לאמיתו של סיפור

צבי ויינגרטן • תשס"ו

סיפור על המשורר רוברט פרוסט מאיר פנים במעמד הר סיני.

כוויית קור

השם רוברט פרוסט איננו יכול שלא להתקשר בשבילי עם הNYSTCE, מבחן המעבר למורים בניו-יורק. המדובר בסיפור אמיתי, מחוייך ובעל השלכות למבחן ההוא וכמדומני גם מלמד על התנהגותנו אנו בנוגע לפרשנות.

רוברט פרוסט, ששמו צריך שיצלצל בנבכי הזיכרון של חלק מהקוראים אם לא כולם, הוא מהגדולים שבמשוררי ארה”ב מהיווסדה עד היום הזה, חי את רוב חייו בסביבת העיר בוסטון (באזור המכונה ניו-אינגלנד), במרתפי ביתו אפשר למצוא בין כתבי השירה, המחזות והפרוזה גם מספר פרסים נחשבים ונחשקים, ביניהם ארבעה פרסי פוליצר, ומדלית הזהב הקונגרסיונאלית (אות ההוקרה הגבוה ביותר שיכול אזרח לקבל בארה”ב). הוא נפטר לפני 40 שנה אך הסיפור הבא מתרחש זמן מועט לפני כן, לקראת סוף שנות ה-50 (או אם תרצו ה’תש”י).

ה-NYSTCE של אותה שנה כלל בין השאר את השיר “לאחר קטיף תפוחים” (“After Apple Picking”) שנכתב ע”י רוברט פרוסט, מספר שורות בתרגום חופשי מוצגות בפניכם (ועל תרגומי הלוקה בחסר אני מתנצל מראש):

“…וְיֶשְׁנָהּ חָבִית שֶׁטֶּרֶם מִלֵּאתִי,

חוּץ מִמֶּנָּהּ, אוּלַי עוֹד שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה

תַּפּוּחִים שֶׁלֹּא קָטַפְתִּי מֵעָנָף.

אַךְ אֲנִי סִיַּמְתִּי אֶת קְטִיף הַתַּפּוּחִים עַכְשָׁו,

תַּמְצִית שְׁנַת הַחֹרֶף נִפְרְשָׂה עַל הַלַּיְלָה,

נִחוֹחַ תַּפּוּחִים; אֲנִי מִתְנַמְנֵם…

נָטַלְתִּי יֶתֶר עַל הַמִּדָּה

בִּקְטִיף הַתַּפּוּחִים…”

“…And there’s a barrel that I didn’t fill

Beside it, and there may be two or three

Apples I didn’t pick upon some bough.

But I am done with apple-picking now.

Essence of winter sleep is on the night,

The scent of apples: I am drowsing off…

For I have had too much

Of apple-picking: I am overtired

Of the great harvest I myself desired…”

 

השיר, כפי שאפשר להבין משמו ומהשורות המתורגמות, עוסק ‘ברמת הפשט’ בקטיף תפוחים, אך אפשר להבינו גם כעוסק באדם ההולך במסלול החיים ובוחר-קוטף את הנאותיו. השאלה שנשאלה במבחן הייתה פשוטה: תן/י הסבר לשיר, במה הוא עוסק? התשובה שלה ציפו במדינת ניו יורק, אזור שקוטפים בו תפוחים רק מתוך ארגזי הסופר, הייתה תשובת עומק (מכיוון שאי אפשר להסביר את השיר בפשטותו). אולם, אחת המורות, מהגרת מאזורי הדרום המלאים שדות ופרדסים, שידיה אומנו בקטיף, ושאפה התמלא בניחוח השדה, חשה במשמעות הלירית את עוצמת חוויית הקטיף וכך גם ענתה.

כמובן, שאכזבת הבודקים מאופן הקריאה נראתה גם בציון והבחורה נכשלה במבחן. המורה לעתיד הייתה בהלם וכשגילתה שהסיבה לציון הנמוך הוא הפירוש ה”מוטעה” לשיר, החליטה לעשות מעשה. היא ישבה וכתבה מכתב למשורר שגר באותה העת בוורמונט וביקשה ממנו להסביר את מהות השיר. כעבור מספר שבועות קיבלה תשובה בכתב ידו של רוברט פרוסט, הוא ענה שאע”פ שנוהגים להסביר את השיר כמתייחס למשמעות החיים, לא לזאת התכוון הוא כשכתב את השיר באנגליה של תחילת המאה ה-20 אלא התכוון ממש כפשוטו לחוויה של קטיף תפוחים. המועמדת להוראה עירערה וכהוכחה לעמדתה הציגה את המכתב מפרוסט, הוועדה המיוחדת שמונתה לדון בערעור הגיעה לשתי החלטות:

  • הערעור נדחה.
  • מאז הקפידו לבחון על שירים של משוררים מתים בלבד.

