חתיכת שמיים

הרב אלחנן ניר • תשע"ח

ש

ש

ש

בפרשתנו מסופר על המלחמה הראשונה של ישראל היוצאים ממצרים. זו המלחמה בעמלק, כאשר במהלכה מתברר שהגורם המכריע במלחמה הינו החיבור אל ידי משה המורמות אל על, אל השמים ושעבוד הלב אליהם:

וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים משֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק.

מה טיבה של אותה הרמת ידיים? זאת כבר מבואר בדברי המשנה:

וְכִי יָדָיו שֶׁל משֶׁה עוֹשׂוֹת מִלְחָמָה אוֹ שׁוֹבְרוֹת מִלְחָמָה. אֶלָּא לוֹמַר לָךְ, כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִים כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם הָיוּ מִתְגַּבְּרִים. וְאִם לָאו, הָיוּ נוֹפְלִין.

זאת גם הדרכת חז”ל להתפלל בבית עם חלונות,[1] וכן בדברי ר’ חיים ויטאל:

גם היה אומר לי מורי ז”ל שטוב לאדם שיָדוּר בבית שיש בו חלונות פתוחות לשמים כדי שיוכל בכל רגע לישא עיניו אל השמים, כדי להסתכל בהם. ובפרט אם יביט בנפלאותיו יתברך במעשה שמים וארץ, וכמו שאמר הפסוק ‘כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך,’ ולכן טוב לאדם שיסתכל בכל רגע אל השמים כי דבר זה מחכים את האדם ונותן בו יראה וקדושה (שער רוח הקודש, בני ברק תשכ”ג, עמ’ לה).

השמים מבטאים את המעֵבר: “אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם”, אומר נותן התורה באפילוג רך ומלא רחמים לאירוע הגדול והטראומתי בסיני, במעין דיבור אישי ואינטימי המופיע אחר כל הקולות והברקים. משום שראיתם כי מן השמים דיברתי עמכם, על כן “לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם”, ותחת אלוהי הזהב והכסף, “מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי”. כך נפרשים בפנינו שני צירים מקבילים: שמים וארץ אל מול כסף וזהב. ההיחשפות אל הקול השמימי חותרת למגע עם הפשוט והקמאי, לעומת הקול המתחרה המבקש את המטריאליסטי והמתועש.

שיר קצר ונאה של אברהם חלפי נוגע בדיוק בנקודה זו, בסוד ההליכה בתוך זרם החיים אבל עם “קומץ שמים ביד”:

עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד

הָיִיתִי עוֹבֵר אֶת חַיַּי.

הָיִיתִי חוֹצֶה אֶת הַיָּם

בְּרַגְלַי

עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד.

המלֵאות נעדרת הדחיפוּת, הנשימה העמוקה החושפת כי האדם מונח היכן שהנו – שהוא כאותו חסיד של בעל חובות הלבבות שמעולם לא קם במקום אחד והתאווה למקום אחר - תלויה ביכולת להתגבה מעט מעל טרדות היום יום ולהביט אל השמים; נעוצה בפרספקטיבה הרחבה שאינה מצויה על הארץ אלא דווקא במעבר להם, בשם הרחוק – בשמים.

*

הקִ‏דמה הטכנולוגית כולה רתומה לדאוג לנוחותנו המקסימאלית. דומה כי לא השלמת חיסרון היא שמניעה את הצרכן העכשווי, אלא היחשפות בלתי פוסקת לממדי חוסר הנוחות הבלתי נראים בחייו וצורך מיידי, אובססיבי ומלא תשוקה להשלימם. הוא עובד קשה כדי להרוויח כסף, כדי לקנות בית ולרהט אותו ברהיטים היקרים ביותר, כדי שיוכל לחיות בהם את החיים הטובים ולהתפנק. וזאת כנראה המילה: להתפנק. וכחלק מהפינוק הכול נוח: השלט, הטלפון הנייד, המכונית האוטומטית, וגם הרכישות והמסוי הנעשים בלחיצת מקלדת קלה. רק בערב תיוותר לפליטה הליכת-ערב או צעידה על ההליכון בחדר הכושר, פיצוי על כל הריצות שהתייתרו במהלך היום.

אלא שקיים מחיר עמוק לוויתור על המרחב המצוי בחוץ - על השמים כמו גם על הארץ. החוץ, להבדיל מן הפנים, מלמד כיצד לשחרר את הפסיביות, לחרוג מהדיבורים ולהתחיל לעשות. הוא מלמד, ולרוב במהירות רבה, מה בכוחו של האדם לשנות ומה אין בכוחו. אולם עם הנסיגה פנימה, אנו למעשה מקיפים את עצמנו בחומות – אלקטרוניות וטכנולוגיות – ומבקשים לפתח חיים אדישים, אופורטוניסטיים, נטולי הפתעות ומגע עם הממשי. רק אימת המוות חושפת את הנאיביות האנושית, שוברת את הנוחות, מבקעת כל קיר ויודעת להתפתל ולבוא מעֵבר לכל חומת נוחות שהגבהנו.

מחיר הנוחות אינו מתמצה רק בוויתור על היציאה החוצה, אלא גם על האחֵר ועל הקהילה. קהילה נוצרת מיציאה של היחידים מביתם וממפגש האחד עם משנהו מחוץ למרחב המוגן של ביתם הוא מבצרם. במובן זה, דווקא הוויתור על המחסה הביתי לטובת המפגש הבלתי אמצעי הוא שמייצר את חוסנה של הקהילה. גם הקהילה העכשווית שהפכה זה מכבר לווירטואלית ומדומיינת, מקבלת את ממשותה כאשר היא מוותרת על הנוחות המשתקת של הבית ומכריעה לצאת החוצה. כך, דווקא מבחוץ שב האמון בפנימי.

ש

ש

ש

ש

ש

ש

 

 

[1] בבלי ברכות לא ע”א. החיוב להתפלל בבית עם חלונות נפסק להלכה (רמב”ם, משנה תורה, הלכות תפילה, פרק ה, הלכה ו; שולחן ערוך, אורח חיים, צ, ד), אך כבר השיג על פסיקת הרמב”ם הזו בעל ה”כסף משנה”, ונטה לומר שכל החיוב אינו אלא למתפלל ביחיד, המתקשה לכוון יותר מהמתפלל עם הציבור. ראו: ר’ משה פיינשטיין, אגרות משה, אורח חיים, חלק ב, סימן כו.

ישיבת שיח יצחק גבעת הדגן - אפרת, מיקוד: 90435