יתרון השמחה – על מגילת קהלת

עמרם מרגלית • תשס"ט

כיצד ניתן לשמוח בדבר שחג וחוזר עלינו מדי שנה בשנה, שוב ושוב? האין אנו נידונים להיתקל שוב ושוב בשעמום של מעגל השנה המוכר, וחוזר חלילה עד יום מותנו?

ע

ר’ יונתן אמר: שיר השירים כתב תחלה ואח”כ משלי ואח”כ קהלת. ומייתי לה ר’ יונתן מדרך ארץ – כשאדם נער אומר דברי זמר, הגדיל אומר דברי משלות, הזקין אומר דברי הבלים. ר’ ינאי חמוי דר’ אמי אמר: הכל מודים שקהלת בסוף אמרה (שה”ש רבה א, י).

קצת לפני אקורד הסיום הקופצני של חגי תשרי, תזכיר לנו מגילת קהלת את תכונת הזמן בה אנו נמצאים: הקיץ חלף בטרם עת כמאמר השיר, השנה החקלאית מגיעה אל זקנתה, ואנו כעת בעונת האסיף, כשהשלכת שמסביב תלווה אותנו מעכשיו אל עבר העגמומיות האפורה של החורף שלפנינו.
מנקודת מבטו של המדרש שלמה המלך כותב את המגילה בייאושו של אדם זקן ושבע ימים אשר עייף מכל אשר ראה עלי אדמות, ומבכר על פני זה את הסוף ההולך וקרב: “טוב ללכת אל בית אבל”, “טוב אחרית דבר מראשיתו”.
בהסתכלות זו נראה שתפקיד קריאת המגילה בחג הוא להזכיר לאדם את סופם של הדברים כולם, ויותר מכך את סופו שלו הוא: “כי הלך האדם אל בית עולמו וסבבו בשוק הספדים”, ואת ה”סוף דבר” המשתמע מכך: “את האלהים ירא ואת מצותיו שמור”. אווירת הסוף המיואש והעייף תשתלב מצוין גם עם מותו של משה בפרשה הקרובה.

אך טעם אחר מביא למנהג, שמקורו כנראה בתקופת הגאונים, אבודרהם בשם אבן הירחי:

וגם בשמיני חג עצרת נהגו לקרות קהלת… כי שלמה בחג אמרו בהקהל כמו שכתוב (דב’ לא, י) “במועד שנת השמיטה בחג הסוכות בבא כל ישראל לראות” וגו’, “הקהל את העם האנשים והנשים והטף” וגו’, וכתיב “ויקהלו אל המלך שלמה בירח האתנים בחג” וגו’ ואז אמרו בהקהל להוכיח את ישראל… (אבודרהם, תפילות הפסח, ד”ה נהגו העולם).

אך כיצד יכל מעמד ההקהל בחג הסוכות, אחרי בניית ביהמ”ק - עם הברכה אל העם והתפילה הנרגשת אל הקב”ה - להזכיר לאבודרהם את דברי הייאוש של ספר קהלת? מה הקשר בין שתי הסיטואציות?

