מחשבות על מנהג העלייה לבית העלמין בימי הרחמים. על ההארות השונות בהן אפשר לזכות לצידם של שוכני עפר, ועל הפיריון הצומח מתוך הנעילה.
כ
מילת פתיחה
ממנהגי ימי הרחמים להשתטח על קברים.
במסורת ישנה רתיעה מהתקרבות למרחב של המתים
יש שנמנעים מלפקוד בתי עלמין אפילו ביארצייט.
לעומת זאת, במסורת החסידית בכלל, ובמיוחד אצל אדמו”רי חב”ד, מעצימים את הערך של השתטחות על קברי צדיקים בכלל, ובימי הרחמים בפרט.
הנה מספר מילים מ’קונטרס ההשתטחות’ של אדמו”ר האמצעי [שהתעורר לכתוב את הקונטרס בשנת האבל על אביו אדמו”ר הזקן בעל ה’תניא’]:
‘להבין עניין ההשתטחות על קברי הצדיקים. הנה עניין השתטחות על הקבר יש בזה כמה מדרגות ואופנים שונים, ובדרך כלל יש בזה ה’ מדריגות…
האחד – מה שמבואר בשולחן ערוך, אורח חיים הלכות תשעה באב, וזה לשונו: ‘ומה שנוהגים לילך על הקברות הוא כדי לעורר האבילות ולהכניע היצר הרע לשוב בתשובה, והוא על דרך מאמר חז”ל ‘ואם לא יזכיר לו יום המיתה’, שעל ידי זה נכנע היצר הרע, וכמו שכתוב ‘טוב לכת אל בית אבל מלכת אל בית המשתה’, משום ‘והחי ייתן אל לבו’, הרי שבזה יוכל להכניע את לבבו כנ”ל’.
והשני - הוא גם כן נזכר בשולחן ערוך הלכות ראש השנה ‘נוהגים לילך על הקברות ולהרבות שם בתחנונים’ וכו’, ושם הטעם משום דבית הקברות הוא מקום מנוחות הצדיקים, ומתוך כך הוא מקום קדוש וטהור, והתפילה מתקבלת שם ביותר וכו’. ויבקש מהשם יתברך, שייתן אליו רחמים בזכות הצדיקים שוכני עפר.
ויש בזה שני טעמים. האחד, שהמקום קדוש וטהור, וזה גורם שמקבלים תפילתו, השני - שבוודאי יתפלל שם בכוונה רצויה ביותר מחמת התעוררות הלב בתשובה כנ”ל משום ‘והחי יתן אל לבו’ כו’, וזה גורם שתהיה תפילתו רצויה ומקובלת…
שהייה שלי אצל שוכני עפר לקראת ימי הרחמים
ממקום מאד אישי, אני מוצא את עצמי מזהה את רוח וריח ימי הרחמים דווקא בשהייה אצל שוכני עפר.
בערב ראש השנה, אני פוקד בקביעות עם בני, את קברו של חבר קרוב שנפל בגולן במלחמת יוה”כ בהר הזיתים, וממש לידו קברו של הראי”ה קוק ומשפחתו, ולא רחוק משם בהר הזיתים אני עולה על הציון של הרב שג”ר ע”ה.
ובעשרת ימי תשובה אני משתדל לפקוד את הצדיקים בבית העלמין העתיק בצפת - האריז”ל, רמ”ק, ר’ שלמה אלקבץ, ר’ יוסף קארו, ואחרים.
ועל הדרך היזכרות ברשב”י בציון שלו במירון.
סביב שבת תשובה, אני זוכה לפקוד את הציון של אדמו”ר הזקן בעל ה’תניא’ בהאדיטש, ואחר כך שוהה בציון של סניגורן של ישראל ר’ לו”י מברדיטשב.
ובשבת תשובה מסתופף באוהל הציון של אור שבעת הימים הבעש”ט זיע”א וה’אוהב ישראל’, מאפטא ועוד
ובמוצאי שבת תשובה פוקד עם חבורה קדושה את בורות ההריגה של נטבחי מז’יבוז’
ואחר כך [בדרך כלל במוצאי שבת תשובה באישון לילה, בדרך לאומן], פוקד את קברו של ר’ נתן בברסלב ואומר שם סליחות עם חבורת נוסעים שבאה איתי
ואחר כך ‘עושה עבודה’ בציון של ר’ נחמן באומן.
ועל הדרך, פוקד את גיא ההריגה בבאבי-יאר בקייב [‘אושוויץ של ברית המועצות’, אמר לי חבר שנוסע איתי בדרך כלל, שבא משם].
