כתרים לאותיות

הרב אלחנן ניר • תשס"ז

מחשבות על בריאת עולם, שפה ואותיות – לקראת חג מתן תורה.

א.

בעשרים ושתיים אותיות חקק ה’ צבאות וברא את עולמו[1], והאות נצרפת למִילה הגדלה למשפט התופח לפסקה או לקטע. והעולם מכוסה באותיות ומלאה כל הארץ מילים כמים לים מכסים. והצורה הגיאומטרית, העומדת על ארבע רגליה לפניי, אוספת אליה את אותיותיה והנה היא שולחן, והצבע אשר עליה הנה הוא סגול, ואני הנני אדם הקורא ללא הרף שמות לכל החי והצומח והדומם.

אלא שדווקא מציאת השמות חושפת גם את שנותר חוץ לשֵם ולאותיותיו. את ההיות לבדו. את האֵין הֲכִיל. כי האם השולחן הוא רק צורתו ואותיותיו: שי”ן, ו”ו, למ”ד, חי”ת, נו”ן, או שמא נותרו בו גם שאריות מאותו שאין כלל להטעין בו את האות? החל בקאנט, עבור בדה-סוסיר וכלה בדרידה, הפילוסופיה והבלשנות עוסקות ביציבות האות, בכובדה, במשקלה ובגילוי והכיסוי שבה. בניסוח אחר: ברווח שבין האות האובייקטיבית בטהרתה לבין זו המתרכבת, העטופה זה מכבר בחוטי הסובייקט.

והעולם נברא באותיות. ומי שיודע את סוד האותיות גם יודע לברוא עולם, וכפי שכתב הרמ”ק: “רוחניות האותיות ומציאותם וחיבורם אלו באלו והתייחסם. כי מי שיירד לעומק העניין הזה יוכל לברוא עולמות”[2].

 

ב.

הבורא בורא בריאה, היוצר יוצר יצירה והסופר מספר סיפור, וכולם כותבים אות ונופחים בה חיים. וכל יחס בין שניים, שנבחר מאותם שמנִינו, הוא דיאלוג. מגע הלב. מבט ליבידינאלי בין שניים הזקוקים, פונים ונענים זה לזה. בשם הרב יהודה ליאון אשכנזי (מניטו) ז”ל שמעתי, שההבדל בין כתבי הקודש הנוצריים למקרא היהודי הוא בנמען שאליהם הם פונים; בעוד שאת הכתב יש רק לכתוב - את המקרא יש לא רק לכתוב, אלא גם ובעיקר לקרוא, וכל עוד הוא לא נקרא הרי שאיננו מקרא.

כי בריאת העולם באותיות ובעשרה מאמרות היא האמירה כי העולם כולו עומד לקריאה, ולולא זאת הרי שהאותיות מאבדות את התוך שלהן ופורחות אל האַין. וכעין זאת אומר דוד: “‘אליך נשאתי את עיני היושבי בשמים’: אלמלא אני – לא הייתָ יושב בשמיים”[3], ולולא הקריאה שלנו, בני האדם, אף הכותב הגדול לא יעמוד ולו רגע קטן. ועל כן חיפושיו הם חיפושי הנצח; מדוע כתבתי ואין קורא, חיזרתי ואין שומע, צווח הוא ביד נביאיו.

 

“אם אני קורא משפט, סיפור או מילה כלשהם, הרי זה משום שנכתבו מתוך הנאה. וההפך? האם הכתיבה מתוך הנאה מבטיחה לי - הסופר - את הנאת קוראִי? כלל וכלל לא. את הקורא הזה עליי לחפש (עליי “להתחיל איתו”), בלי שאדע היכן הוא נמצא. כך נותר מרחב של התענגות. לא ה”אישיות” של האחר היא זו הנחוצה לי, אלא המרחב: האפשרות שתתקיים דיאלקטיקה של התשוקה, שההתענגות תהיה בלתי צפויה: שלא ייפול הפור מראש, שיתקיים משחק”[4].

 

ג.

הכותב שם נפשו בכפו - אם נרצה: באצבעותיו - ופורשׂ אותה על הכתב. אין הכתב רק ‘תיווי’ (scription), מעשה שרירי ידני של שרטוט צורות בעזרת כלי על פני משטח נתון. הוא מעשה נפשי, המלא חִכָּיוֹן לנפש האחר, אשר תאתר ותחשוף בתוך הכתב את הנפש המונחת פרושׂה כאן. כי אות היא גם מלשון ביאה וגילוי, כמו “אמר שומר אתא בוקר”[5].

על כן אומר הבורא ביחס לאותיותיו: “אנא נפשי כתבית יהבית”[6], כמו אומר: רצונך לדעת מי אני, מי הוא אותו עצמי הנעלם ונחבא? ראה אותיותיי, ראה נפשי, ראה חוכמתי הנוהרת במילותיי. רצונך בי ובגופי - כלך לך אצל גופי תורה.

