הגדה של פסח – בין סיפור להלכה

הרב נעם סמט • תשס"ז

המחלוקת המשוקעת בהגדה של פסח בין ר’ עקיבא לרבן גמליאל, האם לשייך את ליל הסדר למרחב הגאולה ההיסטורי או לעולמן של התורה והמצוות, שבה ומהדהדת גם בפרשנויות וויכוחים בני זמננו.

קולות שונים נשמעים היום בדרישה לתת לליל הסדר רלוונטיות ומשמעות מחודשת. הגדות שונות ומשונות יוצאות לאור מדי שנה, כאשר בבסיס כולן עומד הרצון המשותף לשוות לליל הסדר ממד עכשווי ועדכני. כידוע, גם חלק גדול מן הציבור שאינו שומר תורה ומצוות נוהג לחגוג את ליל הסדר, וההגדה של פסח מהווה את מרכז הערב גם מבחינתו. דוגמא ידועה היא ‘הגדת הקיבוצים’, שבה ניסו חברי התנועות הקיבוציות החילוניות לתת לליל הסדר אופי מחודש - ציוני וטבעי במהותו. הגדה ידועה נוספת היא הגדת צה”ל שיצאה לאחר מלחמת ששת הימים, וקשרה בין ניסי יציאת מצרים העתיקה לניסי העת החדשה במלחמת ששת הימים.
הדברים הללו מעלים את השאלה העקרונית בדבר אופיו של ליל הסדר. מה אמור להיות הערב –

סיפור או לימוד?

“עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה’ אלוקינו משם…הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים. ואפילו כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו זקנים כולנו יודעים את התורה - מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח.

מעשה בר’ אליעזר ור’ יהושע ור’ אלעזר בן עזריה ור’ עקיבא ור’ טרפון שהיו מסובין בבני ברק, והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה, עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם: רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע שלשחרית.”

מקור זה מוכר לכולנו מן ההגדה של פסח. לאחר הקטע “הא לחמא עניא”, שנראה שהוא קטע קדום וכללי, מובא הקטע הזה שהוא למעשה קטע הפתיחה להגדה. לסיפור המובא כאן אין שום מקור אחר, והמקור היחיד שלו הוא בהגדה. מעשה מקביל, ומפורסם פחות, מופיע בתוספתא פסחים בפרק י’:

“חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח כל הלילה, אפילו בינו לבין עצמו אפילו בינו לבין תלמידו.
מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו מסובין בביתו של בייתוס בן זונין בלוד והיו עסוקין בהלכות הפסח כל הלילה, עד קרות הגבר. הגביהו מלפניהם ונועדו והלכו להם לבית המדרש.”

הדמיון בין הסיפורים בולט, והוא מדגיש את ההבדלים המשמעותיים שבין שני הסיפורים. בעוד שבסיפור הראשון עסוקים ר’ עקיבא וחבריו בסיפור יציאת מצרים, רבן גמליאל והזקנים אינם עוסקים בסיפור ההיסטוריה אלא בהלכות הפסח.

בשני מקורות נוספים נמצא הדים לחיוב לעסוק בהלכות הפסח בליל הסדר. הראשון הוא בברייתא המובאת בגמרא בפסחים:

“ת”ר חכם בנו שואלו, ואם אינו חכם אשתו שואלתו, ואם לאו הוא שואל לעצמו, ואפילו שני תלמידי חכמים שיודעין בהלכות הפסח שואלין זה לזה: מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? שבכל הלילות אנו מטבילין פעם אחת הלילה הזה שתי פעמים”

הברייתא הזו, המדגישה את החובה המוטלת אף על תלמידי חכמים, מקבילה למקור מן ההגדה המובא בראש הדברים, המדגיש אף הוא את החובה המוטלת עלינו “אפילו כולנו חכמים כולנו נבונים”. כאן, שוב, החובה אינה לספר ביציאת מצרים אלא לעסוק בהלכות הפסח. העיסוק בהלכות הפסח הוא שאלת “מה נשתנה”, העוסקת בפרטי הלכות סעודת ליל הסדר.

המקור השני הוא בדברי ר’ אליעזר המובאים במכילתא בפרשת בא:

“דבר אחר מה העדות, ר’ אליעזר אומר: מנין אתה אומר שאם היתה חבורה של חכמים או של תלמידים שצריכים לעסוק בהלכות פסח עד חצות. לכך נאמר מה העדות וגו’:”

גם כאן, החיוב הוא לעסוק בהלכות הפסח ולא בסיפור יציאת מצרים.

מה משמעותה של המחלוקת? נראה שיש כאן שתי תפיסות לגבי עיצובו של ליל הסדר ומשמעותו, שהן שונות זו מזו בתכלית. הסיפור ביציאת מצרים מציב את ליל הסדר במרחב ההיסטורי-ממשי. החובה בליל הסדר היא לעסוק בסיפור ההיסטורי של מה שהתרחש. הסיפור מקשר בינינו, הנוכחים בסדר, לבין אבותינו שבמצרים שלפני שלושת אלפים שנה. הגאולה משעבוד מצרים נתפסת גם היא כגאולה פיזית-ממשית, ועוד נעסוק בכך בהרחבה בהמשך.

