הרהורים רוטטים על סיפם של ימי הרחמים

הרב יאיר דרייפוס • כ"ה אלול תש"פ

כולנו נקראים להיפרד מכל מה שהיה – מהמילכודים ומהעליות והמורדות ומהציפיות ומהאכזבות ומהטלטלות והניכור ומהכעסים שהיו מנת חלקנו במיוחד בתקופה האחרונה, ומוזמנים לפיוס עמוק, לרוח חן ותחנונים של תשובה גבוהה, בדריכות לבאות, ללידה חדשה.

 

 

ידידים יקרים מאד

 

חודש אלול הוא זמן של אהבה. אלול ר”ת אני לדודי ודודי לי.

השנה כבכל שנה מגיע שוב הזמן לסופו, ‘מת אב ומת אלול ומת חומם’ כדברי ר’ שמואל הנגיד.

וכמו במחזוריות של הטבע, הסוף והכיליון נושק להזרעה, לעיבור, ללידה, לצמיחה. כך גם בשעת דמדומים זו של היאסף שנה ודריכות ללידת השנה החדשה, אנחנו עומדים כאן בימים אלה, חווים ביחד את קיצה של השנה תש”פ, שעומדת לעבור מן העולם, ולהתכלל בנצח האלוקי, ונערכים בחרדה ובתפילה לימים יבואו. ‘כי היום שעבר כבר נגמר ונפסק ומי יודע מה יילד יום’ - כך רשם ר’ נתן.

עכשיו כולנו נקראים להיפרד מכל מה שהיה – מהמילכודים ומהעליות והמורדות ומהציפיות ומהאכזבות ומהטלטלות והניכור ומהכעסים שהיו מנת חלקנו במיוחד בתקופה האחרונה, ומוזמנים לפיוס עמוק, לרוח חן ותחנונים של תשובה גבוהה, בדריכות לבאות, ללידה חדשה.

 

מה המובן של לבקש סליחה. איש מאיתנו לא עובר עבירות ברצינות. ואם צריך לתקן קצת קלקולים, התיקון איננו שייך לימי הסליחות. עכ”פ אני לא מעוניין לבזבז את ימי הרחמים על זוטות. כשאני אומר כשליח ציבור ‘כי חוטא ופושע אני’, אני לא מתכוון לכך ברצינות. כי אני לא חוטא ולא פושע ולא מעמיס על עצמי תיוגים כאלה, שאולי בצעירותי בישיבת ‘כרם ביבנה’ ברוח נובהרדוק שעיצבה את אווירת ימי אלול, היה לכך מקום.

נאמר לעצמנו ברצינות שאף אחד אינו לא חוטא ולא פושע. התודעה של עיסוק בעניינים קטנים, שהתאזרחה בתודעת ימי הרחמים, זוקקת קצת העלאה לחשבון נפש חורך ונוקב, לא על חטאים, אלא על עצם הפוזיציה האנושית, על קליפת הגאווה, על חטא ה’אנא אמלוך’, על אי התמסרות באמת באמת קודם כול לעצמי ולייעודי עלי אדמות, וגם לא לסביבתי ולאנשים שאיתי.

 

‘…מתי באמת התגעגעת למישהו, עד שקרביך נקרעו מכאב? מתי חשת בחיסרון של מישהו אהוב, עד לסף האבדן העצמי? מתי היית מוכן לוותר על הכול, אפילו על חייך, למען מישהו שאהבתך אליו גדולה מאהבתך לעצמך? האם זרקת את עצמך אי פעם באומץ של מתאבד, אל לב הבעירה, כדי להשיג משהו שבלעדיו אין טעם לחיים האם היית נכון אי פעם להגיע לסף הטירוף, כדי להגיע אל החירות האמיתית?…’

 

בימי הסליחות אנחנו מחפשים את הקב”ה, אבל לא פחות מכך הקב”ה מחפש אותנו כי טבע הטוב להיטיב. דווקא הידיעה הזו שהקב”ה מיטיב לנו ומרעיף עלינו בחסדו מעוררת תיסכול ומצוקה. הקב”ה מוצא אותנו במצב עלוב, לא ראויים ולא מוכנים ולא משתוקקים אליו באמת. וזה בעצמו עוד מגביר את השפע והחסד כי כאמור ככל שהאב רואה יותר את האומללות של בנו, מתגברת חמלתו עוד יותר.

