איך קוראים לך?

אלישיב בשרלו • תשע"ז

ש ש איך קוראים לך? כולנו מכירים את הבדיחה, 'לא קוראים לי- אני בא לבד', נסיון להצביע על כך שבשאלה הזאת משהו מוזר. אנחנו רוצים לדעת את השם של מישהו, במקום זה אנחנו שואלים אותו באיזה אופן קוראים לו, איך מקבלים את תשומת לבו. בפרשה יש עיסוק מרובה מאד ב'שמות', לא סתם היא נקראת כך. […]

ש

ש

איך קוראים לך?

כולנו מכירים את הבדיחה, 'לא קוראים לי- אני בא לבד', נסיון להצביע על כך שבשאלה הזאת משהו מוזר. אנחנו רוצים לדעת את השם של מישהו, במקום זה אנחנו שואלים אותו באיזה אופן קוראים לו, איך מקבלים את תשומת לבו.

בפרשה יש עיסוק מרובה מאד ב'שמות', לא סתם היא נקראת כך. הדבר הבולט במיוחד הוא בפרשה של הולדת משה. לאף אחד שם אין שם- 'איש מבית לוי' מתחתן עם 'בת לוי', 'מלך מצרים' מדבר עם ה'מילדות', ול'אשה' נולד 'בן'. רק בסוף המפתיע של הסיפור, קוראת 'בת פרעה' לילד בשמו- משה.

מה ההבדל בין קריאה למישהו בשם הפרטי שלו, לבין קריאה על שם התפקיד שלו? בוא נחשוב על כותרות העיתונים: "הולך רגל נפצע בתאונה", הדבר המרכזי הוא היותו הולך רגל, זה מצייר כבר מעמד שלם- מדוע אין לו רכב? אולי זה מעיד על מצבו הכלכלי? על גילו? ואם כתוב שהוא 'פועל בניין', 'ד"ר להיסטוריה' או סתם 'בן חמישים'- אנחנו יוצרים תמונה שלמה שמקורה בפרט אחד בלבד. מה ההבדל בין זה לבין ידיעה על 'שמואל יחזקאל דרשוביץ' שנפצע בתאונה? איזה רגשות זה מעורר?

מצד אחד, השם הפרטי לא אומר כלום, שום תמונה לא מצטיירת ממנו. מצד שני, הוא הייצוג הכי שלם של האדם, הוא הדבר היחיד שיכול לבטא את האינסוף שמבוטא בכל הדברים שהוא. יש רק שמואל יחזקאל דרשוביץ אחד (גם אם יש יותר מאחד- יש רק אחד שעליו אנחנו מדברים). עד משה כולם הם רק התפקיד שלהם, משה הוא הראשון שמקבל זהות.

אבל השלב הבא קורה בסוף הפרשה- כשמשה מנסה לקבל מהקב"ה את השם שלו. "ואמרו לי מה שמו, מה אומר אליהם?" אני מכיר אותך, פגשת אותך, אבל איך אתאר להם אותך? אחר כך מגיע רצף של שמות- 'אהיה אשר אהיה', 'אהיה', ה' א-להי אבותיכם… (וזו רק הטרמה לתחילת פרשת 'וארא' בה נגלה ש'שמי ה' לא נודעתי להם').

קשה לדעת מה שמו של ה', אבל נראה שאפשר לחשוב 'איך קוראים לו'? באיזה שם אנחנו פונים אליו- האם בשבילנו הוא 'א-להים'? הקב"ה? א-דני? ואולי לפעמים הוא 'דיין האמת', או 'יוצר האדם', ולפעמים 'אבי יתומים'?

איך קוראים לו?