יראה וסליחה: דיבור לשנת תשע”ט

הרב יאיר דרייפוס • כ"ו באלול תשע"ח

בימי הרחמים והסליחות שבפתח ראוי שנקבל כולנו כחברה וכל אחד כיחיד שנהיה כל ימינו רחמנים, מאירי פנים, בעלי עין טובה, קשובים לעצמנו, דנים כל אדם וכל ציבור לכף זכות, מוחלים ומוותרים.

ואתה ברחמיך הרבים מוחל לעבדיך וסולח לאיש חסידיך.

תהא השעה הזאת שעת רחמים ועת רצון מלפניך.

נקודת המוצא למחילה של אלוקים נעוצה ביכולת שלנו למחול זה לזה. ישראל רחמנים בני רחמנים. מידת הרחמים איננה התעלמות מן המומים והפשעים. הרחמים מתעוררים דווקא מתוך שפיטה חמורה של הפגמים, במידת היראה. החסד והרחמים מתעוררים רק במקום שיש שפיטה ודין.  נסביר את הדברים.

כך מופיע במדרש [שופטים פ’ ה]: כאשר יש דין למטה אז אין דין למעלה. ר’ נחמן [ליקוטי מוהר”ן ט”ו] מלמד שכאשר אין אדם שופט את עצמו אזי דנים ושופטים אותו למעלה. וכששופטים את האדם במשפט לעילא, אזי הדין נתלבש בכל הדברים וכל הדברים נעשים שלוחים למקום לעשות משפט בזה האיש. אבל כששופט את עצמו אין היראה מתלבשת בשום דבר לעורר את האדם כי מתעורר בעצמו. כוונת הדברים פשוטה; מי שחי בביקורת עצמית ורואה את אפסותו וחדלונו, מפוגג את העוינות כלפיו גם מאנשים וממילא גם מאלוקים.

ר’ נחמן מלמד עוד ששורש היראה הוא בדעת. מי שחי מתוך מודעות, יודע את מקומו ואינו מתגאה ומחצין את דמותו וכיו”ב, מעורר אהדה ורוך כלפיו. מי שמתגאה מעורר דינים וכעס כלפיו מכל דבר ונוצרת סביבו אוירה כללית עוינת.

מה שיכול האדם לעשות, הוא לכונן סביבה אוהדת של חמלה ורוך. זה אפשרי רק במקום שיש דין למטה, שחי חיים ממשיים מתוך מודעות, וממילא יראתו מכוננת אהדה ואמפתיה והארת פנים. וכמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם וליבו של האדם הוא אלוקים שמרחם וסולח למי שירא וממילא סולח ומוחל לאחרים, מקבל אותם כמות שהם ומאיר להם פנים.

מידת הרחמים של אלוקים בהקשר הזה, נעוצה בהתעוררות מלמטה. יש גם ממד שונה שלפיו הרחמים מתעוררים דווקא במקום שאין יכולת לעורר אותם מלמטה, במחוזות המצוקה וחוסר האונים.

 

כי עמך הסליחה למען תיוורא - פירש אדמוה”ז שהקב”ה סולח כדי לעורר יראתו. דווקא הסליחה והחסד היא זו שמעוררת יראה. ישנן שני מיני יראה; יש יראה של דין שמקורה בפחד שמקורו חיצוני לאדם. מי שחש מאוים - מפחד. לעומת זאת יש מצב של היפתחות לחסד האלוקי לשפע ולרחמים, ודווקא אז מתעוררת יראה. זו יראה שמקורה בתחושה שלא מגיע לי, שלא אוכל להשיב לקב”ה כגמולו הטוב, שאני אוכל לחם חסד-נהמא דכיסופא. מתלווה ליראה זו תחושת החמצה ותיסכול נוכח העובדה שלעולם לא אוכל לגמול טוב למיטיב לי. דווקא תחושה זו קושרת אותי אל הקב”ה מתוך תלותיות וחסר אונים. ראה עמידתנו דלים וריקים. איני מפחד מהקב”ה- אני חפץ בקרבתו, אני תלוי בו ואין לי טעם במה שאני עושה בלא שיאיר לי פנים וייתן לי חיוניות.

אפשר להמשיל זאת ליחסי אב ובנו. יש מורא אב שמקורו בסמכותיות של האב, במעמדו ובחשש לא לעשות רצונו. לעומת זאת יש מצב של תלות וקירבה והתרפקות על אבא ללא סיבה, כתינוק שמתחטא לפני אביו. התנועה היא מעגלית: ככל שאבא מרעיף יותר הבן מתגעגע יותר וזה מעורר יותר את החמלה של האב. בסופו של חשבון ישנה גם תלות הפוכה - של האב בבן. אבא מתגעגע לבנו ככל שהבן יותר אבוד ונידח ויותר מחפש את אביו. ר’ נחמן מבטא זאת בכמה סיפורים, למשל במעשה מאבידת בת מלך שהמלך היה בצער גדול על אבדן ביתו והמשנה למלך מחפש אותה כדי להשיב את השמחה למלך. עיקר המצוקה בסיפור הינה של המלך ולא של הבת.

בליל הסליחות אנחנו מחפשים את הקב”ה אבל לא פחות מכך הקב”ה מחפש אותנו כי טבע הטוב להיטיב. דווקא הידיעה הזו שהקב”ה מיטיב לנו ומרעיף עלינו בחסדו מעוררת תיסכול ומצוקה. הקב”ה מוצא אותנו במצב עלוב, לא ראויים ולא מוכנים ולא משתוקקים אליו באמת. וזה בעצמו עוד מגביר את השפע והחסד כי כאמור ככל שהאב רואה יותר את האומללות של בנו, מתגברת חמלתו עוד יותר.

