רוצה לצאת איתי?

ש

ש

ש

פרשת ויצא היא החלום המתוק של מורים לתנ”ך- סיפור תנכי, סגור, מלא מוטיבים ספרותיים: תקבולות כיאסטיות בין חצאי הסיפור, משחקי מילים, מדרשי שם, מילים מנחות וכן הלאה. במסורת המקובלת, זאת הפרשה היחידה שאין בה אף “פרשיה” והיא כולה רצף סיפורי אחד. נראה שהדבר החשוב ביותר בסיפור הזה הוא הסגירות שלו: יעקב ‘יוצא’ למהלך מאד מסויים ומאד סגור, וחוזר מיד בסופו. כדי לעמוד על המשמעות של הסגירות הזאת יש להתבונן בשני דברים- בסיפור המסגרת - איך יעקב נראה לפניו ואיך אחריו, וביחידה הסגורה עצמה.

תקצר היריעה לסקירה מושלמת של הדברים, אבל ניתן להצביע על שני שינויים משמעותיים בזהותו של יעקב בין לפני ואחרי הסיפור. השינוי הראשון הוא השינוי עליו מעיד יעקב עצמו “כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות”, הפיכה מיחיד למשפחה, שבט, עם. השינוי השני הוא שינוי שמו, לו הוא זוכה לאחר המסע הזה, מיעקב לישראל. באופן פשטני יש להצביע על כך שאנו עדים לשינוי מהאדם הפרטי, יעקב, לעם ישראל (שינוי שעוד לא מושלם, אבל כאן ראשיתו).

אם כן, הפרשה שלנו היא נקודה ארכימדית, שמאפשרת לראות עם בהתהוות. הדבר המפתיע הוא העובדה שהתהוות זו מתרחשת מתוך בריחה, חוצה לארץ, וכסיפור סגור. נראה לי שהתורה מעבירה כאן את העובדה שהשינוי שעובר יעקב, וצורת היצירה של משפחתו, איננה רק אבולציונית, אלא גם רבולוציונית. יש שינוי שהוא כל כך עמוק, עד שהוא לא יכול לקרות בשטף החיים הרגיל. דמויות נוספות בתנ”ך עברו תהליך כזה, משה, דוד ובמובנים מסוימים גם אברהם ויצחק. ההפיכה למשהו “אחר” מתרחשת בגלות, ואחריה הגיבור כבר לא מה שהיה פעם.

לעתים האדם צריך לצאת, רק בחוץ יכולה להתרחש הטרנספורמציה הדרושה. זאת המהות של ‘יציאה’ לדייטים, האפשרות להפוך מיחיד לזוג ולמשפחה, עוברת דרך היציאה החוצה, הכפירה במה שברור לי ושאני יודע על עצמי, וההליכה למקומות לא מוכרים ומפחידים. אנחנו מוזמנים לצאת, להרפות לכמה רגעים מהמוכר והידוע, ולאפשר לדברים לקרות בנו. להתפלל לפני שה’ ישיב אותנו לבית אבינו, ואז לתת לדברים להוביל אותנו, מי יודע, אולי נהיה לשני מחנות.