מתוך עיון במקורות השונים של מצוות חיבוט הערבה, נחשף מאבק בין חז”ל לבייתוסים על מקורה של המצווה, אופן קיומה ואופיה, ועל מסורת התורה שבכתב ושבעל-פה.
כ
בנושא מצוות ערבה היתה מחלוקת של חז”ל עם הבייתוסים. כפי שאנחנו רואים בתוספתא:
פעם אחת חל שביעי של ערבה להיות בשבת והביאו מורביות של ערבה והניחום בעזרה, והכירו בהן בית סין ונטלום וכבשום תחת אבנים. למחר הכירו בהן עמי הארץ וגררום והוציאום מתחת האבנים בשבת, לפי שאין בית סין מודים שחיבוט ערבה דוחה את השבת (סוכה מג ע”ב, וראו גם תוספתא ג א).
לגבי הזהות של “בית סין”, או בגרסאות אחרות: ה”בייתוסין” ישנן מחלוקות, אבל מה שמעניין אותנו הוא: למה חלקו הבייתוסים על קיומה של מצוות ערבה בשבת, ולמה חכמים נאבקו איתם על דבר זה?
מהתוספתא עצמה ניתן ללמוד מספר דברים:
א. עמי הארצות הם אלו שהתעקשו על קיום מצוות הערבה, למרות המכשולים שהציבו להם הבייתוסים.
ב. נאמר שאין הבייתוסים מודים ש‘חיבוט’ ערבה דוחה את השבת, והביטוי ‘חיבוט’ מופיע (בתנאים) רק בהקשר זה של המחלוקת עם הבייתוסים.
בהמשך הפרק במשנה ובתוספתא מובאת מחלוקת נוספת עם הבייתוסים:
שכבר היה מעשה בביתסי אחד שניסך על רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהן (תוספתא שם, טז).
ניתן להניח שיש קשר בין שתי המחלוקות, ויתכן שאותה סיבה גרמה לבייתוסים לחלוק בשני המקרים. הקשר בין שני הדינים האלו מופיע במפורש בגמרא:
א”ר אסי א”ר יוחנן משום ר’ נחוניא איש בקעת בית חורתן: עשר נטיעות, ערבה וניסוך המים - הלכה למשה מסיני (סוכה מד ע”א).
כלומר, לפחות לפי דעה זו נראה שערבה וניסוך המים היו דינים בעלי תוקף חזק אבל ללא מקור בתורה.
הריטב”א אומר שזו הסיבה שהבייתוסין חלקו, “לפי שהבייתוסים חולקים בדבר שאינה מפורשת בתורה”. כלומר, הבייתוסים לא קיבלו את הדברים שאינם כתובים במפורש, ולכן חלקו על ערבה וניסוך המים. אמנם הגמרא שם מביאה גם את דעתו של אבא שאול שאומר שערבה דאורייתא ואף מביא מקור לכך: “‘ערבי נחל’ כתיב, שתים - אחת ללולב ואחת למקדש”, אך עדיין ערבה היא דבר שאינו מפורש. הבייתוסים, שדאגו לשמירת השבת, לא הסכימו שיקיימו את מצוות ערבה בשבת ויחללו שבת על דבר שאין לו מקור. על פי זה סביר לומר שהם התנגדו בכלל למצוות הערבה, כמו שאומרים הריטב”א ועוד ראשונים, אלא שהמחלוקת באה לידי ביטוי דווקא בשבת, כי בשאר הימים הם לא התעקשו על כך למרות שלא קיבלו את יסוד הדין.
על פי זה המחלוקת בין הבייתוסים לחז”ל הייתה בשאלת מקור הסמכות ההלכתית; הבייתוסים סברו שלא ניתן לחדש מצוות על סמך ‘הלכה למשה מסיני’ וכי מה שלא כתוב במפורש בתורה אינו מצווה, וחז”ל אמרו שהלכה למשה מסיני היא מקור לגיטימי להלכה שאפילו תדחה שבת בחלק מהמקרים.
הסבר זה לא נראה מספק בפני עצמו, כי עדיין לא הבנו למה חז”ל כן התעקשו לקיים את מצוות ערבה ולתת לה מעמד שתדחה שבת, עד כדי כך שלפי הסוגיה אפילו בגבולין היא דחתה שבת (כאשר ידעו בקיבועא דירחא). צריך להבין מה המהות של מצוות ערבה שחז”ל ראו צורך להדגיש ולחזק ועליה חלקו הבייתוסים.