אלוקים מתגלה בלא סיבה ודווקא על רקע של ניוון ושקיעה. דווקא החטא והכישלון מעוררים את הרחמים האלוקיים:

‘…האלוקים מתגלה לאדם בישימון…לא בארץ נושבת ופורחת, כי אם בערבות מדבר גדול ונורא, ארץ נשיה וצלמוות-מופיע האל מרבבות קודש. בשעה שנדמה כאילו חדל האדם לבקש את האלוקים במדבר השומם וכאילו הסיח דעתו מן הכול, אז מתגלה האלוקים לאדם. אין הגילוי מענה לשאלת האדם ופקפוקיו…האלוקים בא פתאום בשעה שהגילוי עולה במחשבה לפניו. אין האדם יודע, ואי אפשר לו לדעת מתי ומדוע…פגישת האלוקים כדי למנוע גירוש האדם מהסתפח בנחלת אלוקים…זה סוד גילוי שכינה..’ [הגרי”ד סולובייצ’יק, ובקשתם משם עמ’ 142]

הרחמים האלוקיים באים בהיסח הדעת. הם התגלות ואינם פרי העמל הרוחני ההכרתי. אך זו בדיוק המצוקה של האדם חסר האונים שאין לו כלים להחלת השפע שמתגלה לו.

רבינו בחיי מלמד שהדרך להיחלץ מן המילכוד הינה להיענות לאהבה האינסופית שאלוקים מרעיף עליו ולהתכלל בה. האדם תמיד נמצא בעמדה של אשם כלפי אלוקים. מצב זה אינו תוצאה של החטא אלא עצם ה’פוזה’ של הקיום האנושי. זה נובע מהיות האדם חומר מתכלה, והוא פגום לא רק בגופניותו אלא בעיקר פגם מוסרי ודתי.

הדרך היחידה להציל את עצמו היא להיענות לאהבת ה’ אליו, שהיא אהבה ללא הגיון וללא סיבה. רק מי שבאמת מאמין שהקב”ה אוהב אותו ורוצה בו ומקבל אותו כמות שהוא, יכול להיחלץ מהמצוקה ולהיפתח לשפע. מבחינה זו העמדה נוכח הסליחה האלוקית אינה מתוך מוטיבציה לתקן את הקלקולים והפגמים אלא אדרבה - מתוך הודאה בחוסר היכולת לתקן ומתוך קבלה שלי את עצמי כמות שאני ובתפילה שגם הקב”ה יקבל אותי לא למרות פגמי וחולשותי אלא דווקא בגלל אומללותי - ראה עמידתנו דלים וריקים. הנשמה לך והגוף שלך חוסה על עמלך.

 

הדברים אינם אמורים רק יחס למצבו של היחיד אלא לא פחות מכך ביחס לחברה, לכלל הציבור. ימים נוראים הם קץ מחילה וסליחה לישראל. שעיר המשתלח ביוה”כ מכפר על כל עוונות בית ישראל. רחמיו של הקב”ה על עמו ישראל הם נושא לאמירה ציבורית: אבינו מלכנו שמע קולנו חוס ורחם עלינו. לרחם עמו ביום דין. ישראל רחמנים בני רחמנים. אין הדברים אמורים רק במישור המוסרי הפשוט אלא בעיקר בשורש הרחמים והחמלה שנעוצים בקיום היהודי. כוונת הדברים היא שיש בכוח יהודי לעורר רחמים מתוך שיש דין למטה בדמותו, חי חיים מרוסנים וממשיים, יש יראת אלוקים בליבו, וממילא מעורר כלפיו הארה ורחמים. היהודי אינו איש של ‘מגיע לי’ אלא של ‘לא מגיע לי כלום’. מי שלא מגיע לו דבר הוא זה שיזכה בכל.

עם ישראל זקוק לרחמים רבים. הצרות הביטחוניות והסבל היום יומי הוא רק השתקפות של קלקולים עמוקים שמתבטאים בפירוד ובניכור אלה לאלה. מקורם של הניכור והפירוד נעוץ בהעדר רחמים וחמלה. חברה שמנוכרת לעוולות מעוררת דינים רחמנא ליצלן.

התיקון תלוי בנו. אם נדע לרחם - ירחמו עלינו מן השמים.

אבל כאמור במבט נוסף, רחמיו של הקב”ה אינם מותנים בכל זאת. מן הסתם הקב”ה רואה את חוסר האונים, את המצוקות והסבל והעוולות והכפירה בו ושאר צרות ומרעין בישין. דווקא אלה מעוררים את רחמי האב על בניו.

וכך אנו מתפללים: הנשמה לך והגוף פועלך חוסה על עמלך. ממילא הכול של הקב”ה ואינו חפץ במות המת כי אם בשובו מדרכו וחיה. עוצמת ההתגלות בסליחה אינה על רקע של דריכות לסליחה ומחילה, אלא דווקא על רקע ייאוש ממנה.

 

בימי הרחמים והסליחות שבפתח ראוי שנקבל כולנו כחברה וכל אחד כיחיד שנהיה כל ימינו רחמנים, מאירי פנים, בעלי עין טובה, קשובים לעצמנו, דנים כל אדם וכל ציבור לכף זכות, מוחלים ומוותרים, צנועים ובעלי ענווה, לומדי תורה ומקדשי שם שמים, חכמים ונבונים, מוסרים נפשנו לקיום הברית ולעבודת ה’. נתכונן בכל דרך להיות ראויים לנשגבות של אלה הימים, ונזכה לרחמים ולחמלה משמים.

 

 

שנזכה כולנו

שבשנה הבאה עלינו לטובה וברכה

יתגברו הרחמים ויתמתקו הדינים

ישיבת שיח יצחק גבעת הדגן - אפרת, מיקוד: 90435