הא לחמא

רולי בלפר • תשס"ט

מה מביא אותנו לחגוג את חרותנו באכילת מצה ובהמנעות מאכילת חמץ? על השעבוד לטכנולוגיה בימים ההם ובזמן הזה.

טכנולוגיה של שיעבוד, לחם עוני של שחרור

בדרך כלל הבוחרים בקריאה של “לחם עוני” כ”לחם של עניים” מחברים כבדרך אגב בין המצה ובין העבדות-שעבוד-עוני במצרים. אך קריאה זו מפספסת את השחרור המהותי, לא מחוסר במזון או אפילו מהעבודה הקשה. זוהי הזהות של בני אדם אבירי עוני וברזל כמשהו שחורג מ”כח-אדם”, כמושא במלא מובן המילה, מישהו באשר-הוא-שם שיש לו אַין בקרבו והוא מוֹתר האדם. עיון קצר במקורות החמץ ופרשנות קצת הזויה של עניין האיסור באכילתו בפסח, יכול לקשר בין השחרור מכבלי החמץ דאז והמבוך הנוכחי של העידן ההיפר-טכנולוגי שלנו.
רוב העיסוק במציאות הממשית-מעשית של “חמץ” עליו בנוי מגדל המושגים ההלכתי מתרכז, לכל היותר, בצד הכימי - פעולות של אנזימים, ריכוז של גלוטן וכן הלאה דקדוקי הנדסת תעשיית מזון. אך זהו אינו אופיו האמיתי של החמץ, השאור והמחמצת שנאסרו בזכרון היציאה ממצרים. האופי האמיתי של חמץ זה איננו ניתן למיצוי מדעי-כימי מבלי להתחשב בהקשר הטכנולוגי והחברתי שלו. “טכנולוגי” כאן משמעו רתימת הידע המעשי לרדייה בעולם, כשהוא עובר עידון ושכלול וזוכה בסיומת “לוגיה” - הנכספת באוהלי יפת.
ומהי טכנולוגיה, אם לא ניצול משאבים, ועוד יותר מכך - מציאת משאבים בעוד ועוד מקומות? הסיפור של טכנולוגיית החמץ איננו סוד היום, וכל שחפצה נפשו יכול לקבל תיאור מחכים ותמציתי כמו זה שהובא באתר האינטרנט של מכון מופ”ת:

הראשונים שאפו לחם שתפח היו המצרים הקדמונים. בשנת 3000 לפני הספירה התחילו המצרים הקדמונים להתסיס תערובת של קמח, מים ושמרים פראיים, הם העמידו את התערובת גלויה באוויר להתפחה. מוצר חדש זה אי אפשר היה לאפות אותו על פחמי האש, וכך אירע שהמצרים חייבים היו להמציא את התנור.
הם הקימו מבנים צילינדריים עשויים לבנים מחימר הנילוס שקצותיהם הלכו ונעשו צרים בדמות חרוט. מחיצה שטוחה הצתה את החלק הפנימי. לחלק התחתון היה פתח להכנסת האש ובחלק העליון פתח גדול ממנו לככרות ולתפוקת הגזים.
כשהיו ניגשים לאפייה היו נוטלים את הבצק החמוץ מן הקדרה, ממליחים אותו ולשים אותו עוד פעם. אחר כך בזקו סובין על תחתיתו של כלי המאפה כדי שהבצק לא יגע בכלי. במבחש היו בוחשים בבצק המוחמץ, מכניסים את הכלי לתוך התנור וסוגרים את דלתו.
המצרים למדו לערבב זרעוני פרג, שומשומין ומור בבצק ולא עבר זמן רב וכבר היו להם חמישים סוגי לחם שונים.
תנור האפייה במצרים נחשב למעין קלחת כשפים, שהחומר המוכנס אליה יוצא שונה, ” כעובר שנאפה בבטן אימו” . במשך אלפי שנים רעד העולם מסגולות הכישוף של המצרים , הקיסר הרומי דיאוקליטן לדוג’ ציווה לאחר ששיכך מרד מצרי בשנת 296 להשמיד את כל הספרים העוסקים באפייה ובחימיה בידיעה שמעשה זה יפגע במצרים בנקודה הרגישה ביותר שלהם ויביא כליה על מקור עצמתם.
עברו אלפי שנים ודמיון זה שבין התנור לכרס האשה נשאר כשהיה בגרמניה אומרים על אשה בהריון ” עוד מעט יתחמם התנור”, באנגליה מקובל לומר something is in the oven ובספרו של מאיר שלו “עשו”, מסופר על יעקב האופה, כי “בלושו, בהתפיחו, בהלהיטו וברדותו, חלם יעקב על הילד”.
בציורי הקברים של המצרים הקדמונים אפשר לראות את תהליכי הזריעה, הקציר וטחינת החיטה, לצד ייצור בצק, לישה ברגליים ואפייה. הלחם במצרים שימש לא רק כמזון, אלא גם אמצעי תשלום במקום שכר עבודה קיבלו פועלים חקלאיים כיכרות לחם ובירה.