תפיסת רבן גמליאל וחבריו, העוסקים בהלכות הפסח, מסרבת לשייך את ליל הסדר למרחב ההיסטורי. העיסוק לעולם הוא עיסוק בהלכה, בעולמן המופשט של התורה והמצוות. התודעה הלאומית של עם ישראל, שליל הסדר הוא ללא ספק אחד ממעצביה הבולטים, אינה נבנית, לדידו של רבן גמליאל, על בסיס תודעת הגאולה ההיסטורית. לימוד ההלכה והתורה הם העומדים בליבו של העיסוק המשותף בליל הסדר. הגאולה גם היא גאולה רוחנית, וייתכן שהיא מצויה כבר כאן - בעיסוק בתורה ובמצוות. רבן גמליאל וחבריו, גם לאחר שסיימו לעסוק בהלכות הפסח - “נועדו והלכו להם לבית המדרש”.

למחלוקת זו יש ללא ספק גם רקע פוליטי ממשי. חבורת החכמים היושבת בבני ברק, עירו של ר’ עקיבא, יוצאת מתחומיו של בית המדרש אל ההיסטוריה הממשית. גישה זו מתאימה מאוד לדמותו של ר’ עקיבא האקטיביסט, תומכו הנלהב של בר כוכבא. רבן גמליאל, היושב עם הזקנים, מסרב לצאת מתחומו של בית המדרש. גם בזה יש התאמה רבה לדמותו של רבן גמליאל, שעמל רבות על ביסוס מערכת ההנהגה הרוחנית-תורנית של עם ישראל.

חכם ותם או חכם וטיפש?

גם בנוסחאות הסיפור בארבעת הבנים ניתן למצוא עקבות לשתי הגישות שהזכרנו. הברייתא העוסקת בארבעת הבנים מובאת בשני מקומות בנוסף להגדה: במכילתא דר’ ישמעאל פרשה י”ח (מסכתא דפסחא) ובירושלמי פסחים פרק י’. אחד ההבדלים המרכזיים בין הנוסחים הוא היפוך התשובות של הבן החכם והבן התם. כך בנוסח המכילתא:

“חכם מה הוא אומר? מה העדות החקים והמשפטי’ אשר צוה יי אלהינו אותנו. אף אתה פתח לו בהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומין…
תם מה הוא אומר? מה זאת. ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו יי ממצרים מבית עבדים.”

ובירושלמי:

“בן חכם מהו אומר? מה העדות והחקים והמשפטי’ אשר צוה יי’ אלהינו אותנו. אף אתה אמור לו בחוזק יד הוציאנו יי’ ממצרים מבית עבדים…
טיפש מהו אומר? מה זאת אף את למדו הילכות הפסח שאין מפטירין אחר הפסח אפיקימון שלא יהא עומד מחבורה זו ונכנס לחבורה אחרת.”

אם כן, תשובותיהם של החכם והתם מתהפכות במכילתא ובירושלמי. שתי התשובות מייצגות באופן בולט את שני הכיוונים שהצבענו עליהם לעיל: “בחוזק יד הוציאנו ה’ ממצרים מבית עבדים” - זו ללא ספק תשובה המספרת ביציאת מצרים. התשובה השניה מציגה את הקוטב השני: “למדו הילכות הפסח שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן”.

בתלמודה של ארץ ישראל, הבן החכם עוסק עם אביו בסיפור יציאת מצרים. העיסוק בהלכות הפסח נשאר (אולי באירוניה קלה) לתחום העיסוק של האב והבן הטיפש. המוקד הרצוי של ליל הסדר לדעת הירושלמי הוא אם כן סיפור יציאת מצרים.

במכילתא דר’ ישמעאל, בר פלוגתיה הגדול של ר’ עקיבא, הבן החכם עוסק עם אביו בהלכות הפסח. ליל הסדר ממוקד בעיסוק בהלכות הפסח, וסיפור יציאת מצרים מיועד רק לבן התם, שאינו מסוגל לעסוק בהלכות הפסח. רק לבן הזה מתאים העיסוק בהיסטוריה הלאומית הממשית. החכם, האינטלקטואל - מה לו לפרוץ אל תחומי העולם הממשי?

גנות ושבח

בגמרא בפסחים מובאת מחלוקת ידועה בין רב ושמואל:

“מתחיל בגנות ומסיים בשבח: מאי בגנות? רב אמר: מתחלה עובדי עבודת גלולים היו אבותינו. ושמואל אמר: עבדים היינו.”