ובערב יום הכיפורים, אני פוקד את קברם של אבי ע”ה ואימי ע”ה בהר המנוחות. וממשיך שם לציון של ראש הישיבה שלי בצעירותי הרב ח”י גולדוויכט ע”ה, ור’ שלמה זלמן אויערבאך, ור’ משה פיינשטיין ואחרים זיכרונם לברכה.
*
אני מעיד על עצמי שכלל אינני דורש אל המתים. זה רחוק ממני מאד.
אני גם לא מציע לשום אדם לאמץ פקידת בתי עלמין.
ממש לא.
רק רוצה לשתף משהו ממה שעובר עלי שם.
*
ארבע מילות מפתח מהדהדות בדמותי בבתי עלמין - דוממות, עפר, זיכרון, רחמים.
הריגוש המיידי הוא השלווה. שלוות המתים. רק אני והעפר והאבנים והעצים והשמיים והשקט.
קצת התנקות ממרחבים רעשניים של החיים על האדמה, ומבוטות מילולית וויזואלית ברשתות.
אני מעמיק את ההזדהות שלי עם הקבצן החירש: ‘ואתם חושבים שאני חירש, אני שומע יותר מכולכם’.
במקום הכי טמא, מתרחש טיהור מרעשי רקע, ככול שאני נמצא שם באריך אנפין, לא ממהר לשום מקום, מאפשר לשלוות המתים לפלוש לתוכי [מרחב נוח להתבוננות מדיטאטיבית], ולחשב את חשבון השנה שחלפה, ואת חשבון הביוגרפיה האישית, ולהתבונן מה אירע בעברי בשנה שחלפה ובכלל - דע מאין באת, ולנסות לבחון להיכן אני הולך מכאן ואילך.
וכול זאת באקלים של מאות קברים של אנשים שהיו ואינם בדורות הקודמים, שעצם השהייה לידם מכיילת את המצפנים, מסלקת מחשבות הבל של עולם הזה ואגו וכבוד מדומה ועוד.
חוויה של עמידה חשופה, בלי פניות ובלי מניירות, נוכח עצמי ונוכח אלוקים ונוכח רעייתי וילדי ובני משפחתי.
בדרך כלל עצם הפוזיציה הזו ‘מושכת’ מקיפים חדשים, חומרים שמקבלים במתנה משמיים, ואני מתפלל שאדע לעבוד איתם בשנה שבפתח.
ומעבר לכך - שהייה על העפר. שרומזת לשהייה מתחת העפר, שהרי גזירה היא ‘כי עפר אתה ואל עפר תשוב’ ומי שנעשה שכן לעפר בחייו זוכה לשכינה.
כי מה יש מתחת העפר שם בבתי העלמין?
כלום. גורנישט.
רק היזכרות
שפותחת מסע של דמיון מודרך לתהומות העבר.
וצפים לנגד עיני פסוקי ‘זיכרונות’ מתפילת מוסף של ראש השנה.
במי נזכרים?
בבריאת העולם. בכול המפעל. בעפרות תבל.
בפליאה ובהשתאות על ההוויה.
בהיזכרות של הבורא במפעלותיו,
שפוקד בעין טובה וחומלת עולמות נפולים שבורי לב,
שמשוועים לחמלה ורחמים.
אתה זוכר מעשה בראשית ופוקד כול יצורי קדם.
לפניך נגלו כול תעלומות והמון נסתרות שמבראשית
כי אין שכחה לפני כיסא כבודך
ואין נסתר מנגד עיניך…
מי לא נפקד כהיום הזה, כי זכר כול היצור לפניך בא
מעשה איש ופקודתו
ועלילות מצעדי גבר, מחשבות אדם ותחבולותיו
ויצרי מעללי איש
כי תביא חוק זיכרון
להיפקד כול רוח ונפש…
נזכרים בנוח ובמבול ששטף את העולם
וברוח אלוקים הטובה ששיקמה ברחמים עולם שחרב
…וגם את נוח באהבה זכרת
ותפקדהו בדבר ישועה ורחמים..
על כן זכרונו בא לפניך ה’ אלוקינו
להרבות זרעו כעפרות תבל
וצאצאיו כחול הים..
ויזכור אלוקים את נוח ואת כול החיה ואת כול הבהמה
אשר איתו בתיבה
ויעבר אלוקים רוח על הארץ
וישכו המים…
נזכרים בברית אבות, בחסד ובשבועה העתיקה,
ויזכור אלוקים את בריתו
את אברהם את יצחק ואת יעקוב..