מצרים מהווה מוקד של חיים עירוניים על צומת דרכים בינלאומי, אידיאליים לפיתוח הטכנולוגי והחברתי של בירה ולחם מבוססי תסיסה מבוקרת.
הלחם שקיבלו העבדים לא היה “עני” במונחים כלכליים של תחשיבי תזונה ותצרוכת. להיפך: השאור הנוזלי ששתו היה עשיר במרכיבי תזונה והיה קשור בטבורו לטכנולוגיית ההחמצה, שייחדה את מצרים על פני כל שאר ממלכות העולם העתיק. אמנם טכנולוגיית תזונה נשמעת כמו הישג מינורי לעומת הישגים מלחמתיים כמו המצאות התותח או יתרון ה”אש היוונית” שהחזיק את ביזנטיון הרבה מעבר להוגנות ההיסטורית. אך יש לזכור שיתרון כלכלי-תזונתי זה הוא הוא שהפך את מצרים למשעבדת הראשונה במעלה.
העבדים יכלו לעבוד קשה ולא לרעוב למוות, בעודם מקבלים בסוף העבודה משקה המזין את גופם לעוד עבודה ומערפל את חושיהם לכבדות שמונעת מהם את הרצון למשהו אחר. השעבוד האמיתי הוא כשאין את הדחף להיות אחרת, הנינוחות המנוונת של השגרה על השחיקה שלה ומתנותיה הקטנות בסוף היום.
כח עבודה שמקור חיותו הוא הוא השולל ממנו את הכרתו והמודעות למצבו, משועבד באמת. האיסור על אכילת חמץ בפסח קולע יותר מ”איסור-על-עבודה-כי-הייתם-עבדים-אז-עכשיו-אל-תעשו-כלום”. מה גם שיציאת מצרים לא מסמנת שחרור מעבדות במובן של סיום עבודה אלא דווקא את תחילתה - “עבדים לה’ ולא עבדים לעבדים”. החמץ מייצג שיעבוד יותר מהדחף לשוועה שעלתה השמימה. אמנם העבודה היתה קשה, אך החמץ הפך את העובדים כבהמות נדמו.
יציאת מצרים כמרד בכל דבר מצרי לא מוגבל רק לעניינים של תרבות וארכיאולוגיה, אך אנשי המחקר האנתרופולוגי-ארכיאולוגי מוצאים את החילוק הבריסקאי שלהם בין נוודים ועירוניים מתחת לכל חרס שבור ומעלים פנינים בידם. גם חוקרי תרבות או דת או תנ”ך מתמקדים יותר בהיבט של המרד מול חברה עירונית או החזרה למאכל המקורי .
אמנם העיון הכאילו-טכנולוגי כאילו-חברתי הזה איננו אמור להיות הרבה יותר ממדרש פתיחתא דליל-סידרא על גבי מעבד-תמלילים, אך ראוי לציין כי בספר סקירת תולדות הלחם, מנהג המצות מצויין כעתיק, על בסיס מה שלוט הגיש למלאכים (עמ’ 87)! מה שכמובן מסייע למחבר לדבר על א-ל של עם נווד לעומת כזה של ישוב עירוני, וכן הלאה - פיצולים אופנתיים במחקר בזמנו.
לא רק האיסור על אכילת חמץ נובע מכאן אלא הצד החיובי של אכילת מצה - נתח הראוי להתכבד בו ממהותו המפוצלת של חג (ה”אביב / פסח / מצות”). אכילת מצה ראויה לאלה שיוצאים מחיי עבודה ואינם משתכרים (תרתי משמע) על בירה צמיגה כל ערב. מאכלם דל - ומכאן החופש שלהם. אין ביטחון כלכלי שיש להגן עליו בשעבוד גוף ונפש.