בקריאה אחרת של המגילה נראה שלאו דווקא נכון לתאר אותה כמגילה של סוף. בניגוד לכל הדוברים במדרש, ניתן לקרוא את קהלת ולומר ששלמה לא כתב אותה בהכרח בסוף ימיו, אלא אולי ממש באמצעם.
הבעיה של קהלת איננה שהוא נמצא בסוף הדברים, אלא דווקא בכך שאין סוף לדברים - “כל הנחלים הלכים אל הים והים איננו מלא”, “מה שהיה הוא שיהיה”… - הכל סובב והולך שוב ושוב, במעגליות בלתי נגמרת.
הלאות של הכותב איננה עייפות מיואשת של אדם זקן, אלא דווקא עייפות של אדם שהגיע לשיאו, שהשיג את כל אשר ביקש, וכעת הוא נמצא בדיוק במקום אליו כסף כל ימיו. רק עכשיו הוא עומד בפני השאלה הגדולה: “ומה עכשיו? האם כשמגיעים לפסגה כל שאפשרי הוא רק לרדת ממנה?”.
במילה אחת, הבעיה של ספר קהלת היא פשוט – שעמום. “כל הדברים יגעים – לא יוכל איש לדבר, לא תשבע עין לראות ולא תמלא אזן משמע”.
אם תרצו: משבר גיל הארבעים. אדם הגשים את כל מאוויו, השיג את כל אשר ביקש, ובסוף הגיע אל הריקנות שבסוף הדברים - אי אפשר יותר להתמלא משום דבר. אפשר תמיד להמשיך לחקור ולהחכים - שהרי גם לחכמה אין סוף וקץ: “אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני”, אך דווקא בגלל זה - בגלל האינסופיות המעיקה של כל הדברים, החזרה הבלתי פוסקת של הכל, המעגליות הכל כך צפויה ומשעממת - אי אפשר להרגיש אף פעם מיצוי, אי אפשר לעולם לאחוז באיזושהי ממשות, הכל הבל ורוח ו”אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח”. המילה “הבל” לא נאמרת במגילה בכעס ובמאיסה, אלא בלאקוניות - הכל אוויר בסופו של דבר, אף פעם אין תחושה של נגיעה בדברים, של הגשמה, של ממשות.
קהלת לא מואס בחכמה ולא מואס בסכלות, לא מואס בטוב ולא מואס ברע. למעשה גם חוסר הצדק שחוזר שוב ושוב בספר מטריד את קהלת בעיקר בגלל חוסר התוחלת שבו - “אל תרשע הרבה ואל תהי סכל - למה תמות בלא עתך”. הרי בסופו של דבר: “מקרה אחד יקרה את כלם”, “הכל שב אל העפר”, ו”את הצדיק ואת הרשע ישפט האלהים”, או במילים אחרות: הכל צפוי מראש, ידוע, בנאלי, אנו מכירים כבר את סוף הבדיחה.
המשבר הזה בעצמו הוא משבר כל כך מוכר וידוע: אדם רוצה משהו, עובד למענו, בונה אותו לבנה אחר לבנה, ולבסוף מגיע הרגע שהוא השיג את מבוקשו לגמרי… ואז הוא חייב למצוא פסגה אחרת לכבוש. הפסגה הנוכחית כבר משעממת אותו.
הבעיה קשה שבעתיים כאשר הפסגה שנכבשה היא שיא כל המאוויים - כל קהל ישראל עומד לפני שלמה המלך, ביהמ”ק בנוי על תילו כאשר הובטח, הגענו אל המנוחה והנחלה. כיצד ניתן להתמודד עם המצב הזה ולשמוח במה שיש? (ומישהו כבר אמר שייסורי “עקבתא דמשיחא” הם הייסורים שיבואו ב”עקבות” ביאת המשיח - אחרי שהמשיח יגיע ונשאל את עצמנו: “מה הלאה?”) גם בדברים שלו שם מבטא שלמה את חוסר הסיפוק והשלמות במה שבנה, את החסר שיש בבית המקדש ביחס לאינסוף: “הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה אשר בניתי”.

אך ספר קהלת לא מספק תשובות לבעיה הזו, אולי בדיוק משום שכל התשובות כבר ידועות מראש, ואין שום אפשרות לחדש באמת. בסופו של דבר ה”תשובה” שמספק ספר קהלת עובדת דווקא משום שהיא מוכרת וידועה מראש, דווקא משום שהיא משעממת: “את האלהים ירא ואת מצותיו שמור”. כאילו בא הספר לומר: גם את הבעיה הזו אני מכיר, גם שם הייתי, גם שם לא נתערערו התובנות הבסיסיות שלי. ואולי הוא בא לומר שבשעמום עצמו מצויה הגאולה, ביכולת לשהות במעגליות ולשמוח בה.

שהרי הבעיה עמה מתמודד הספר הינה אחת הבעיות המרכזיות שמציב בפנינו חג סוכות, זמן שמחתנו: “ושמחת בחגך” - כיצד ניתן לשמוח בדבר שחג וחוזר עלינו מדי שנה בשנה, שוב ושוב? האין אנו נידונים להיתקל שוב ושוב בשעמום של מעגל השנה המוכר - “עת לבכות ועת לשחוק, עת ספוד ועת רקוד”… וחוזר חלילה עד יום מותנו?
אך נראה לי שבניגוד לקריאה הקלאסית בקהלת שמדגישה את “ולשמחה מה זּה עשה” (עיין בטעם שמביא המשנ”ב סימן ת”צ ס”ק י”ז: “ובסוכות קהלת מפני שהם ימי שמחה, וכתיב בקהלת ולשמחה מה זו עושה”), השמחה הינה דווקא מרכיב חיוני לפיתרון שמביא הספר, ואותה מדגיש שלמה כאחד הדברים שאולי דווקא כן שווים לאדם בכל עמלו: “ושבחתי אני את השמחה אשר אין טוב לאדם תחת השמש כי אם לאכול ולשתות ולשמוח, והוא ילונו בעמלו ימי חייו אשר נתן לו האלהים תחת השמש”.
דווקא אחרי השיאים הגדולים של הימים הנוראים, הכפרה של היום הקדוש והנורא, והמנוחה והנחלה ב”צילא דמהימנותא” של חג הסוכות, כל שנשאר לנו לערוג אליו הוא שמחה פשוטה ובנאלית, כזו שמופיעה בשעמום של חיי היומיום: “לך אכל בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך, כי כבר רצה האלהים את מעשיך”.

ישיבת שיח יצחק גבעת הדגן - אפרת, מיקוד: 90435