וזכור לנו ה’ אלוקינו
את הברית ואת החסד ואת השבועה
אשר נשבעת לאברהם אבינו בהר המוריה
ותיראה לפניך עקידה
שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו על גבי המזבח,
וכבש רחמיו לעשות רצונך בלבב שלם,
כן יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו…
בית העלמין הוא מרחב של זיכרון.
שוכני העפר היו פעם כאן בעולם
ופעלו ואהבו ושנאו
והיו להם משפחות
ולכול אחד היה סיפור חיים
וידעו כולם עליות ובעיקר מורדות
תהיות ומידה של סבל
וכולם הפכו שוכני עפר
דוממים בעפרות תבל
מפוייסים חסרי אונים,
ועכשיו כולם צפים לזיכרון
של הפוקד את קברם
ומשהו מזיכרון המתים
מהדהד אצל החיים על האדמה
שנכנסים בענווה למרחב שלהם בבתי העלמין
שמאצילים רוח של ענווה פיוס ומתינות
נוכח עולמות שחרבו
ושרידיהם טמונים בעפר
לא במקרה הישוו חז”ל את דין ראש השנה לדין יום המיתה.
נזכרים בנשמות
מטרימים את הזכרת הנשמות של יום כיפור ושמחת תורה,
ונזכרים בנשמות שלנו, שלי עצמי, לא רק באלה שבעולם העליון.
נשמה שנתת בי טהורה היא, אומרים בכול בוקר.
וליד שוכני עפר נזכרים מאד במוצא נשמותינו שחוצבו מתחת כיסא הכבוד.
היזכרות שעשויה ממש להפוך את הלב.
המנהג העתיק לפקוד את המתים בימי הרחמים
שלא כול כך מתאים לתודעת האדם המודרני
ועלול לקליפות של הבל שטות ושיגעון ופרימיטיביות,
עשוי להתגלות כעוררות התחדשות וטיהור
ואולי נזכה לטל של תחייה,
לתחיית אגפים בתוכנו שמתו
ויתנערו לתחייה מעצם תנועת ההיזכרות בעולמות שאיתם באנו לעולם
ואיכשהו איבדנו בדרך.
המלך ובנו מתייחדים בשדה
כבר לפני שנים רבות התוודעתי לתורות חסידיות שלפיהן חורבן עלול לפירוק, ועשוי לעוררות ותיקון. ושהרב’ס מלמדים שהמלך בשדה באלול כי ביתו חרב באב.
בארמון יש רשמיות. בשדה יש מפגש. לכה דודי נצא השדה.
העולם אחרי הגירוש הוא בשדה.
ר’ צדוק מלמד שדווקא בעקבות חורבן הבית יחזקאל זכה לראות מרכבה. כי בית בנוי, לצד יתרונו, חוסם, מקבע.
ותשעה באב הוא חורבן מרוב גודש האור שאין כלים להכילו והכלים נשברים.
זו אינה אידיאליזציה של חורבן. חלילה.
וגם ידעתי והיכרתי וחוויתי בפקידת קברי הצדיקים - שהלב נפתח להתפלל דווקא בשדה. בית כנסת הוא בית. לכן קשה להיפתח שם. ההלכה משקפת את הממסד של התפילה. דווקא בבית.
הרוח הפנימית כוספת לשדה, לחיזור, לתשוקה. לכה דודי נצא השדה.
ומסתבר ומוכח שתפילות ליד הצדיקים שוכני עפר, מחוץ להקשר ממוסד, עשויות לעורר תשוקה והתלהבות שאינם אפשריים במקום תפילה ממוסד.
בימי הזיכרון האחרונים של הורי ע”ה, בעת פקידת קברם, הואר לי משהו שטילטל אותי. אחרי שנים רבות של אדישות כלפיהם בימי היארצייט שלהם.
ההורים הם הבית. מותם הוא חורבנו.
מותו של אבא ומותה של אימא היא הליכתם מהבית לשדה - לבית העלמין. אני מוצא את עצמי נזכר באבי ובאימי דווקא בבית העלמין. לפתע צפה דמותם בחדות. יכולתי לומר בלב שלם ‘אבא’ אימא’, ולחוש קרבה ממשית לאבא ואימא בשורש דמותי, בלי זיקה לתחושות העמומות שהיו בחיים חיותם כשהייתי ילד בביתם.
הבית שבו גדלתי אינו מעורר אצלי כלום.
וגם זיכרונות נוסטלגיים בימי צעירותי, אינם אלא היזכרות דהויה חסרת משמעות.