 

Ghost in the Shell והנשמה בקליפה

הא לחמא די אכלו אבהתנא - בשיעבודא גופא לא הוי דל כלל, וזוהי הנפילה למ”ט שערים. אפשר לשמור על מלבושיהם ולא להיטמע ובכל זאת לשקוע כאילו בכל לילה בא הגמון לתת שאור בעיסה. העוצמה של ההקשר הגשמי בו חיים, המערך הטכנולוגי המופעל על האדם, הינו חזק בדיוק בגלל שהאדם טועה בו ומזה בו את עצמו: “אני בן התקופה, זהו מקומי”. ולא היא. בכל דור ודור יראה אדם עצמו כאילו יוצא ממצרים. בפועל ממש.
ניתן לזהות כאן מאבק של נשמה מול טכנולוגיה בימים ההם לא פחות מבזמן הזה של מהפכת מידע ריק ואמת מכומתת עד אפס מקום: הטכנולוגיה הרי תמיד משמשת את הכוחות המשעבדים למניעת האפשרות של זהות אותנטית. החמץ מייצג את הסכנה הזו עצמה, בשורשה. כך היא ברגעים של פראנויה ואחרי מרתון סרטי מטריקס וסטנלי קובריק, אבל התחושה מנדנדת גם בסתם יום של חול, בחפזון של מרוץ העכברים.
אבל אנחנו לא חיים ביום יום עם כתבי מרקוזה כשולחן ערוך, ומניפסט האנרכיסט כמשנ”ב. החמץ מצוי עימנו כל הזמן. והיא הנותנת: שבכל השנה זהו מצב נתון, מציאות מובנת מאליה של חיי העולם-הזה. כך דרכן של הסכנות האמיתיות. הסכנות הגדולות ביותר אינן אלה המופיעות כאצבע הס”מ בקטסטרופות; בחורבן המקום בו איסור החמץ עמד בכל עת; בשואה ששורפת כליל ולא סולחת על מצוות ועוונות כשהמשחית יוצא לרחובה של עיר במכת בכורות (ואחיות ודודות וילדים).
הסכנות האמיתיות שוכנות ברצף השפוי של החיים הרגילים, המטמיעים את הדברים שמייצגים את חורבן ומכוננים אותה כברירת מחדל נורמאלית ממנה אף אחד לא באמת רוצה להיפרד. מספיק להשאיר לבנה חשופה בקיר אות לחורבן; שבוע אחד בו חמץ מוכר כאות השעבוד הקדמון; נקודה אחת של זיכרון מטריד המסומנת על המצח לזכור כי התבואה של שנה הבאה (ושל כל שנה) - תעשה אותנו משוגעים של ממש. וחוזר חלילה.

עוד את חג המצות תשמור. אין שמירה אלא מקום שיש פחד, ועתה שעבר הסתיו והתחילו ימי הקיץ ונתבשלה התבואה והם ימי שקט ובטחה יבוא לבעוט, מאחר שעברו ימי הדין, כמאמר רבא דאמר קשי עלי יומא דעיבא כיומא דדינא (תענית ח’ ע”ב) לזה אמר שמור שלא תבעוט, וכן אמר את חג המצות תשמור, הזכיר בו שמירה מה שלא אמר כן בשאר מועדים, כי בחג השבועות הוא מתן תורה וניתנה באימה ויראה ברתת בזיע ודאי שאין בו בעיטה, ובפרט אם ליל השבועות לא יישן כל הלילה כמנהג הבעלי תורה, וכמאמר הזוהר (ח”ג צ”ז ע”ב), ודאי שלא יבעוט, ובחג הסוכות גם כן אין בו בעיטה כי הוא חודש של אימה ויראה מהדין שבו, וראש השנה וכיפור לא יבעוט, ויצא לסוכה להסתופף בצלו של הקב”ה אין צריך שמירה, מה שאין כן בחג המצות, לזה בחג המצות מזכיר שמירה, ולזה נוהגים כל ישראל לקרוא משלי ופרקי אבות, האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דאבות, לזה אחר שאמר ועשית פסח וגו’ אמר וזבחת פסח, בא לרמוז על זביחת היצר, לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני, לא לחם פנק לחם חמודות. כי בחפזון, נוטריקון, חטאת פתח זד ויהיר נוטר, שהוא היצר, שלפתח חטאת רובץ, זהו יצאת מארץ מצרים, מהבטן שהוא שם במצור, ויצא עמו, וצריך להשמר ממנו, זהו למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, ולא יראה לך שאור שהוא היצר שהוא שאור שבעיסה, בכל גבלך כתיב שהיא העיסה שנגבלת שבעה ימים, שהן חיי האדם ימי שנותינו שבעים שנה, ולא ילין מן הבשר עד בקר, קבר (שפתי כהן, דברים טז, ג).

ישיבת שיח יצחק גבעת הדגן - אפרת, מיקוד: 90435