הסאבטקסט של המציאות

יהודה גזבר • תשע"ג

כמה מחשבות על ההנחה הנפוצה שהשכרות בפורים מגלה לנו ‘מי אנחנו באמת’, האמנם? שיח לשבת תצווה – פורים.

ש

ש

 I. מי אנחנו באמת.

 

בין הדברים שחוזרים ונשנים בדיבורים על פורים בישיבות (אלו שאני מכיר), הוא שכאשר אנחנו משתכרים, אנחנו מגלים מי אנחנו באמת. כאשר חילוני משתכר, אומר הטיעון, מתגלה שהוא באמת רודף נשים הולל. כאשר בייני”שים משתכרים (תופים!), מתגלה עד כמה הם באמת עובדי ה’ / יודעים תורה / אוהבים אחד את השני / מצחיקים. ובאמת, מסיבות פורים בישיבות - למעט הקטע עם ההקאות, כל אלה שלא יודעים להחזיק אלכוהול, וכן הלאה - מלאה באנשים רוקדים, מתחבקים, שמחים, אומרים דברי תורה באמונה יוקדת אי שם בפינת החדר, כשכוס יין לבן זול, ובהתאמה, מגעיל, רועדת בידם האחת, והיד השניה מנסה לצייר את הספירות העליונות והתחתונות. בישיבה התיכונית בה למדתי הדברים היו מדהימים יותר. פתאום מתגלים להם בטלני המחזור, ואני בתוכם, כאוהבי אלוהים גמורים. פתאום שחקן הכדורסל המהולל מתברר לציבור כאידאליסט טהור. שיחו ושמחו! ועמך כולם צדיקים! כמה טוב וכמה נעים.

 

אבל צריך לשאול: והלא בסופו של יום אנחנו עדיין מי שהיינו לפני כן. נו, שוין, התגלה שאני בתוך תוכי צדיק. מה זה אומר? כמו שאומר דמבלדור: “הבחירות שלנו, הארי, הן שמגלות מי אנחנו באמת - הרבה יותר מאשר היכולות שלנו.” העובדה שאדם הוא טוב בתוך תוכו לא משנה את העקרון שהוא בוחר כל יום, וכשהוא בוחר, הוא בוחר לעשות רע. כשאני בוחר להכות מישהו, אין זה משנה אם אני בתוך תוכי אני אדם טוב. העובדה שאני בוחר להכות אותו, היא זו שעושה אותי אדם רע.

 

יש איזה חוט מקשר בין השכרות ובין התחפושת. שתיהן מובילות, בסופו של דבר, להצגה של מישהו אחר מאשר האדם שאנחנו מציגים בדרך כלל. אלא שהשכרות עושה את זה מלמטה, בצורה נלעגת, חסרת שליטה, מעל לטעם ודעת, ואילו התחפושת עושה את זה בצורה מודעת, אירונית להכעיס, מוקצנת. התחפושת אינה מראה אדם אחר, אלא משהו אחר לגמרי. אף אחד לא חושב שהמלך שמסתובב ברחוב הוא מלך אמיתי, וככל שהתחפושות הולכות ונהיות אבסטרקטיות (חידודי לשון רצים עכשיו, תנסו), כך גם הקשר בינם לבין המציאות רופף. השכרות, לעומת זאת, מציגה מציאות אחרת. אמיתית לא פחות. אולי נלעגת, אך לא אירונית. האמת נלעגת, מה לעשות.

 

חזרה לדיון  - מה היה קורה לו היינו הופכים את האנלוגיה? כאשר אדם טוב ותמים משתכר ומתגלה שבתוך תוכו הוא רע, אכזר, מרושע וכאלה? גם אז היינו אומרים שפתאום התגלה מה הוא באמת? הרי הוא מתנהג כמו אדם טוב, הוא לא הורג אף אחד ולא שונא אף אחד, ורק בשכרות מתגלה מה הוא רוצה לעשות. אז מה? למה זה עקרוני?

II. סופרמן במסיכה

 

אחת הסצנות המפורסמות ב’קיל ביל II’ (ספויילר!) היא שביאטריקס וביל יושבים זה

מול זו, ביל יורה חץ המכיל סם אמת בידה של ביאטריקס ונותן לה נאום של שתי דקות על כוס ויסקי.

 

ההבדל בין סופרמן לספיידרמן, אומר ביל, הוא שסופרמן הוא, באמת, גיבור על, הנורמליות שלו היא כוחות העל, והתחפושת שלו היא קלארק קנט. כשסופרמן קם בבוקר, הוא לא קלארק קנט, הוא סופרמן. ספיידרמן, לעומת זאת, קם בבוקר בתור פיטר פארקר, והתחפושת שלו היא ספיידרמן. השאלה מי אתה כשאתה קם בבוקר, היא זו שמבררת מי אתה באמת.