מהתוספתא נראה שמצווה זו התממשה ע”י עמי הארצות. אמנם ניתן לומר שעמי הארצות נכנסים לסיפור בגלל הבעיה של חילול שבת, אבל בסופו של דבר הם אלה שמקיימים את המצווה. גם התיאור במשנה של אופן קיום המצווה יש בו אופי של חגיגה עממית, בה יורדים לקטוף את הערבות ומביאים אותן לחגוג איתן, לקשט את המזבח ולרקוד מסביבו. ממקורות אלו נראה שמצוות ערבה היתה מצווה עממית. גם הביטוי “חיבוט ערבות”, שמופיע בהתנגדות של הבייתוסים, מדבר על מנהג עממי של חיבוט ולא על טקס מקדשי. ממקורות אלו ועוד מוכיחים החוקרים שהבעיה במצוות הערבה היתה שהבייתוסים התנגדו להכנסת עמי הארצות לתוך ביהמ”ק, וכי אופיה של מצוות הערבה היה של חגיגה עממית שיש בה גם תפילה לגשם. בגלל שהתנגדותם היתה לצד העממי בערבה, הביטוי הוא “שאין הבייתוסים מודים שחיבוט ערבה דוחה את השבת” - החיבוט הוא החלק העממי, המתפרץ, שבו כל העם היה חובט ברצפה את ענפי הערבה או מנענע באויר. לכן, גם אם מפריע להם עצם מנהג הערבה, החיבוט הוא הבעייתי ביותר. יתכן אפילו לומר שמה שהבייתוסים רצו להרוויח בכך ששמו את האבנים על הערבות לא היה שלא יהיו ערבות במקדש, אלא שלא יחבטו אותן; אם הערבות מונחות מתחת לאבנים אין לבייתוסים שום בעיה איתן.
הבייתוסים רצו בית מקדש “סטרילי”, נקי מאנרגיות חיצוניות. הם לא הסכימו להכניס למקדש את השמחה העממית המתפרצת ואת אופן הקיום הפורץ. חז”ל, לעומת זאת, קיבלו את העוצמה של המנהגים והכניסו אותם למקדש. הם סברו שניתן לקחת את השמחה את ההתלהבות ולהכניס אותה כמו שהיא לתוך ביהמ”ק.
ננתח את סוגית הגמרא בנושא זה (סוכה מג ע”ב-מד ע”א) לפי הרבדים השונים כדי לראות את יחסם של האמוראים השונים לשאלות היסוד שעלו במחלוקות עם הבייתוסים.
אנחנו רואים שכבר בתנאים יש מחלוקת לגבי השאלה האם ערבה היא מדאורייתא או הלכה למשה מסיני. המחלוקת הזאת היא מחלוקת לימודית. האם ניתן ללמוד מהביטוי ‘ערבי נחל’ שנוטלים שתי ערבות, אחת ללולב ואחת למזבח, או שלא ניתן ללמוד, וערבה נשארת ללא מקור והיא הלכה למשה מסיני; כלומר, מעמדה חשוב כדאורייתא אבל לא ניתן למצוא לה מקור.
בהמשך, בדור הראשון-שני של האמוראים אנחנו רואים דיון בשאלת מקור הסמכות של הערבה, כאשר האפשרויות מתרחבות ואנחנו פוגשים בדעות הבאות: דאורייתא (אבא שאול), הלכה למשה מסיני (ר’ יוחנן, ר’ נחוניא), יסוד נביאים, מנהג נביאים (ר’ יוחנן/ ר’ יהושע בן לוי).
ר’ יוחנן גם אומר במפורש שהמנהג של חביטת הערבה הוא מנהג בבלי שכנראה לא היה מקובל בארץ ישראל. בעצם מתעורר פה דיון שהוא המשך למחלוקת בין הבייתוסים וחז”ל בביהמ”ק; האמוראים מתקשים בשאלת המקור לערבה. חלק מהדעות (יסוד נביאים ומנהג נביאים) מסכימות שדין זה לא ניתן משמים, לא דרך התורה שבכתב ולא שבע”פ, ותולות את מקור הסמכות בנביאים. הגמרא דנה בסתירה בין הדעות השונות לגבי מקור הסמכות של ערבה ומחלקת בין המקדש לגבולין - הדעה שערבה היא מנהג נביאים נכונה בגבולין, ובמקדש ערבה היא מהתורה, הלמ”מ ויסוד נביאים. הגמרא לא דנה בסתירה בין הלכה למשה מסיני לבין דאורייתא, ואת יסוד נביאים היא מיישבת על ידי התירוץ “חזרו ויסדום”. כלומר, ערבה אמנם ניתנה למשה בהר סיני, אלא שנשכחה, ואז הנביאים יסדו אותה מחדש. השאלה היא, איך הנביאים ידעו שזו הלכה למשה מסיני אם הלכה זו נשכחה, ואיזה משמעות יש לכך שזו הלכה למשה מסיני כשכרגע המסורת מתחילה רק מהנביאים? מכאן מוכח שהדיון במצוות ערבה איננו דיון בשאלה מהיכן אנחנו יודעים את מצוות הערבה והיכן היא נאמרה, אלא דיון בשאלה מה היא עצמת הסמכות של מצוות הערבה. וגם אם המקור הוא נביאים שיסדו אותה, יתכן עדיין שהסמכות היא הלכה למשה מסיני. ההלכה למשה מסיני מופיעה פה וודאי כייחוס רוחני ולא כמקור היסטורי.
