עיצוב/ פנים

נעם סמט • תשע"ו

במעבר מהר סיני אל המשכן אנו נדרשים להסב את תשומת ליבנו אל המתח שבין האינסופיות האלוקית למרחבו המצומצם של בית.

ש

ש

פרשת פקודי מביאה אותנו אל סוף המסלול שצעדנו בו בפרשת האחרונות - המעבר מהר סיני אל המשכן. לאחר ארבע פרשיות משכן עמוסות פרטים ופרטי פרטים, מגיע המסע אל סיומו כאשר “כבוד ה’ ” שנגלה בהר סיני, שב ומתגלה בתוך האוהל שבנה משה. התיאורים בשני המעמדות זהים - כך אצלנו, בהקמת המשכן:

“וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה’ מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן: (שמות מ, לד)”

וכך במעמד הר סיני: “וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה’ עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן” (שמות כד, טז)

ובתווך שבין שני המעמדות - מוליכה אותנו התורה אט אט, בין היתדות והאדנים, היריעות והמחתות, לחוש את הבית נרקם והולך לו.

ש

אלא שהתהליך הזה אינו פשוט בכלל. איך מביאים התגלות ליריעות עיזים? האם ניתן באמת לייצר מסגרות וכלים שיכילו את החריגה האדירה והחד-פעמית של מעמד הר סיני? “כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ?”  שואל שלמה כאשר הוא חונך את בית המקדש שבנה, והוא מוסיף וקובע:”הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי:”

המתח שבין האינסופיות האלוקית למרחבו המצומצם של הבית, מציב סימני שאלה עמוקים על משמעותו של הפרוייקט הזה ועל האפשרות שלו למלא את יעודו.

בעיניי, השאלה הזו שבה ומהדהדת בהיבטים שונים שלה גם בעולמו האישי של כל אחד ואחת מאתנו –

כיצד נעים בין האקסטזה והחריגה לבין השגרה היומיומית? האם בינות לטיטולים ולקוטג’ יש עוד מקום למפגש ממשי, לפריצה והתגלות של מרחבים חדשים?

איך בונים לאהבה בית של ממש?

ש

*

ש

התשובה הראשונה העולה מעיון בפרשה כרוכה בקשב העמוק ובעשייה המדוקדקת.

ההדגשה שהמשכן נבנה בדיוק ‘כאשר צוה ה’ את משה’ חוזרת בפרשה לא פחות מ 18 (!) פעמים, בצורות שונות ובהקשרים שונים. התחושה המצטברת היא שהנסיון לשחזר את ההתגלות בבית כרוך בדיוק, בעדינות שבה מתעצב החלל כך שיותאם בדיוק לתפקידו העתידי. משה, בצלאל ואהליאב ניגשים למלאכה מתוך קשב עמוק לחוויית ההתגלות, והקשב הזה מאתר בהתגלות עצמה את השאיפה העמוקה לבית. המשכן והכלים נבנים כהמשך מדוקדק למעמד הר סיני - “וּרְאֵה וַעֲשֵׂה בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר: (כה,ד)”. הפאתוס של ההתגלות מומר בעדינות הביצוע, בציות המדוקדק.

נדמיין לעצמנו זוג צעיר המעצב את ביתו החדש. האנרגיות המתפרצות של הזוגיות החדשה מתועלות אל הדיון העדין בשאלות הרות גורל, כמו מקומה של התמונה על הקיר או צבע הריפוד של הספות. מושא הדיון עצמו כמובן אינו חשוב כל כך, אבל היצירה המשותפת עצמה היא המרחב שבו מתמקמת הזוגיות המתהווה. בהקשר הדתי הרחב, ניתן לראות כך את הקיום ההלכתי: המרת ההתגלות אל הציות, ההתכנסות אל ההלכה. האנרגיות הכאוטיות של ההתגלות מבקשות להן מקום לנוח בו, ובתהליך הזה הן מוטמעות אל תוך הדיוק במעשה.

המבט שהיצענו כאן מציע לראות את התהליך הזה לא רק ככניעה, אלא כתנועה עדינה של קשב מדוייק והדדי.

ש

*

ש

אבל את הקשב הזה צריך להמשיך גם הלאה אל תוך החיים. אין די בעצם העשייה. הציות והעדינות המדוייקת יכולים לחולל מרחב מתאים, אבל אין בהם די כדי לחולל מפגש. הדבר בולט בסצינה הטראגית שבסיום הפרשה, כאשר בסיומו של ספר שמות, בהרף העין התהומי שבין ספר לספר - משה נשאר בחוץ.

באופן סימבולי, אותו משה שטרח להקים את המשכן עד שנתקיים בו “וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה: (מ, לג)” לומד באופן החריף ביותר שטרחתו איננה הופכת אותו לבעל הבית - “וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד (מ, לה)”. אמנם, השכינה שרתה בבית, וכבוד ה’ מלא את המשכן, אלא שהמרחב שנוצר כשלעצמו, עדיין אינו מחולל את הפנייה והדיבור.

הניגוד בין המעמד הזה לבין הר סיני בולט. כך בפסיקתא כאן:

“ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד. וכתיב ויבא משה בתוך הענן (שמות כד יח), מלמד שנעשה לו שביל ונכנס לתוך הענן, אבל כאן לא יכול לבוא עד שקראו אותו, שנאמר ויקרא אל משה:”

ש

הצעד הבא וההכרחי מציץ אלינו מפתחו של החומש הבא - הקריאה מן הבית - “וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה’ אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד…”. זו היא ההזמנה להמשך המפגש הישיר, שהוא הפתח לקרבה הממשית הבאה לידי ביטוי במעשה הקרבנות. המעשה, גם כאשר הוא נעשה באופן מדוייק וגם כאשר מפעמות בו אנרגיות דתיות עמוקות עלול עדיין להשאיר את האדם בחוץ. האפשרות להמשיך ולחולל את המפגש תלויה בקשב אל הקריאה שבתוך הבית ובהענות אליה.

הקריאה הזו היא ההזמנה וההזדמנות להמשיך משהו מן המפגש הראשוני, מן הפנים אל פנים שבהר סיני. הקמת המשכן מחוללת את המרחב שלתוכו יכולה האש שעל ההר להתכנס, ומשם היא מזמינה את המשך הדיבור וההתגלות.

ובחזרה אל ההקשר הדתי היומיומי - אם המעשה ההלכתי הוא הנסיון לאפשר להתגלות מרחב, הרי שהצעד הבא דורש בקשה של הקריאה הבוקעת מן המרחב הזה, ומזמינה אותנו להמשיך את השיח החי, את המפגש הממשי. לולא הענות לקריאה הזו - אנחנו עלולים להישאר בחוץ…

 

ישיבת שיח יצחק גבעת הדגן - אפרת, מיקוד: 90435