אלוקים מתגלה בלא סיבה ודווקא על רקע של ניוון ושקיעה. דווקא החטא והכישלון מעוררים את הרחמים האלוקיים:

‘…האלוקים מתגלה לאדם בישימון…לא בארץ נושבת ופורחת, כי אם בערבות מדבר גדול ונורא, ארץ נשיה וצלמוות-מופיע האל מרבבות קודש. בשעה שנדמה כאילו חדל האדם לבקש את האלוקים במדבר השומם וכאילו הסיח דעתו מן הכול, אז מתגלה האלוקים לאדם. אין הגילוי מענה לשאלת האדם ופקפוקיו…האלוקים בא פתאום בשעה שהגילוי עולה במחשבה לפניו. אין האדם יודע, ואי אפשר לו לדעת מתי ומדוע…פגישת האלוקים כדי למנוע גירוש האדם מהסתפח בנחלת אלוקים…זה סוד גילוי שכינה..’

[הגרי”ד סולובייצ’יק, ובקשתם משם עמ’ 142]

הרחמים האלוקיים באים בהיסח הדעת. הם התגלות ואינם פרי העמל הרוחני ההכרתי. אך זו בדיוק המצוקה של האדם חסר האונים שאין לו כלים להחלת השפע שמתגלה לו.

 

הנה דרוש נפלא של ר’ לוי יצחק מברדיטשב, שהשפיע עלי מאד:

מרכבות פרעה וחילו ירה בים - בדרך כלל הרכב שולט בסוסים. וכשהם סוטים, מצליף בהם.

בים סוף הסוסים גררו לים את הרכבים.

ר’ לוי יצחק מלמד, שהרכב שלנו זה הקב”ה. ואנחנו הסוסים שלו שגוררים אותו אחרינו לכאוס המים שאין להם סוף בדמיונות אדם ותעתועיו.

זה הצית לי את הדמיון.

משל לאבא שבנו לא הולך בדרך. ומצליף בו. אכן מוטלת אחריו עצומה על האבא להיות רכב, ולהאציל את המסורות המנהגים וההלכות ואת הסודות שעוברים בלחישה מדור לדור.

רק שזה לא תמיד עובד, והרבה פעמים נוצר קרע וניכור בין אב לבנו, שמבקש את חירותו האישית, ומשיל מעליו את המטענים שאביו מנסה להנחיל לו.

השינוי עשוי להתחולל רק כשאבא משיל מעליו את חליפת הרכב. ומאפשר לבנו ה’סוס’ לגרור אותו אחריו לעולם הכול כך רחוק מנוגד ומהופך מזה של האב, למצולות הכאוטיים של הווייתו בעולם החדש.

הוויתור של האבא, אולי לא יחזיר בתשובה את הבן. אבל האבא בוודאי יעבור תיקון ממשי. כי אבא אף פעם לא עוזב את בנו. אלוקים שוכן במרווח המיסתורי שבין אב לבנו, והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.

אין פני לאנרכיה, אבא הוא רכב שמתווה דרך לבנו. רק יש רגעים שצריך לוותר ולהשיל את גלימת הרכב. ולתת אמון שזה מה שהקב”ה מצפה ממנו. להיות בייחוד עם בנו.

 

ברגעי מנחה נעילה ביוה”כ, בנות ישראל חולות בכרמים.

זה המחול שעתיד הקב”ה לעשות לצדיקים לעתיד לבוא, וכולם מצביעים באצבע ואומרים ‘זה ה’ קווינו לו נגילה ונשמחה בישועתו’.

בעיגול אין ראש ואין סוף, מקום שבו מתבטל הפער שבין סוס לרוכבו, בין הדרך לבין אבדנה של הדרך, זה הכאוס של הים שאליו הושלך יונה ובכך למד לתת בים דרך, ומשם מעמקי המענה להצלתה של נינווה, ושם הייחוד עם ההוויה עצמה, למעלה מכול סוג של הצדקה.

כי שם האלוקים שוכן, בכאוס, במקומות הכהים והלא פתורים, במקום שהוא עיגול שאין בו ראש וסוף.

 

בהקשר הזה נזכיר את החולים הקרובים אלינו, שהקב”ה ישלח להם רפואה שלימה.

ונזכיר צעירים וצעירות שמשוועים לבנות לעצמם בית. וה’ הטוב יצליח דרכם.

 

ונתברך כולנו בכתיבה וחתימה טובה עם כול בית ישראל

לחיים טובים ולשלום

 

בידידות ובאהבה

ישיבת שיח יצחק גבעת הדגן - אפרת, מיקוד: 90435