“ואף שהתורה נתלבשה בדברים תחתונים גשמיים הרי זה כמחבק את המלך, דרך משל. שאין הפרש במעלת התקרבותו ודבקותו במלך, בין מחבקו כשהוא לָבוש לְבוש אחד, בין שהוא לבוש כמה לבושים, מאחר שגוף המלך בתוכם[7].

 

ד.

לפני כל מחזה, קודם המערכה הראשונה, ישנו עמוד הנקרא: ‘הנפשות’.

הנה מחזה א’; הנפשות: הקב”ה, משה, האותיות והכתרים[8].

משה עולה למרום להוריד את האותיות. כביכול עדיין אין אותיות בעולם, ומה שישנן - ריקות הן, עור ועצמות ורוח איִן. והאותיות למעלה ומשה למטה והקדוש ברוך הוא קושר כתרים לאותיות. משה שותק, לא אומר שלום. הקדוש ברוך הוא מבקש את עזרתו ומשה עונה לו “ועתה יגדל נא כוח ה’ כאשר דיברת”. ובעצם אומר משה לקדוש ברוך הוא: עכשיו יקבל כוחךָ שבכתב את כוחך שבעל פה (‘כאשר דיברת’), ומה בפיך ובדיבורך בראת עולם - עכשיו אף באותיותיךָ הכתובות. ואז נותן הקדוש ברוך הוא את התורה.

 

מחזה ב’; הנפשות: הקדוש ברוך הוא, משה, רבי עקיבא, האותיות והכתרים[9]. המערכה הראשונה זהה, אלא שבזו רואה משה את היודע לדרוש את כתרי האותיות, את רבי עקיבא. ומדוע זה שיודע את סוד הכתרים אינו מקבל תורה, שואל משה את הקדוש ברוך הוא. והתשובה האלוהית הקשה באה: “שתוק, כך עלה במחשבה לפני”.

ומה תשובה השיבו? - אלא שכדי לקבל תורה אין לדעת כלל מאותם כתרים, ויש לחשוב שאין מעל האות דבר. יש לחשוב שאת כל כולו נתן כותב האות, ולא שייר מעצמו דבר חוץ לה. שאם לא כך, לעולם ייוותר דבר חוץ לה, ומה טעם כי ידבק ויעסוק בה באהבה אין קץ. על כן משה הוא שמקבל תורה, ולא רבי עקיבא.

 

ה.

מהו הכתר הזה, ומה טעם שדווקא בעת שבא משה להוריד את האותיות עוסק הקדוש ברוך הוא בקשירת הכתרים לראשיהן? - “שהכתר מורה על מעלה היותר עליון שאין אחר זה עוד, כי זהו עניין הכתר שאין על המלך מעלה עוד. ומפני שהתורה היא יותר עליון ולכך יש על האותיות שבה תגין, לומר לךָ שאין מעלה אחריה עוד”[10].

והכתר כמה פירושים לו. אפשר שהוא לשון המתנה, כמו “כַּתֵּר לי זעיר”[11]. והרי דומה הכתר לשעון השהָיה המונח מקופל בתוך האות, כמו אומר: המתן מעט בביאתך אל האות, כי יותר מאשר נדמה לך יש בה. אפשר שהוא מלשון סיבוב, כמו לכתֵר עיר, והרי שהקדוש ברוך הוא סובב את האותיות בעצמותו וכיתר אותן בו עצמו. ואפשר כדברי המהר”ל; ולדבריו הכתר מורה על הראשיתיות, על המקור שמעליו אין עוד מקור. ישנן אותיות שאינן עשויות להכיל את כל המטען היכול להינתן בהן, כי יש “מעלה אחריה עוד”, ואלו הן סתם אותיות. אותיות שאינן סימן ואות לדבר, אלא לַאשר מוכר מהן ובהן. אבל יש סוג אותיות אחר, עותק מיוחד, שבכוחן להכיל את כל אשר ניתן בהן, ואלו הן אותיות התורה, “שאין מעלה אחריה עוד”.

 

ו.

“כל מילין דאורייתא מילין עילאין אינון ורזין עילאין”[12].

 

המקובלים הסבירו כי הכתרים עניינם לרמוז למשהו גדול, נשגב, אינסופי, שאינו מצליח להידחס אל האות. האות היא הכלי, היא הצורה; אולם מהו האור שבה? - זהו הכתר. ואכן בהתחלה היה האור מאוחד בכלי, אלא שאז הייתה שבירה קטסטרופאלית, המתוארת כ”שבירת הכלים”. שבירה שנבעה מאור רב מדי מכדי הכיל הכלי, או (כפי המבואר בחב”ד) מהיות הכלי עב מדי ביחס לדקות ועדינות האור, ובין כך ובין כך - נשבר הכלי. נשברה האות.