רק שהבנתי שניתן לשנות רגשות עמוקים כלפי אבא ואימא גם לפני הסתלקותם.
זה עשוי להתרחש גם בחיים חיותם.
אני לא כל כך זכיתי לכך בחייהם.
רק שאף פעם לא מאוחר לשוב לאימא ואבא.
הידהוד שוכני עפר, בדיבורים לעת נעילת שער
נעילת שער.
על כפות המנעול - זו תפילת נעילה.
גן נעול אחותי כלה.
יש בנעילה צד של כליאה, של אבדן הסיכוי, של חוסר אונים מוחלט.
אבל מאידך, חוויית הנעילה לפחות בתודעה שלי, נתפסת כהזמנה למפגש עם הכמוס בדמותי, עין לא ראתה אלוקים זולתך, עם העולם הבא שבנפשי, עם מה שר’ נחמן מכנה ‘הלא כלום’ שבהווייתי…
בערב יום הכיפורים הואר לי משהו. עדיין אין לי מילים להביע אותו.
חשתי בבית העלמין את שלוות המתים.
הם נעולים מכול הכיוונים לנצח.
אין שם חיות? ועוד איך יש.
ראיתי את זה באומן.
רק לחשוב על ר’ נחמן שנעול במעמקי קברו. והוא משאב של אנרגיה אדירה שרק מתעצמת עם הזמן.
דווקא העובדה שהוא כלוא ונעול בקברו, זה בעצמו מעורר רטט אכסטטי משיחי אצל המונים, רטט שרק מתעצם עם השנים.
אין שם הזמנה להיזכרות ברחם, להיזכרות במוצא. להפך, הרטט המשיחי שייך להווה, לכאן ועכשיו, לעדן משיחי ממש.
הייתה שם הרבה שמחה, ריקודים, תקווה ואמונה.
הבנתי לראשונה את נוסח התפילה הנאמרת בפקידת נפטר בבית עלמין: והגוף ינוח בקבר במנוחה נכונה, בחדווה ובשמחה ושלום כדכתיב: ‘יבוא שלום ינוחו על משכבותם הולך נכוחו’ וכתיב ‘יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם…’
הדממה וההדממה של בית העלמין היא שיקוף עמוק של התכלית. אדם יסודו בקבר [=רחם] וסופו בקבר [=באדמה].
אני חש בחדות אופציה של היזכרות לא ברחם, אלא בקבר שאחרי החיים. אינני קורא זאת ברוח מימרות חז”ל מחד ובעלי המוסר מאידך, שעל האדם לזכור את חוסר הפשר של הקיום כאן בעולם, שהוא מתעתע ואינו כלום, וזאת על ידי היזכרות ביום המיתה, שוב יום אחד לפני מיתתך וכיו”ב, איזכור של היות האדם חדל ונפסד כצל עובר וכחלום יעוף.
אדרבה. ההיזכרות בקבר, בתנוחה של מצב נעול, קבר באדמה ללא פתחים, הוא דמיון מפרה מאד. מעורר שמחה עצומה שמקורה בהגעה לסוד העמוק של הקיום האנושי, של ידיעת התכלית.
אני קורא לעצמי ולכולנו לדמיין עכשיו את עצמנו נעולים, שוכנים באדמה, בקבר, בלא פתחים. כמה אנרגיה יש בדמיון זה.
הקיצו ורננו שוכני עפר.
דמיון זה הוא ידיעת התכלית. לא תכלית שמערערת על ההוויה האנושית אלא מעצימה אותה.
כשם שקיבלתי על עצמי בכניסת יום הכיפורים את חמשת העינויים הגופניים, כך אני מקבל על עצמי עכשיו להיות נעול.
ואני מזמין את כולנו לנעול את עצמנו.
להיפרד מפנטזיות של פריצה, של חריגה מעצמנו.
ההזמנה הזו מתאימה לי היום, יותר מאי פעם.
במעגל חייו של אדם יש תקופת נעילה, החמה בראשי אילנות. עדיין לא שקיעה. ובעזרת ה’ עוד שנים רבות בבריאות ואריכות ימים. רק שתודעת הנעילה באה לעורר את התכלית. את נעילת השערים.
אחרי פתיחת שערים שמאפיינים את הצעירות - בן עשרים לרדוף, בן שלושים לכוח וכו’. יש שלב שמאותת לתכלית, שבו אדם שוב אינו זקוק לפתוח עוד פתחים ולפרוץ פרצות. הוא אינו זקוק לכבוש לעצמו מעמד, לבנות לעצמו את בית חלומותיו, לעדכן את שנת הייצור של הרכב שלו, לבסס עוד את מעמדו החברתי והפיננסי, וכיו”ב.
