
ההנחה הסמויה של נסיונות אלו הוא שתשעה באב נועד לעורר אותנו להצטער.
הצורך “להתאמץ” בשביל לחוש צער בתשעה באב בוודאי היה זר לרבים מהתנאים. לאלו היה ברור שהצער הוא המצב הטבעי של החיים לאחר החורבן, ואם כבר- תשעה באב ושלושת השבועות באים לצמצמו לזמן מוגבל:
ת”ר: כשחרב הבית בשניה, רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין.
נטפל להן ר’ יהושע, אמר להן: בני, מפני מה אי אתם אוכלין בשר ואין אתם שותין יין?
אמרו לו: נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח, ועכשיו בטל?
נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח, ועכשיו בטל?
אמר להם: א”כ, לחם לא נאכל, שכבר בטלו מנחות! אפשר בפירות. פירות לא נאכל, שכבר בטלו בכורים! אפשר בפירות אחרים. מים לא נשתה, שכבר בטל ניסוך המים!
שתקו.
אמר להן: בני, בואו ואומר לכם: שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר – שכבר נגזרה גזרה, ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר – שאין גוזרין גזירה על הצבור אא”כ רוב צבור יכולין לעמוד בה, דכתיב: במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כולו,
….תניא, אמר ר’ ישמעאל בן אלישע: מיום שחרב בית המקדש, דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לאכול בשר ולא לשתות יין, אלא אין גוזרין גזרה על הצבור אא”כ רוב צבור יכולין לעמוד בה; ומיום שפשטה מלכות הרשעה, שגוזרת עלינו גזירות רעות וקשות, ומבטלת ממנו תורה ומצות, ואין מנחת אותנו ליכנס לשבוע הבן, ואמרי לה: לישוע הבן, דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא אשה ולהוליד בנים, ונמצא זרעו של אברהם אבינו כלה מאליו, אלא הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין.
תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף ס עמוד ב
מאז החורבן מידת הדין תובעת שיותר לא נחיה חיים נורמליים. זאת משם שמידת הדין תובעת את המודעות לכאב האינסופי, וכל ויתור עליו יהיה סוג של הדחקה. כשאנו מתבוננים בהיתר לחזור לחיים אנו לא מוצאים שם שום סברה הגיונית ומהותית - אלא רק את הויתור ל”רוב הציבור” שלא יכול לעמוד במידת הדין!
כ
מהו אותו צער, ומדוע “דין הוא”?
השבר שבתוכו אנו חיים הוא תשתיתי ועמוק עד אין קץ. אם נתיר לעצמנו לחוות שבר זה נגלה את מה שאנו יודעים עמוק בתוכנו כל הזמן: את הפער הבלתי נסבל והבלתי ניתן לגישור בין אדם לחברו ובין אדם לאלוהיו. זהו הפער שאחרי כל נסיונות ורצונות ההתקרבות יפגוש אותנו בבדידותנו האינסופית.
נגלה את מאמצנו הנואש לזכות ברסיסי אור מהגילוי האלוקי, בתוך הווי חיים שמטבעו דוחק אפילו רסיסים אלו.
נגלה את חוסר הצדק השורר בעולם, את האדישות, הריקנות הניצול והשחיתות, כעדויות מצמררות לאפסותו וכיעורו של האנושי.
החורבן וגלות השכינה הם עבורנו היסוד המרכז של כל התחושות הללו.
הקושי שבפתיחת לבנו לצער, המונח בתשתית קיומנו לאחר החורבן, נובע מהטוטליות שלו.
קשה לנו מאוד לפתוח לבנו לצער, כי אנו יודעים שקשה לחזור משם - הצער הוא טוטאלי מדי, ולא מותיר לראות חיים נורמלים לאחריו.
זהו אופיו של צער עמוק. אדם שידע באמת כי צערו ייפסק לאחר זמן כבר לא יצטער כל כך וממילא לא יתן לצער את מלוא מקומו וחשיבותו.
