כמה מילים על אופיה המיוחד של התקופה החשוכה והמופלאה הזו של החורף, ומתוך כך גם מבט נוסף על משמעותו של חג הסוכות.
כ
חג סוכות עבר, רוחות החורף כבר מנשבות, ודומה שרגע לפני השיטפון כדאי להתכונן לרווחים שכל אחד מאיתנו יכול להרוויח מהחורף הזה.
כך נאמר בגמרא במסכת עבודה זרה (דף ח):
ת”ר: לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך, אמר: אוי לי, שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים, עמד וישב ח’ ימים בתענית ובתפלה, כיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך, אמר: מנהגו של עולם הוא, הלך ועשה שמונה ימים טובים, לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים, הוא קבעם לשם שמים, והם קבעום לשם עבודת כוכבים.
הגמרא מתארת כאן את המתרחש בדעתו של אדם הראשון, בשעה שהוא פוגש לראשונה בתופעת הטבע של התקצרות הימים עם בוא החורף. בתחילה, מפיל הדבר אימה גדולה על אדם הראשון, החושש שהעולם חוזר לתוהו ובוהו. רק לאחר שהימים מתחילים להתארך בחזרה, מבין אדם הראשון שכך מנהגו של עולם - הימים מתקצרים ומתארכים. כך הופך הצום שקבע לעצמו בשנה הראשונה - לחג שיחגוג מכאן ולהבא.
קשה שלא להבחין בזיקה בין שני החגים הללו של אדם הראשון לבין חג הסוכות וחג החנוכה - שניהם חגים של שמונה ימים, זה בראשית החורף, והשני באמצעו - בערך, אם לא במדוייק, כאשר מתחילים הימים להתארך. נראה גם, שלכך מכוונים דבריה של הגמרא במילים: “הוא קבעם לשם שמים”, כמו באים לומר שחגים בראשיתיים אלו של אדם הראשון אכן נקבעו לו ולדורות כחגים לשם שמים.
דומה, שהתחושות המתוארות במדרש הזה מאד נוגעות לנו. הימים שבין סוכות לחנוכה, ימי ראשית החורף, הם ימים שבהם כביכול חוזר העולם לתוהו ובוהו. הימים מתקצרים ומחשיכים מהר, השמים מקדירים את פניהם, מכריחים אותנו להסתגר בביתנו ולהתכרבל בתוך עצמנו. לאיש האדמה - אלו ימים של ציפיה דרוכה לגשם שיבוא, ציפיה הכרוכה גם בחשש מפני גשמים עזים העלולים להחריב על האדם את ביתו. אבל בציפיה הדרוכה הזאת יש גם שמחה גדולה: הגשם הבא, על אף שהוא מציף את הרחוב בבוץ, ומרקיב את הזרע שבאדמה - סופו שהוא מביא חיים לעולם. סופו של התהליך הזה הוא לקדם את העולם קדימה ולהובילו לתיקון - “מנהגו של עולם הוא”.
מכאן עלה בידינו עומק נוסף בעניינו של חג הסוכות. אנו רגילים לראות את שמחתו של חג הסוכות כשמחה על מה שהיה - שמחת חג האסיף, בו שמח האדם על אסיף תבואת הקיץ, הגשמית ואף הרוחנית, הממלאת את הגורן. זוהי אכן שמחה גדולה, אך עדיין נראה שאין בה די כדי להסביר את עצמת השמחה שאנו פוגשים בחג הסוכות. התיאורים המרשימים מלאי החיים והצבע המובאים במשנה ובתוספתא משמחת בית השואבה במקדש מציבים לנגד עינינו שמחה פורצת גבולות, עד כדי כך שר’ יהושע בן חנניה מעיד ש “כל ימי שמחת בית השואבה לא היינו רואים שינה בעינינו”.
האם שמחת האסיף לבדה די בה כדי להוליד עצמות כאלו?
את התשובה נמצא בדברי הגמרא שהבאנו למעלה. שמחתו של חג הסוכות איננה רק השמחה על שעבר אלא גם (ואולי זהו עיקרה של שמחת בית השואבה) שמחה על העתיד: זוהי שמחה על התיקון הטמון ורוחש בתוך התוהו ובוהו של ראשית החורף הקרב - על הגשם העתיד לרדת, על החושך העתיד לבוא - ועל התיקון וההמתקה שיבואו בעקבותיהם. זהו, אם כן, מקורה של השמחה הקיצונית של חג הסוכות: זוהי שמחה על האופק הלא נודע שעומד לפנינו - הפחד נכלל באמונה ומומתק על ידה וחיינו משתחררים אל רחבות שחורגת מן המושג בידינו כבר. האיום שבחורף הקרב, מפנה את מקומו לברכת ההזדמנויות החדשות שהוא מביא איתו.