מסביר האר”י: “כי הנה הנקודות הם האורות הראשונים שיצאו בתחילה, והאותיות הם הכלים, ואחר כך כשנשברו הכלים נתפרדו איש מעל פני מתו, והאורות נשארו בבחינת תגין [- כתרים] על האותיות, שהם הכלים”[13]. האר”י אף מבאר שם מדוע לניקוד ולטעמים יש השפעה על דרך הגיית האות ואילו לתגים אין: “אבל התגין הם מורים על זמן היות האורות על גבי האותיות מחוץ להם, שאז אין לאותיות שום נדנוד ותנועה כי רוחניותם נסתלק מתוכם”. במילים אחרות: התגים הם בעצם ‘לינק’ אל שדות ומרחבי אין סוף, שכלל אינם באים לידי ביטוי והגשמה בתוככי האות. הם הדהוד של זמן שבו הייתה האות קודם השבירה שלה.

כשהקדוש ברוך הוא קושר כתרים לאותיות, הוא בעצם קושר בתוכיוּת האות את הפלא שבזכותו היא לעולם לא תמוצה, תימאס, תתכלה. שכן תמיד יהיה אור שלא יוכל לשכון בה, ולעולם יהיה עניין וחשק לגלות עוד ועוד ממנו. הכתר הוא למעשה סוד הטעם האינסופי שבתוך כל דבר. ובכל דבר יש גם כתר.

אם נרצה נוכל לומר שהכתר מבטא את החופש, ועל כן המלך, שעל ראשו הכתר, חופשי לעשות ככל העולה על רוחו ולפרוץ גדר לעשות לו דרך. גם הכתר שעל האות מבטא חופש, את פריצת סורגי התא (שהרי תווי האות יכולים להידמות גם לסורגי תא בבית האסורים), את הרצון להשקה עם הבלתי-גבולי, רצון שהוא כולו חירותי ועצמי[14].

 

ז.

זמן רב חלף עד שהוא נולד, גם הכניסה שלה להריון הייתה קשה ומסובכת, לא אשכח איך בסוף החודש השלישי הרופא כמעט הכריח אותנו להפיל. והלידה והינקות והילדות, והוא היה שובב, וכמה שהוא אהב אותו והיה משחק איתו ומשתעשע ולומד ומשתולל. ולאט לאט הילד גדל והלך לבית ספר, ולמד לקרוא ולכתוב ולמצוא חברים. אחר כך עלה לתיכון וסיים בגרות והתגייס והיה ביחידה מובחרת והיה בפעילות בעזה ובלבנון ובנס הוא ניצל פעמיים ממטען צד. וכמה שדאגנו לו. והתהפכויות הלב. והלילות הארוכים, רק שיתקשר. והוא כבר היה גדול, כבר קצין, אבל מישהו, אחד, גם זכר שהוא קטן. וכשהיה מגיע מזיע כולו מהשדה ומחבק, שוב הוא היה אותו ילד נזקק. ואז הם הכירו והקשר הפך לרציני והוא הביא אותה והיום הם מתחתנים ועוד רגע לצאת לחופה והוא ניגש אליו ואת כל האין יכולת הכיל הוא מכנס אל נקודה אחת ומנשק.

והנשיקה טרם פרידה, טרם ה”על כן יעזוב איש את אביו”, היא הכתר לאות.

 

ח.

וכל אדם הוא אות.

 

 

[1] עפ”י ספר יצירה, א, א-ב.

[2] רבי משה קורדוברו, פרדס רימונים, שער כז, פרק ראשון.

[3] מדרש תהילים (מהד’ בובר) קכג, ב.

[4] רולאן בארת, הנאת הטקסט, תל אביב 2004, עמ’ 10.

[5] ישעיהו כא, יב.

[6] תרגום: אני נפשי כתבתי נתתי. בבלי, שבת, קה, ב.

[7] רבי שניאור זלמן מלאדי, ליקוטי אמרים (תניא), סוף פרק ד.

[8] מבוסס על: בבלי שבת, פט, א.

[9] מבוסס על: בבלי מנחות, כט, ב.

[10] מהר”ל מפראג, באר הגולה, באר הרביעי.

[11] איוב לו, ב.

[12] תרגום: כל מילות התורה מילים עליונות הן וסודות עליונים. זוהר חלק ג, קנב.

[13] עץ חיים, שער הנקודים, פרק ו.

[14] ראה: הראי”ה קוק, ראש מילין, מהד’ תשס”ג, עמ’ לג-לד.

ישיבת שיח יצחק גבעת הדגן - אפרת, מיקוד: 90435