קושי זה מוכר לנו מחייהם של אומנים ואידיאליסטים. אלו שמסרו את לבם לצער לרוב לא הצליחו לחיות יותר את החיים הטבעיים בפשטות.
האחריות לקיום החיים גורם לנו לדחות את אותו צער עמוק בשער. תשעה באב כיום שבא לפתוח את לבנו לצער מפחיד אותנו. פחד זה מצליח פעמים רבות להשכיח ממנו כי צער זה בכלל קיים.
כ
ומדוע בכל זאת כל כך חיוני שנפתח לבנו לצער זה?
האדם הדתי הטיפוסי יודע תמיד להגיד לעצמו “יהיה טוב”, תבוא בסוף גאולה. אך תודעה זו אינה מן הדין, ונראית יותר כתירוץ על מנת שנוכל לחזור לחיים.
לאדם הדתי לאומי, שהפעלתנות בחיים הטבעיים היא חלק מזהותו, אמירה זו הופכת להיות הכרח הישרדותי.
האדם האבל לעומת זאת, לא מוכן לקבל את האמירה “יהיה טוב”. הוא יודע שהחלל של המוות והחורבן הוא חסר תקנה אמיתית. הוא יודע ששום דבר שיגידו לו לא יחזיר לו את אהובו שנפטר.
כך גם אנחנו יודעים שכל הנחמות לא מכסות באמת על החלל שהותיר החורבן אחריו.
אך בכל זאת - האבל בוכה.
הוא מקווה שאי שם, ממקור המכוסה מעיניו, אולי תוכל לבוא אותה גאולה שתבלע את המוות לנצח. הוא לא רואה ולא מבין שום דרך שבה זה יכול אכן לקרות. הוא גם כבר לא מאמין שאפילו התפילה תוכל לעזור - “שערי תפילה ננעלו”. אך בכל זאת - הוא משליך עצמו עם הבכי אל ידי האל, שיחמול עליו וייקח אותו בזרועותיו.
אם כן - דווקא בבכי זה טמונה תקוות גאולה עמוקה מכל תפילה ומכל נחמה. הגאולה שאליה הבכי מכוון היא אותה גאולה שעליה אמר רבי חייא בשם רבי יוחנן:
“כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעולם הבא - עין לא ראתה אלהים זולתך”
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לד עמוד ב
זוהי הגאולה שיש בה ויתור על וודאות אנושית שיכולה לצייר את הגאולה בכליה שלה (ועל כן מצדיקה את ההמשך הטבעי של החיים המוכרים) לטובת השלכת עצמנו לידיו של הקב”ה.
אך גם ההבחנה בזיקה שבין הצער העמוק לבין הגאולה הנסתרת לא מורידה מהטוטאליות של הצער, ואולי אף מחזקת אותה. רבי יהושע ורבי ישמעאל בן אלישע בוחרים להיענות ליהודי “הפשוט”, שלא מסוגל להתקיים יותר תחת עול הצער. היענות זו אינה ויתור פרגמטיסטי במובן הצר, כפי שאולי מתבקש לפרש מפשט הגמרא, אלא הכרעה עמוקה לבחור בקיום, ובחסד שקיים בחיים (בניגוד למידת הדין של הצער).
אך ההכרה בחשיבותו של חסד הקיום לאחר התמסרות אמיתית וכנה לצער, יוצרת לכאורה קרע מוחלט בין שתי תנועות אלו. מה נוכל לקבול על אלו ש”מוותרים” על הצער של תשעה באב, או על החסד של הקיום?
ג
עניינו של ט”ו באב
לטעמי, פתרון מסוים של קרע זה קשור לעניינו של ט”ו באב.