 

 

שבירת האמת

השלב הראשון בפרשנות הינו התרכזות בדמות הנושא. אני זוכר שכילד בכיתה ט’, שנכשל לא פעם במבחנים בספרות, הרגשתי תחושת הזדהות עמוקה עם המורה הדרומית הנ”ל, וזלזול לא פחות עמוק בוועדת הערר. אבל התגברתי, או לחילופין, בניתי לעצמי מערכת התמודדות עם קריאה ספרותית שהיתה אמורה להתמודד ואפילו לנצח את מערך הציונים של משרד החינוך. תחושתי היתה שהאמת חסרת משמעות במערכת הזאת. האם באלזאק התכוון לחצי מהדברים שמבקריו הספרותיים מצאו מוחבאים בספריו? האם הטמפלרים התכוונו להחביא קוד פעולה לכיבוש העולם בתוך רשימת קניות (המטוטלת של פוקו, שם, שם)? נראה שכל מבנה ה”דרשות” ותילי התילים של הֶרמזים שנבנו על בסיס כל ספר היו רעיון ריק, ניסיון למצוא את הפריט המוסתר בתמונה, ולך תדע אם היא באמת תלת-מימדית…

ובעצם, הממסד כלל לא דרש את פרשנותו ההכרחית, אלא הסתפק בכל פרשנות שאיננה המשמעות הפשוטה של הסיפור. אם נמשיך על בסיס רעיון התמונה התלת-מימדית, בעצם לא היה הכרח לראות תמונה מסויימת בתוך שטף המילים של “אבא גוריו” או “בעל זבוב”, כל שהוצרכתי לעשות הוא להציג תמונה שאפשר לראות בין המילים. גישה זו מגדירה שבעצם אין צורך בקריאת עשרות מאמרים אלא במעט מקוריות וניסוח מתחכם.

זו היתה התורה שפתרה אותי מלימוד לקראת מבחנים, זו גם התורה שקיבלתי בדמות 83 בבגרות הנ”ל. ניחא, ציון נחמד, אם יוצאים מנקודת הנחה שמדובר בבחור שאף פעם לא הצליח למצוא את החללית בין עשרות פסלי החרות בלוח השנה התלת ממדי שהיה תלוי לנו בחדר.

 

 

טיסה נעימה

במחשבה שנייה ורטרואקטיבית, ייתכן שעמדת הוועדה, לפיה אין לנו עניין בכוונת המשורר, פתחה בקריאתי התייחסות ‘פוסטמודרנית’ לקריאה הספרותית. דוגמה קיצונית (שאין לה בהכרח קשר למציאות) היא, שהתפיסה לפיה יש לראות את התנ”ך בראות היסטורית אומנם לא מצאה לה מקום נוח במיוחד בביתי ובדרך כלל זכתה לתגובה ש”התנ”ך איננו ספר היסטוריה”, אך לאחר מפגש זה, הניסיון להגיע לאמת היסטורית נעלם לחלוטין מסדר היום.

ממקום זה, נראים לי נכונים דווקא דבריהם של חברי הוועדה ששאלָתם לא הייתה בנוגע לכוונותיו של פרוסט בכותבו את השיר, אלא ליכולתה של המורה לנתח ולהביע את עצמה דרך השיר. עצם המחשבה לפיה יכול אדם אחד לדעת את כוונותיו של האחר - שקרית, גם אם המורה צדקה באומרה שרוברט פרוסט באמת התכוון לכך, היא לא הייתה יכולה לדעת זאת בוודאות. ייתכן שאילו הייתה טוענת שאלו תחושותיה בעת קריאת השיר (וייתכן שאלו באמת היו תחושותיה, כפי שפירושי לסיפור מציע) הערעור היה צריך להתקבל, אך המכתב לא רק שלא מוכיח את טענתה אלא מוכיח את ההפך - שהמורה לא הבינה את השאלה וניסתה לנחש את כוונותיו של פרוסט - ניסיון שהוא טעות בכל מקרה בהקשר המדובר.