מגיע שלב שבו אדם נקרא לנעול את עצמו. בעולם המודרני לא מכירים תנועה כזו. תנועת הנעילה היא להיות מדיום לחמלה, להרעפה, ללב טוב, שאין בו עוד צורך לא לכוח ולא לרדוף. רק להיות.
זו ההבשלה של הזקנה, שחז”ל והפרשנים דמיינו אותה בקבר, לא במובן של מוות וחידלון אלא אדרבה - של חיוניות מאיכות חדשה, לא מוכרת. לקבל את עצמי ואת גבולות הגזרה של הווייתי בתחושת מליאות ושובע, ברינת הקוצרים.
‘פתח לנו שער בעת נעילת שער כי פנה יום’.
נעילת שער היא המבוא לפתיחת שער. נעילת השער היא הסיכוי לפתיחת שער.
רק בעת שאדם נקלע לדרך ללא מוצא - שם נפתחים סיכוייו, שם מתגלים שעריו.
הפרספקטיבה הממשית היא רק בשעת הנעילה.
רק מי שמסוגל לנעול את המחשבות הישנות עשוי לזכות להארות חדשות. אולם הבעיה היא שאדם אוהב את המוכר והידוע, וקשה לו לעזוב את הישן והרגיל וללכת לקראת החדש והבלתי מוכר.
שעת הנעילה היא השעה להיפרד מהמחשבות הישנות. זו השעה לדמיין מחדש, לשרטט נקודות דמיון חדשות בקו האופק, לרצות מחדש, לחלום מחדש.
זהו החסד של שעת הנעילה - הזדמנות לאדם לנעול את השערים ולהיפרד מעצמו בגרסה הישנה. אסור לנו למחזר את עצמנו, וצריך באומץ ובגבורה להתנער, להתעשת ולהיענות לרגעי חסד הנעילה.
ברגעים אלה ראוי להיפרד ממחשבות התשובה, מהניגונים, ומכל ההקשרים של ימים נוראים. כל אלה שוב אינם רלוונטיים.
זה זמן להישבע להיות צדיק, לקבל עול מלכות שמים - שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד. רגעים של אינטימיות עם עצמנו.
נדמיין את רגע פרידתנו מהעולם - אין מקום גם להרהורי תשובה אלא להיות אחד עם עצמנו - ה’ אחד. האחדות היא עם ההוויה, עם כלל האנושות, עם כל יושבי תבל. אלו רגעים של חסד והארת פנים דווקא על רקע הנעילה.
לאן ניקח את הדיבורים הללו? האם חיינו עשויים להשתנות באמת? שינוי ממשי אינו תוצאה של מאמץ אלא של הארה. אולי רגעי הנעילה עכשיו יפלשו פתאום לתודעתנו. אלו רגעים שאין בהם חפץ, נטולי משמעות, למעלה ממושג המשמעות. הם גם חפים ממחילת עוון ופיוס. הם החיים עצמם באמת.
אלו רגעי האחרית שחוזרים לימי הראשית בסוד נעוץ סופו בתחילתו.
יש אולי צד לא הוגן לומר דיבורים כאלה לאנשים צעירים. כשם שהוולד חייב לפרוץ מהרחם אל הפתח, כך איש צעיר חייב לפרוץ מהרחם של הינקות - בן עשרים לרדוף, בן שלושים לכוח וכו’.
רק נראה לי שסימון ידיעת התכלית באופן שתיארתי, הולך וכובש מקום בתודעה עכשיו, עם או בלי קשר להתעצמות הרוח המיסטית בכלל, והברסלבית בפרט, בעולם שלנו.
ברור לי שהיכולת של אדם להינשא לאישה, תלויה ביכולתו להינעל, לוותר על אופציונאליות, להכריע הכרעה נוקבת ממקום של אמירת
‘כן’ לעצמו ולאישה שאיתו.
ומי שחולה רחמנא ליצלן, עשוי להמתיק את מצבו ככול שיקבל על עצמו את מצבו, בידיעה שפתיחת הלב באמת לסיטואציה שהוא נתון בה, שם הברכה והסייעתא. וכיו”ב.
ברגעי הנעילה, אני מקבל על עצמי להכשיר את ליבי והווייתי להיות נעול, לוותר על דמיון הפתחים ששוב אינם רלוונטיים לחיים שלי, ומהדמיון הזה לנבוע ולפרות והתעצם.
גן נעול אחותי כלה.
