לפני ה’ תטהרו

איתן אברמוביץ • תשרי תשס"ו

עיון בתיאור עבודת יום הכיפורים בפרשת אחרי מות, תוך התמקדות במימדים השונים הנוכחים בה. נבחן את משמעות נקודת המרכז והשפעתה על תפיסת החטא והכפרה, וניגע גם בשאלה איפה היא היום.

כ

א.

תיאור עבודת הכהן הגדול בפרשת אחרי מות מתיך זה בזה את שלושת מעגלי החיים - הזמן, המקום והאדם. הפסוקים נעים בין הקטבים האלה, ונראים כאילו מחפשים את האיזון הנכון, את הנקודה שבה אפשר לתקוע את היתד המציין את המוקד של היום הזה - הפלא של הכפרה. מורגש בפסוקים הצורך לחמוק מהסתמכות חד מימדית, מהטלת כל כובד ההתרחשות על רגל אחת: הדיבור מופנה אל אהרן, אך קושר אותו שוב ושוב לביתו, לשבטו ולעם. מתחילים במיקוד הזמן על דרך השלילה - לא בכל עת, אך מגיעים אליו ממש רק בסוף. המבט ממוקד מלכתחילה בכניסה לקודש הקדשים, אך בסופו של דבר אהרן נכנס ויוצא כמה פעמים, ונדמה כאילו הכניסה הפכה לאמצעי לכפרה, והמטרה היא רק לצאת משם חי.[1]

ד

ב.

בתור קרבנות המהפכה הקופרניקאית, ההתרוצצות הזו עלולה להיראות חסרת פשר. מושגי הסליחה והכפרה מתקשרים אצלנו בדרך כלל רק למימד הנפש האנושית, וכל חריגה שלהם מגבולות ההכרה נחווית כהשלכה דמיונית. אם אנו מעניקים לחטא קיום ממשי כלשהו, זה קורה רק בעולם העליון הנתפס כמין עולם נפשי חיצוני לנו. אבל נראה שהקיום הנפשי של החטא לא מקל על הכפרה אלא להיפך: הציפייה להתמודדות פנימית עם החטא מסתבכת עם דרישות אינסופיות לאותנטיות, להבנה מעמיקה של הנפש, ליכולת השליטה העתידית, ועוד ועוד. דווקא הקיום המציאותי של החטא כטומאה בלשון הפסוקים מאפשר את מעשה הטיהור החד משמעי, שקיומו אינו מוטל בספק.[2]

ג

ג.

אמנם, גם מנקודת המבט הזו אפשר לראות הדרגה.

מימד הזמן נתפס כפחות מנוכר, כשייך יותר לקיום הנפשי. זרימת הזמן נחווית אצלי כפנימית, ולכן קל יותר לקבל שתהליך נפשי יתרחש בהקשר זמני מסוים. “דרשו ה’ בהמצאו, קראוהו בהיותו קרוב”; כבר חז”ל העבירו את הימצאות ה’ וקרבתו מהמרחב אל הזמן, לימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים. גם כאן יכולה להתגנב תחושה מסוימת של מקריות ומלאכותיות, אבל עדיין קל יותר להכיל את הזמן המיוחד בנפש, להתמקד בו ולפעול בתוכו.

קשה יותר להכיל בנפש את משמעות המקום. כאן כבר יכולה להיווצר התנגדות: כאשר המרחב נתפס כבעל נוכחות משמעותית, כמעצב את הבאים בקרבו, הוא מאיים על הנפש החווה עצמה כחופשית, כמוקד שמעבר למקום. הנפש מתמרדת כנגד חוקי המרחב וכלליו הבלתי כתובים, ודורשת להכיר בה כנקודה שמחוצה לו. המרחב לועג לנקודה, מוחק אותה או מטלטל אותה ממקום למקום, וטוען שאין מקום אחר, או שכל המקומות אחרים זה לזה.

אבל נראה שמעבר לכך, הפער האמיתי נמצא בין הנפש לנפש שלצידה, החולקת איתה את המקום והזמן, זו המכונה “האחר”. “עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חבירו”; גם אם תקבל על עצמך להיפתח אל זרימתו המעצבת של הזמן, אפילו אם תהיה מוכן להיכנע לעריצות המקום, עדיין לא תוכל לחמוק מלקבל את התלות בזולת, בנפש שלידך. הפגיעה בחופש של הנפש לעצב לעצמה את עולמה מגיעה כאן לשיא.

ף

ד.