רוב חייו של אדם מרוכזים בעצמו. כאשר אני קורא אינני מנסה, בדרך כלל, להבין את מה שהתכוון המחבר לכתוב, אלא את מה שאני יכול/מעוניין להבין. המחבר מופיע על כריכת הספר ולרוב זהו המפגש היחיד שלי איתו. המחבר הוא בסיכומו של עניין כמו סוכן הנסיעות - אני משתמש בשירותיו כאשר אני רוצה להגיע לאנשהו; נהניתי - אשתמש בו שוב, לא נהניתי - אמצא לי אחר; בלית ברירה אלך לאיסתא, שבנמשל כנראה שזה משהו בסגנון של מבוע, משיב הרוח או אתר צורה.

 

 

אמת - כי אתה הוא יוצרם

בערב יום הכיפורים של שיעור ב’, כחלק מחשבון הנפש האישי שלי, הוצאתי מהקלסר מספר דפים - חומר כתוב מהשנה האחרונה, והתחלתי לקרוא. במאמר מוסגר, אני חושב שצורה זו של חשבון נפש, עמידה מול דברים אותם חשבת ויצרת, היא מהדרכים הבונות של שפיטה עצמית.

בשני השלבים הראשונים של הטיפול הפרשני עברתי מדמות אחת בסיפור לדמות השנייה, ולא ייחסתי חשיבות רבה לדמות שעומדת ברקע - המחבר. בפרשנותי להתנהגות המורה, וכן להתנהגות הוועדה, הנטייה הברורה שלי, על בסיס הפרשנות, לימדה אותי להיות מנותק, בעיקר מהמחבר. כל עוד הקריאה היא לשם הנאה בלבד הדברים נכונים ואולי אפילו מוצדקים, אך מה קורה כשהניתוק מהמחבר לא מתאפשר? מה קורה כשאני הוא המחבר (לחילופין, מה קורה כשכל ענייני הוא במשמעות שייחס המחבר לכתוב? למשל, מכתב של חבר)?

קראתי את הדפים שלי, תוהה ביני לבין עצמי על משמעות הכתוב, הוצאתי את הכל מההקשר והחזרתי, כמו ילד שפוגש לראשונה במהות הפאזל. ובאותו רגע ראיתי בדמיוני את רוברט פרוסט קורא על הכסא המתנדנד שלו את מכתבה של אותה מועמדת-להוראה. ישבתי בחדר אחרי המקווה, בנסיון להתחקות באופן בלתי מחייב אחרי תחושותיו של פרוסט עצמו.

ועם התקרבותו של היום הקדוש הבנתי: הנישול האלים של המחבר מכתביו יכול היה להכאיב לו לאין ערוך, ובאותה מידה להצחיק אותו עד אין קץ. התגובות ל’תנורו של עכנאי’, של רבי אליעזר ושל הקב”ה (בהתאמה) אינן יכולות שלא לקפוץ פה לנגד עינינו. רבי אליעזר חש את העוול שנעשה במציאות, הוא מרגיש ואפילו יודע שמה שנעשה איננו אמת, והמצב הזה קורע אותו עד כדי כך שהוא עוזב את בית המדרש ובית המדרש עוזב אותו. אך רבי אליעזר הוא לא המחבר, הוא לא (וכמובן, להבדיל אלף-אלפי הבדלות) במקרה שלנו, רוברט פרוסט, אלא אותה מורה. והרוברט פרוסט (הכוונה לקב”ה, שוב: להבדיל וכו’) של ‘תנורו של עכנאי’ צוחק. כי הוא יודע את האמת; אבל אפילו את מידת הדין, מידת האמת, המציאות מנצחת. הבנים לא מנצחים מכיוון שהם רואים בצורת הפירוש שלהם אמת; לחכמים אין את האשליה שזוהי האמת. כבר מימי כנסת הגדולה התחיל תהליך ארוך וכואב של מעבר התורה מן האמת אל המציאות - חכמים ראו שהעולם איננו יכול להתקיים על בסיס של אמת בלבד (לא חרבה ירושלים אלא על… שהעמידו דיניהם על דין תורה”).

ורוברט פרוסט, האמיתי-מציאותי, שאיננו קשור לחוויות שינוי והעמדת העולם - אני חושב שהוא צחק, אפילו עד כדי דמעות, כתב את מכתב התשובה ונגס בתפוח מהקערה שעל השולחן. הוויכוח על השיר, שניטש בין וועדה בניו-יורק לבין בחורה שבסך-הכל מנסה לעבור מבחן שלא מצליח להוכיח דבר פרט לחוסר היציבות של הוודאות, לא עניין אותו. השיר נשאר שיר על עץ תפוחים, ואם החיים שלהם נראים כמו עץ תפוחים אז אין הכי נמי - שיכתבו מה שבא להם. הוא מעולם לא אהב את ניו יורק - עיר גדולה מדי, והתפוחים שם אף פעם לא טריים.