המשנה בפסחים מלמדת שההגדה בליל פסח מתחילה בגנות ומסתיימת בשבח. רב ושמואל נחלקו בהבנת הגנות והשבח, ולמעשה בקביעת גבולותיה של ההגדה.
לדעת שמואל מתחילה ההגדה במילים “עבדים היינו”. מילים אלו הן הפתיחה לפסקה שהובאה לעיל, שהיא פתיחת הסיפור ביציאת מצרים. הגנות היא שעבודם של ישראל במצרים, והשבח הוא הגאולה. הפסקה מדגישה את הרציפות ההיסטורית בינינו לבין יוצאי מצרים: “ואילו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו ממצרים, עדיין אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים לפרעה במצרים.” נוצר כאן רצף היסטורי שראשיתו בגאולת מצרים וסופו בחירותם של בני בנינו. המשכה של פסקה זו הוא הסיפור בחמשת הזקנים העוסקים בסיפור יציאת מצרים כל הלילה.
לדעת רב, לעומת זאת, הדגש בהגדה הוא דגש שונה לחלוטין. הגנות היא לא השעבוד אלא העבודה זרה שעבדו אבותינו. גם השבח איננו הגאולה הפיזית אלא - “ועתה קרבנו המקום לעבודתו”. ההדגשה אינה על היציאה הלאומית-היסטורית, אלא על הגאולה הרוחנית ומתן תורה. הרצף ההיסטורי אינו מבוסס על המעבר משעבוד פיזי לגאולה, אלא על המעבר מעבודה זרה ללימוד תורה.

נראה, שמחלוקתם של רב ושמואל ממשיכה את שני הצירים שראינו לעיל בשיטות התנאים. לדעת רב המרכז בהגדה הוא המעבר הרוחני מעבודה זרה לתורה. הגאולה איננה הגאולה הפיזית אלא הגאולה הרוחנית מכבליה של העבודה הזרה. נראה, ששיטה זו ממשיכה את הקו התנאי שהדגיש בפסח את העיסוק בהלכות החג ולאו דווקא בסיפור הגאולה ממצרים. לדעת שמואל - עיקר ההגדה הוא סיפור יציאת מצרים, הגאולה הפיזית משעבודו של פרעה. סיפור זה מתרחש במרחב ההיסטורי-ממשי, ובמרחב הזה נוצרת בליל הסדר רציפות לאומית-היסטורית.

אפילוג

כבר שנים מלווה אותי מועקה קלה בימים שקודם ליל-הסדר. על אף אהבתי לליל הסדר כחוויה משפחתית חמה ומשמחת, תמיד עולה הקושי שבהתמודדות עם הצורך להתמודד עם החובות הכרוכים במבנה הערב. מעבר לקשיים המשעשעים שבהמתנה הארוכה לאוכל, באכילת שני “כזית” בכדי אכילת פרס ובהידחקות בין הדודה לסבתא, עומד הקושי הבסיסי של תחושת חוסר ההזדהות עם חלקים מסוימים בהגדה, דוגמת הדיון המרתק האם לקו המצרים על הים מאתיים או מאתיים וחמישים מכות. מהי משמעותה של ההגדה מבחינתנו? עד כמה אמירות בארמית או ספירה של עשר המכות תוך הטפת יין מן הכוס הן בעלות רלוונטיות לעולמנו היום-יומי?

בדברים שלעיל הוצגו שני קווים מרכזיים בהתייחסות של חכמינו לליל הסדר ולמשמעויותיו. כיצד הכריעה ההגדה? האם מרכזה בסיפור או בהלכות? בכוונה השארתי את הנקודה הזו פתוחה - קודם כל, כיוון שתשובה לשאלה הזו דורשת עיון מדוקדק יותר בכל חלק וחלק של ההגדה, ושנית - כיוון שתחושתי היא שגם ההגדה עצמה השאירה את הנקודה הזו פתוחה, ויצרה שילוב של שני המוטיבים הללו.
שני המוטיבים הללו מעצבים גם היום את יחסינו לליל הסדר. האם לראות בליל הסדר חוויה דתית-הלכתית שאין להוציא אותה אל מחוץ לתחום העולם הדתי-פולחני, או שמא הוא נועד דווקא לעיסוק בתחום ההיסטורי-ממשי וגם הוא מוכלל בזה בתוך תחומיו של העולם הדתי? נראה, שההגדה משאירה מקום לשתי התפיסות הללו, וייתכן שהיא אף מנסה לשלב אותן זו בזו.

מילה לסיום - במובן מסוים, סוג לימוד כזה בליל הסדר, המנסה להתחקות אחר מטרות ההגדה ומעצביה, הוא בעצמו סוג של שילוב בין שני הכיוונים שהצגנו. אנו יושבים ועוסקים בלימוד וניתוח של מקורות, אך הלימוד הזה איננו מנותק מעולמנו הממשי היום-יומי. הרציפות ההיסטורית שהוא יוצר בינינו לבין מעצבי ההגדה איננה רק השותפות של העובדה שאנו חולקים מחויבות משותפת לעולם ההלכה המעצב את ליל הסדר, אלא גם רציפות ממשית של עמידה מול אותם הלבטים והתמודדות עם אותן השאלות.

ישיבת שיח יצחק גבעת הדגן - אפרת, מיקוד: 90435