פה הגמרא נכנסה לעצם המחלוקת עם הבייתוסים. כפי שניתחנו למעלה, המחלוקת הייתה האם רק מה שכתוב הוא מצווה, או שיכולות להיות מצוות שלמרות שלא כתובות בתורה תהיה להם סמכות דומה; וזה מה שעולה מהדיון בגמרא.
אפשר לראות השלכה לכך גם בסתמא דגמרא בתחילת הסוגיה, בדיון של הגמרא בהשוואה בין לולב לערבה לגבי דחיית השבת. הגמרא אומרת שערבה דוחה שבת בשביעי כי אין בה גזרה דרבה, ואז הגמרא מקשה: “האידנא נמי לידחי”. השאלה הזו היא קשה מאוד כי לא ניתן להשוות כלל בין ערבה במקדש, שהיא מדאורייתא, לבין ערבה בגבולין, שהיא מנהג. הגמרא מתעלמת לחלוטין מהפער הזה. איך ניתן להקשות שמנהג של ערבה ידחה את השבת?! הראשונים מתרצים שבגלל שערבה במקדש היא מדאורייתא, ערבה בגבולין תהיה זכר למקדש ותדחה שבת למרות שכל מקורה הוא מנהג. ההנחה המסתתרת בדברים אלו היא שמה שקובע הוא לא מקור המצווה, אלא אופייה של המצווה. אם ערבה היא מצווה חשובה כל כך היא תדחה שבת בגבולין כמו במקדש, מבלי להתחשב בשאלה של דאורייתא ודרבנן. וזה מתקשר באופן ישיר למחלוקת עם הבייתוסים.
הנושא השני במחלוקת עם הבייתוסים, כפי שהגדרנו לעיל, עוסק באופן הקיום של המצווה על ידי עמי הארצות שחובטים את הערבה. נושא זה עולה בדיונים בגמרא. האמוראים חולקים בשאלה האם הקיפו את המזבח בלולב או בערבה. אם נתבונן בפשט המשנה לא כתוב שהקיפו עם משהו בידם. ההקפה היא מסביב לערבה (המונחת על המזבח), אבל לא כתוב שנשאו משהו בידם (תוספות על המשנה מתייחס לשאלה זו). האמוראים דנו בכך בהקשר של השאלה האם ערבה היתה בזקיפה או בנטילה, כלומר, האם מצוות הערבה היא הנטילה האישית או רק הזקיפה סביב למזבח. בשאלה הזאת הגמרא מכריעה שערבה בנטילה, על סמך הביטוי “חיבוט ערבה” שמופיע במחלוקת עם הבייתוסים. הגמרא מובילה לכיוון של המצווה העממית, כהמשך למחלוקת של חז”ל עם הבייתוסים. באופן בולט ניתן לראות את המגמה הזאת בדברי ריש לקיש שאומר “כהנים בעלי מומים נכנסין בין האולם והמזבח כדי לצאת בערבה. א”ל ר’ יוחנן מי אמרה”. ריש לקיש מחדש דין, שכהנים בעלי מומים, שאסורים בד”כ להיכנס בין המקדש למזבח, נכנסו בשביל מצוות ערבה. יש פה וודאי חידוש גדול, והשאלה היא מהו המקור לדבריו? אבל כאשר ר’ יוחנן שואל את השאלה המתבקשת הזאת, הגמרא מתקשה בשאלתו; וגם כשהיא מסבירה אותה לבסוף כפשוטה, היא לא נדרשת לתרץ, אלא משאירה אותה כמחלוקת. בראשונים יש אף דעה שגם ישראלים נכנסו בין המקדש למזבח.