 

 

לראות את הקולות - ללא מילים

כשסיכמתי לעצמי את פירוט מחשבותי נוכחתי לדעת שנתתי את דעתי על שלושת הדמויות האנושיות של הסיפור ללא התחשבות בטקסט עצמו. למילים אולי אין רגשות, אבל אם יש איזושהי אמת בדבריו של שייקספיר, הרי שאם שורפים שיר הוא נשרף יותר מהר מכל סוחר וונציאני, ולכן תחושתי היא שמילים חיות. שכבתי אתמול על המיטה, מביט בכוכבים מעל ראשי (תקרת החדר מעלה במדבקות זוהרות בחושך שמישהו הואיל בטובו להדביק שם), מנסה לחדור לרגשותיו של השיר עצמו, להיכנס אל מאחורי המילים, לתוך הסאבטקסט אם תרצו.

אומנם, המילה בהגדרתה דורשת פרשנות, וככזו ניתנת לכל רמה של פרשנות מכל סוג. אך מטרת המילים איננה רק פרשנות, אלא מפגש של הקורא עם עצמו ורגשותיו, או במקרים כמו אותו ערב יום כיפור, גם מפגש של הקורא עם המחבר. אולם צריך לקחת את הדברים לשלב הבא בכדי להבין את המשמעות שלהם.

חג השבועות עומד בסופם של ארבעים-ותשע יום של תיקון המידות וספירות הנפש, אם יש יום שעומד במוכנות למפגש עם העצמי זהו היום הזה. חגי תשרי, שהם ראש השנה (יום הדין, עמידה בפני המשפט/העולם), יום כיפור (עמידה בפני האלוקות), סוכות (עמידה עם העולם), ושמיני עצרת (עמידה עם האלוקות) - הם חגי מפגש עם החוץ; פסח הוא מפגש עם העם.

חג השבועות עומד כחג מוכן למפגש עם האני, “כולו לכם”. אבל חג השבועות הוא גם חג מתן תורה, וככזה מציג בדומה לסיפור שלנו ארבעה דמויות מפתח: עם ישראל, משה, הקב”ה והתורה.

בדרך כלל אנו נוטים לראות את הסיפור מנקודת מבטו של עם ישראל המקבל את התורה, ובמידה רבה של צדק, מכיוון שהם - אנחנו. ובכל זאת, יש מקרים בהם ניסינו להתמודד עם האירוע מעמדתו של משה (ההתמודדות עם המלאכים בעליית משה למרום, למשל), ואפילו מנקודת מבט של קודשא בריך הוא (לדוגמא: המדרש על המלך שנותן את בתו ומבקש קיתון למגוריו…). שֵם החג, ‘חג מתן תורה’, כולל את כל האפשרויות הללו.

אבל יש עוד צד במתן התורה, והוא הצד של התורה עצמה. אנו יודעים איך הגיב הקב”ה ל”תנורו של עכנאי”, ואנו יודעים את תגובותיהם של כל הסובבים את הדבר, אך כיצד הגיבה התורה?

אני חושב, אינני בטוח, אך לדעתי התורה, כמו השיר על קטיף התפוחים, ממשיכה לשיר את עצמה. היא איננה חוששת מהמחלוקות שהם לשם שמים, אין בה את המאמץ לפרשנות אלא את הרצון לקבלה, היא מגלה את פניה לכל דורש ולבד שלא ירמה את עצמו, שלא יגלה פנים שלא כהלכה. השירה הזו מפעמת בכל יום ובכל שעה; אם איננו לומדים אנו שומעים אותה מצלצלת מהר חורב, זועקת אוי להן לבריות מעלבונה של תורה, ואם אנו כן לומדים, הרי היא מתגלה לכל אדם בקולות ובברקים, הכל לפי כוחו ולפי מקומו. התורה יכולה להיות גוף זר שנראה אותו מבחוץ ונלמד אותו מבחוץ, ויכולה גם להפוך לחלק משירת החיים שלנו. ואז כל מפגש איתה הופך למפגש עם העצמי, עם הספירה המושלמת הכוללת ארבעים ותשע ספירות ועוד ספירה אחת.

 

ישיבת שיח יצחק גבעת הדגן - אפרת, מיקוד: 90435