אם האבל צריך לחזור לחיים רק מתוך הכרח של אחריות לקיום, מהר מאד הוא יגלה שהוא מחק בתוכו את הצער או שהקיום הטבעי מאבד את טעמו בעל כרחו בפני התהום המונחת בפנים. השיבה לקיום הטבעי לאחר האבל צריכה להיות באופן אחר. אני מאמין כי גם בתוך הצער העמוק ביותר, שומע האדם קריאה לחיים.
הבחירה להמשיך את החיים היהודיים לאחר החורבן אינה רק מתוך הכרח החיים, גם לא מתוך התחזקות לפעול בכח להשיב את מה שאבד. היא מתוך הקשבה דרוכה לגילויים חדשים והתרחשויות חדשות שהחיים הטבעיים מזמנים דווקא בזמן זה.
מבט על המקורות האפשריים השונים העולים בגמרא למקורות יום ט”ו באב יגלה כי רבים מהם, אם לא כולם - מציינים תנועה דומה.
סופו של דין קשה (חוק תקיף או צרה גדולה) מפנה מקום להודות על אפשרויות חדשות לגלות את חסדו של הקב”ה:
אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים. בשלמא יום הכפורים – משום דאית ביה סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות. אלא חמשה עשר באב מאי היא?
אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה. מאי דרוש: זה הדבר אשר צוה ה’ לבנות צלפחד וגו’ – דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה.
אמר רב יוסף אמר רב נחמן: יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל, שנאמר: ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימן לאשה. מאי דרוש? אמר רב: ממנו, ולא מבנינו.
(אמר) רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: יום שכלו בו מתי מדבר. דאמר מר: עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור עם משה, שנאמר: ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה’ אלי, אלי היה הדבור.
עולא אמר: יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים, שלא יעלו ישראל לרגל, ואמר: לאיזה שירצו יעלו.
רב מתנה אמר: יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה.
ואמר רב מתנה: אותו יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב, הטוב – שלא הסריחו, והמטיב – שנתנו לקבורה.
רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: יום שפסקו מלכרות עצים למערכה. דתניא:
רבי אליעזר הגדול אומר: מחמשה עשר באב ואילך תשש כוחה של חמה, ולא היו כורתין עצים למערכה, לפי שאינן יבשין.
אמר רב מנשיא: וקרו ליה יום תבר מגל. מכאן ואילך, דמוסיף – יוסיף, ודלא מוסיף – (יאסף) (תני רב יוסף): מאי יאסף? אמר רב יוסף: תקבריה אימיה.
תלמוד בבלי מסכת תענית דף ל עמוד ב
בט”ו באב “תש כוחה של חמה”. הטוטאליות של מידת הדין הסתיימה, והאדם האבל שומע מהכרמים את האנשים והנשים שיוצאים אל האור הרך ליצור זיווגים חדשים, משפחות חדשות. אם “יתן עיניו בנוי” - ישיב אל ליבו כי נוי העולם אבד עם המקדש,
אם יתן עיניו במשפחה - יראה כנגד עיניו נשמות חדשות המחכות להיוולד. מבט זה בסופו של דבר יחזיר גם את הנוי לעיניים.
ג
במקום סיכום
חלק גדול מעבודתנו הדתית במועדים הוא היכולת להעניק לכל יום בו אנו נמצאים את מלוא תשומת הלב.
בתשעה באב נמסור את ליבנו לבכי, על אף החשש מכך.
את ט”ו באב ושאר התקופה עד אלול אנו עשויים לגלות לאחר הבכי בגוונים חדשים של טוב ושמחה.
מעבר לכך - נלמד להפנים את הקריאה של ימים אלו לחיינו.
נתפלל אל ה’:
זכנו לוותר על דחף ההשרדות הזהותי שלנו, הצובע את האבל והשמחה בצבע אטום ואחיד.
פתח לבנו לצער עמוק מכלינו המצומצמים, שיזכך נשמתנו.
פתח עיננו ואוזננו להקשיב ולהודות על גילויים חדשים של חסדך הגדול.
אמן כן יהי רצון.