בהמשך הגמרא מקשה על סתירה בדברי ר’ יוחנן, שאמר שערבה היא “הלכה למשה מסיני” ואמר שזה מנהג בבלי “דלכון אמרי דלהון היא”. הגמרא מתרצת: “כאן במקדש וכאן בגבולין”. כלומר, נטילת ערבה במקדש היא הלמ”מ ובגבולין היא מנהג. לא ברור למה הנטילה, שהיא אישית לכל אחד, דינה שונה בין מקדש לגבולין. הגמרא היתה יכולה לתרץ שזקיפת ערבה היא הלמ”מ ונטילת הערבה או החיבוט זה מנהג. ברור שהסיבה שהגמרא לא מתרצת כך, היא הרצון להשאיר את החביטה כמצווה מהתורה או כהלמ”מ.
עד כאן ראינו איך הנושאים שהיוו את עיקר המחלוקת בין הבייתוסים לחז”ל הם אלה שמעצבים את סוגיית הגמרא אצל האמוראים. ונראה שבשתי השאלות הגמרא ממשיכה את הקו שחולק על הבייתוסים, ומגיעה למסקנה שמצוות ערבה היא מצווה עממית וסמכותה (במקדש) היא הלכה למשה מסיני.
אולם כיוון נוסף עולה בסוגיה, והוא מיסוד הערבה. הגמרא משווה את מצוות הערבה למצוות הלולב, והן נראות כשתי מצוות מקבילות בעלות משמעות דומה. הגמרא דנה בשאלה האם מצוות ערבה היא בנטילה או בזקיפה. הביטוי ‘נטילה’ לא מופיע לפני כן בהקשר של ערבה. בתנאים מופיעים הביטויים ‘חיבוט ערבה’ ו’זקיפת ערבה’, והאמוראים דנים למרות זאת על נטילה. ברור שהמקור לביטוי זה הוא בלולב. דבר זה בא לידי ביטוי גם בהמשך בחלק מהראשונים (למשל רש”י), שבכל מקום שהגמרא מדברת על חיבוט ערבה מפרשים את זה כנענוע. אותו חיבוט שהיה המבטא של הקיום העממי של מצוות הערבה, התחלף בנענוע הרשמי של מצוות הלולב. הגמרא מביאה דעה (שנפסקת להלכה ע”י חלק מהפוסקים) שיוצאים ידי חובת מצוות הערבה בערבה שבלולב - אין צורך לחבוט את הערבה, ואפילו לא לנענע, אלא יוצאים ידי חובה בלולב. כמו כן הגמרא אומרת שערבה צריכה שיעור. אמנם, אחת הדעות היא שמספיק עלה אחד בבד אחד, אבל כאמירה עקרונית לכל הדעות ערבה צריכה שיעור. והטור מביא בשם רב האי שגם בערבה צריך לקיים “זה א-לי ואנווהו” ולהדר ביופיה. אנחנו רואים פה תהליך שבו מנהג הערבה אמנם התבסס, אבל אין זה אומר שהיום בבית הכנסת נכנסים עמי הארצות ובטקס עממי משולהב חובטים את הערבות. הערבה קיבלה דפוסים ממוסדים ובמקביל לביסוס מעמדה כנגד הבייתוסים היא איבדה חלק מה”פראות” שבה. באופן רוחני, לא ברור שאכן המנהג היום מבטא את דעת חז”ל שהיו מוכנים להכניס את האנרגיות והעוצמות מבחוץ לתוך בית המקדש ובית הכנסת.
בשביל להבין את הרקע הרוחני למחלוקת עם הבייתוסים ניתן לנסות לדמות את המחלוקת בין חז”ל לבייתוסים בביהמ”ק למשמעות רלוונטית להיום.
ישנה מחלוקת לגבי השאלה איזה מנגינות ניתן לשלב בתפילה. האם מותר לקחת מנגינה שאין לה שום קשר לקדושה ולהשתמש בה לצורך התפילה? העיקרון הוא שלוקחים אנרגיה חיצונית ולא טהורה לגמרי, ומכניסים אותה לתפילה ולבית הכנסת. יש פה בעייתיות דומה למה שעמד בפני חז”ל בביהמ”ק - האם אנחנו מתירים ומעוניינים בעוצמה שבאה מבחוץ, ומשלבים אותה בקדושה, או שרואים בכך סתירה ואוסרים אותה כמו שהתנגדו הבייתוסים לערבה. אדם שעומד ביום כיפור צריך לחפש את הדרך לחשבון הנפש ולסליחה; אם מה שמביא אותו לאותן תחושות אלו מנגינות שמקורן מחוץ לביהכנ”ס, בעולמות שאינם טהורים לגמרי עדיין, אנחנו מקבלים את אותה אנרגיה ומכניסים אותה לביהכנ”ס. גם כוהנים בעלי מומין נכנסים בין האולם ולמזבח.