מתוך האמירות האלה אפשר לחזור ולהתבונן בפסוקים. נראה שבכל אחד מהמימדים הנוכחים מתעצב מבנה של מרכז ומעגל מקיף.[3] הפרשה פונה אל אהרן הכהן, ומקיפה אותו במעגלים הולכים ומתרחבים - המשפחה, הכהנים, העם. הזמן מתואר בתחילה כ”לא בכל עת”, ומשלילת הזמן הסתמי מגיע לבסוף להתמקדות ביום העשירי לחודש השביעי. המרכז המובן מאליו של הפרשה הוא קודש הקודשים, אך הכניסה אליו כרוכה בשלל פעילויות הכנה וטיהור בכל חלקי המשכן הסובבים אותו, הבאה פנימה ושילוח החוצה. המרכז לא נוצר בפרשה, הוא מוצג בה כמובן מאליו. התיאור הוא של המסע מהמעגל אל המרכז, הכניסה אל הקודש פנימה. אבל מנקודת מבטנו אפשר לראות כאן תנועה הפוכה - המסע של הנפש מהמרכז החוצה, אל המעגל המקיף. כל אחד משלבי הכניסה פנימה, יכול להיתפס גם כיציאה החוצה, כפינוי המרכז וכפנייה אליו מבחוץ. לא בכל עת; הנפש לא יוצרת את משמעות הזמן כרצונה, אלא מקבלת אותו כמציאות. לא כל אחד; הפנייה האישית אל אהרן מרחיקה את הפרשנות של “כל אחד יהיה הצדיק/הכהן הגדול של עצמו”.[4] ולא בכל מקום; במרחב נוצרו דימויי המרכז והמעגל, התנועה פנימה והחוצה, ומכוחם מוצאת הנפש את מקומה מסביב, בתוך העם העומדים בעזרה.

התנועה של פינוי המרכז היא קבלה בו זמנית של מימדי המקום, הזמן והנפש האחרת. מנפש סטטית העומדת במרכזו של מרחב מדומיין, יוצרת התנועה מרחב המעוצב ע”י זמן משמעותי, ובו נוכחת הנפש לצידם של אחרים. היכולת שלי לפנות את המקום, לאפשר למישהו אחר להיות במרכז, לתת לו להצטרף לזמן ולמקום ולפעול עלי את פעולתם, מאפשרת באחת את קיומו הממשי של החטא ואת כפרתו. בעולם כזה מובנת מאליה השפעת ההיקף על המרכז, חקיקת החטא כטומאה בכתלי המשכן. העמידה במעגל פורצת את גבולות הפנימיות ומאפשרת לה לפעול במקום ובזמן ולהיפעל על ידם. העם העומדים בעזרה הם נפשות פתוחות ומוכנות, משפיעות ומקבלות, עומדות לפני ה’ - ונטהרות.

ס

ה.

ההבדל המשמעותי בין התיאור שלנו למתואר בפרשה הוא בכך שבתורה אין צורך בתנועה של פינוי המרכז. סביב המשכן לכל אחד ברור מאד היכן מקומו, ובכך אין חידוש בעבודת יום הכיפורים. החידוש הוא עבורנו, כמי שמצויים בדרך כלל במרכז, והוא יכול לאפשר לנו לגעת בעוצמת היום הזה. התנועה החוצה היא הכנעה שיוצרת עולם אחר, עולם שמאפשר את קיומם הממשי של חטא וכפרה.

ההבדל בנקודת המוצא משליך גם על שאלת המרכז המדובר, כל עוד בית המקדש אינו משמש מרכז מובן מאליו.

נראה שתנועה אמיתית של פינוי המרכז יכולה לנבוע משני כיוונים: אפשרות אחת היא סוג של תמימות שנייה, כזו שמוּנעת ע”י עצמה, ובאמת לא חשוב לה אם המרכז הוא זה שיצר בה את הרצון לִפנות אליו או שהצורך המליך את המרכז. אפשרות אחרת היא של מרחב גמיש יותר, של מרכז כזה שאינו דוחק את הנוכחים בו, שאינו דורש מהם אמונה במרכזיותו כתנאי כניסה אלא מאפשר להם ליצור אותה. זהו מרכז נוכח-נפקד, על הגבול בין האין ליש, ובכל זאת בכוחו לעצב את המרחב של הפונים אליו.[5] מרכז כזה מאפשר תנועה החוצה אל המעגל שאינה נחווית כאלימה, כשפלות בפני התנשאות סתמית, אלא כיכולת להיכנס למרחב וזמן חדשים בלי להישאר תמיד בעמדת הבורא. התנועה של פינוי המרכז ממקום כזה היא תנועה של צמצום שלא כפשוטו, תנועה של יצירה וקבלה, בריאה והיבראות.

ג

ג

[1] בתיאור העבודה במשנה בולטת במיוחד הכניסה האחרונה של הכהן הגדול לקודש הקדשים, שמטרתה בסך הכל להוציא את המחתה המשומשת.

[2] הדברים להלן מבוססים על שיעורים שהעביר הרב שג”ר בישיבה באלול תשס”ד. להרחבה ראו: שיעורים בגמרא: יומא, סוכה, ראש השנה, עמ’ 29-52.

[3] אם להשתמש בשפה מרחבית דווקא.

[4] לדוגמא בדברי ר’ צדוק, המתאר את כניסת הכהן לקודש הקדשים ככניסה לעומק הלב. ראו שיחת מלאכי השרת פרק ב.

[5] דוגמא לכך הם שני המרכזים שהם אולי העוצמתיים ביותר בדור הזה - הציון באומן והרבי מלובביץ’.

ישיבת שיח יצחק גבעת הדגן - אפרת, מיקוד: 90435