 

העניין בעולם הוא שהעולם עצמו הוא עולם של שקר. כולנו משקרים. לא לאחרים, לעצמינו. אנחנו מפחדים להודות שאנחנו יוצאים עם מישהי מכוערת, ומעדיפים להגיד שהיא לא מתאימה מסיבות אחרות. אנחנו מפחדים להודות בחולשות שלנו, ברגשות, בדחפים הקמאיים שגורמים לנו לעשות דברים מורכבים. מפחדים להגיד לאנשים שאנחנו אוהבים אותם, ועוקפים את זה באמצעות שקרים. אחד הניסויים המפחידים שאדם יכול לעשות עם עצמו הוא לשבת ולבדוק, אבל באמת, למה הוא עושה את מה שהוא עושה. זה מתחיל בלברר לעצמך למה אתה עכשיו בצבא, דרך המקום בו למדת, פתאום מתברר שהסיבה בשלה אתה לומד כבר שלש שנים פילוסופיה היא כי לפני חמש שנים פגשת בחורה שאמרה לך שהיא הולכת ללמוד באוניברסיטה העברית בהר הצופים. פתאום מסתבר לך שדימוי של מורה בתור מישהו עם שפם גרם לך לעבור עיר. דברים מפחידים מתבררים למי שבודק את עצמו ברצינות. אנחנו מעדיפים להמשיך לחיות בשקרים של עצמינו; הרבה יותר נוח, הרבה יותר נעים. במובנים מסוימים, גם הרבה יותר בטוח.

 

לא סתם קוראים לעולם הזה ‘עלמא דשקרא’.

 

ואז מגיע פורים. פורים הוא הרגע בו קלארק קנט מוריד את הבגדים והופך להיות סופרמן. ההגעה לכדי סופרמן חייבת להעבור דרך הורדת הבגדים, דרך התחפושת - הרי (משום מה) אף אחד לא מזהה את קלארק קנט עם סופרמן. הם שונים מדי. אבל כשהכל יורד, מתברר לנו שהאדם החום, הרגיל למראה, הוא זה שמציל את העולם ונלחם ברשע, חתיך הורס ועם קול כריזמטי וכובש. כשהמחיצות שאנחנו שמים ביננו לבין העולם יורדות, מתגלה שבאמת אנחנו סופרמנים, אלא שאנחנו מפחדים להודות בזה.

 

אבל, כמו הרבה דברים אחרים, העולם הזה מורכב יותר. לא כולנו סופרמן, לא כולם מוציאים חידושי תורה, לא כולם אוהבים. לפעמים קיא הוא רק קיא, ויין הוא בסך הכל עוד סוג של אלכוהול. יש אנשים שאתה מעדיף לא להכיר אותם בשכרותם, ולא כל עמך הם צדיקים. מה לעשות. יש קלארק קנט שמוריד את הבגדים והוא בסך הכל בחור בתחתונים מעל המכנסיים.

 

במשפט אחד: הרב אלחנן ניר אומר לנו לא מעט שאדם צריך להסתכל על עצמו בתור סטארט-אפ. אדם שמאמין בעצמו, גם אם הוא לא שם, הוא עוד יגיע. אם אני לא אאמין בעצמי , מי יאמין בי?

(אלוהים, כנראה, והופס לפסקה הבאה.)

 

III.    מחבואים

 

ניסיתי להתחמק מהדיבור על זה, אבל לא באמת אפשר.

 

כתב דן פגיס בשירו ‘מחבואים’:

“בְּחָצֵר אֲחוֹרִית בָּעוֹלָם

שִׂחַקְנוּ, הוּא וַאֲנִי.

כִּסִּיתִי עֵינַי, הִתְחַבֵּא:

אַחַת שְׁתַּיִם שָׁלֹשׁ,

לֹא מִלְּפָנַי, לֹא מֵאֲחוֹרַי,

לֹא בְּתוֹכִי. ”

 

בעולם, כמות שאני רואה אותו, אין אלוהים. אני מחפש אותו, כבר הרבה זמן אני מחפש אותו, אבל אני לא מצליח לגעת. אני לא מצליח למצוא אותו. פגיס אומר שהוא מתחבא. הרב שלי באור עציון היה אומר שהוא מתחפש. שזה ההסתר, זה המקום שהאלוהים מנהל את המציאות בהחבא.

אני כבר לא יודע. לגעת, לא לגעת. לנסות, לא לנסות. פעם היו הדברים פשוטים: הייתי מדבר אל אלוהים ואלוהים היה עונה לי. הלילות עכשיו, להווייתי, בודדים הרבה יותר.

 

אבל יש רגעים ספורים של שכרות, בפורים, שבהם אני מרגיש שדווקא כן. אולי כל הרעיון של ‘הדור קבלוה בימי אחשוורוש’, כלומר, הקבלה המחודשת של התורה בימי אחשוורוש, היא מתוך הנקודה שהשכרות מביאה אותנו למעין מעמד הר סיני מחודש, בזעיר אנפין. למקום אחר, שבו נותרה בנו עוד טיפת תמימות, שבה אין לנו שכל שיתייחס בציניות לכל העניין, כשהאירוניה תעלם, כשהעיניים יעצמו, כשאספור עד שלש.

 

אני יודע: בסופו של דבר זה רק חצר אחורית של העולם, זה רק אני והוא, בסופו של דבר, כשאפתח את העיניים התסכול יחזור. אבל בינתיים, כמו ששר אביתר בנאי, כמו ששרים בשיח במסיבה בערב פורים, יש לי סיכוי להנצל,

 

אני חושב.

ישיבת שיח יצחק גבעת הדגן - אפרת, מיקוד: 90435